דוד העניג: "כשהמחשב היקר שלי נעלם, הבנתי את מטרתי בעולם"

את האיש העומד מאחורי הסיפור ייתכן שתזהו. הוא מלמד תינוקות של בית רבן רבות בשנים, זכה, ותחת ידו התחנכו מאות תלמידים, והוא עושה חייל בעמלו. ארבע עשרה שנים הוא עוסק במלאכת קודש זו, והוא משקיע בה את כל הכישורים שניחן בהם, לתועלת התלמידים.

שמו דוד העניג.

הוא עובד ביסודיות, לומד את החומר היטב ומשקיע מחשבה רבה כדי להעבירו לתלמידים באופן הטוב ביותר.

משמיים נתנו לר' דוד יכולת ניסוח טובה, וכישרון שקשור גם בעיצוב ומראה חיצוני של דפי העבודה שחיבר. בתחילת דרכו השקיע המון בדפי קשר. באותה תקופה ראשונית, היה לו ממש עניין ליצור רושם טוב, להראות שהוא מלמד מוצלח ויודע לעצב דפים יפים עם ניסוחים מרשימים. שההורים יתרשמו, שהמנהל יראה, שהחברים יגידו מילה טובה או שתיים, עדיף כמובן שלוש. היום, עם הניסיון וההיכרות עם החיים, הוא יודע שהחוכמה הגדולה יותר היא לעצב נשמות, להגיע לכל ילד, להרגיש את התלמידים, לאהוב אותם, ולכוון ולהדריך אותם מתוך חמלה. זה פחות מרשים, כי אין לך קבלות להראות, אבל זאת האמת. הפשוטה.

חומר יקר

כיוון שהוא עבד על חומרים יקרים, והשקיע את נשמתו בדפים ובעבודות, הוא אף קצר פירות לתפארת, הגיע לתוצרים מעולים והרגיש אליהם קשר נפשי עמוק. הם היו פשוט חלק ממנו. מלמדים שראו דפי העבודה שלו אצל תלמידים, באו אליו וביקשו שייתן להם רשות להשתמש בחומר. ממש התחננו. פה ושם, לעיתים בודדות ממש, בלב כבד ובנפש לא חפצה, הוא נתן את הסכמתו. היו פעמים שהתחמק ביודעין ממפגש עם עמיתים, כדי שלא יגיע למצב בו יתבקש לתת את החומר שלו.

וכך מספר דוד על עצמו: "אם היו לי נקיפות מצפון על התנהגותי, בא חבר וסיפר לי, כי הוא מלמד באחת הכיתות הגבוהות, והוא סידר דף עבודה מתמצת ומסכם באופן נפלא את הסוגיה הנלמדת. הוא השקיע רבות בדף הזה, והנה, ביום מן הימים הוא עבר לחיידר אחר. גם שם קיבל כתה בגיל המתאים, וכשהגיע ללמד את הסוגיה המסוימת, עליה עבד הרבה כל כך, אמר לו המנהל: 'בשביל הסוגיה הזו יש אצלי דף עבודה נפלא'. והמנהל מוציא מול עיניו של חברי את הדף שהוא עצמו חיבר… 'אתה רואה? ברגע שאתה מוציא חומר - אין לך שליטה עליו. לך תגיד שאתה הוא זה שחיברת אותו…', כך שח לי חברי".

עם הזמן קלט דוד שזו לא הדרך הנכונה, והוא ממשיך לגולל את סיפורו: "המשכתי בדרכי, דרך לא דרך, אבל עם הזמן קלטתי שאני חי בטעות. חברי צוות ומלמדים נוספים סיפרו לי על הדילמה של העברת חומר. אמרו לי שגם להם היה קשה בהתחלה, אבל הם התגברו, ורווים נחת. 'תאר לעצמך', אמר לי מלמד אחד, 'איזה זיכוי הרבים זה. אתה עובד בשביל עשרים וחמישה תלמידים, ובסוף נהנים מזה מאות ילדים. אתה זוכה להחדיר יהדות, בזכותך לומדים טוב יותר את התורה הקדושה. אין לך מושג כמה זכויות אתה אוסף עם כל תלמיד שמציץ בדף עבודה שאתה חיברת. זהו מכרה זהב'".

אך פה התערב הרגש של אי הפרגון לזולת, ואכל כל חלקה טובה שבו. "אני, שידעתי שהעבודות שלי שוות זהב, הייתי עמוק במכרה, בבור שחור שלא נותן לאף אחד להתקרב אליי. תמיד כששמעתי סיפורים על עשירים שהם גם קמצנים, לא הבנתי אותם. למה שלא יתנו צדקה? זה לא על חשבון האוכל שלהם, לא על חשבון התענוגות שלהם, הכסף סתם שוכב בחשבונם בבנק, אז למה שלא יתנו? אבל כשראיתי את התנהגותי בהקשר לדפי העבודות, התחלתי להבין זאת. זה אמנם לא כסף, זה לא משהו חומרי וגשמי. זה נכס רוחני שהשקעתי בו כוח, מוח וזמן – ובכל זאת הלב שלי נותר סגור ומסוגר, מסרב להיפרד מכל גזיז עיצוב או סיכום. ואז הבנתי שאני בבעיה חמורה".

"ה', עזור לי להתגבר!"

ר' דוד, כיהודי ירא שמים שיראת ה' בוערת בלבבו התחיל לטפל בבעיה כמו שיהודי צריך לעשות. "התפללתי ליוצר הלבבות ואדון לכל המעשים, ששלו הכל ומידו קיבלתי זאת, וביקשתי ממנו שיעזור לי להתגבר על היצר הרע הזה של שמירת הייחודיות, שיפתח לי את הלב ואת היד, יחצוב בליבי פתח של נתינה וייתן לי כוח לעזור לחברים ולמלמדים, ולהעניק ממתנותיו שנתן לי, הלאה. הרי באמת, לא כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, אלא מתנת הבורא. ברצונו הקב"ה נותן לי את כשרון המעש, וברצונו הוא לוקח אותו ממני. אני רק צינור, ועליי לאפשר זרימה טובה, בין הרעיונות והביצועים שעולים במוחי, לבין האנשים שיכולים להיעזר בהם". כך התפלל.

אך כאן הגיעה התפנית בעלילה.

לפני ארבע שנים התקלקל המסך של המחשב שעל ידו הכין את החוברות והדפים המיוחדים. הוא מסר את המחשב לתיקון, והטכנאי הזהיר אותו כי הוא אינו לוקח אחריות על החומר שנמצא בפנים. דוד לא לקח סיכונים, וכעצתו - גיבה את כל החומר והעתיק אותו לדיסק חיצוני. כחלק מהשירות הוא קיבל מחשב חילופי, וכך יכול היה להמשיך בעבודתו.

(צילום: shutterstock)

הסיפור של קלקול המחשב התרחש כמה ימים לפני שהוא עמד לצאת לחוץ לארץ, לבקר את הוריו ולחוג עימם את חג השבועות. וכאן הוא התחיל לראות את הקב"ה טווה במארג מדהים את סיפור השגחתו, פיסה אל תוך פיסה כמו פאזל. "סוכן הנסיעות שארגן לי את כרטיס הטיסה נתן לי כשי כמה כרטיסים מודפסים עם שמי ומספר הטלפון שלי, ואני פיזרתי אותם בין המזוודות. גם אל המחשב הנייד הצמדתי כרטיס כזה, לא כי חשבתי שזה חשוב כל כך, אלא פשוט כי היה לי כרטיס וחיפשתי איפה לשים אותו. בלוס אנג'לס, בשדה התעופה, קיבלו את פני הורי הנרגשים. היה זה אחרי מספר שנים שלא ראיתי אותם. הובלתי את העגלה עם מזוודותיי, ביניהן גם המחשב היקר, וכשהגענו אל המכונית שתיקח אותנו הביתה, החליט אבי הנרגש שהוא זה שיכניס את המזוודות לתא המטען. הוא הרים את המזוודות מהעגלה, שם אותן בתא המטען, סידר יפה את הכל, ותוך שלוש דקות נכנסנו למכונית ונסענו".

אין מחשב

"הגענו הביתה כשעה לפני שבת", ממשיך ר' דוד. "הכל מוכן וערוך לקראת שבת קדש וגם לקראתי – האורח. הורי היקרים רוצים לשמוע אודות שלומי ושלום ילדי, מה אני עושה, והיכן אני מצליח. הם שמעו עליי שאני מצליח ועושה חיל, אך רציתי להוכיח להם זאת דרך העבודות שהבאתי עמי במחשב. ניגשתי לכיוון המזוודות, מתבונן מעליהן, לידן, ותופס את הראש. אין מחשב! הוא נשאר בשדה התעופה. המחשב עם הגיבוי של החומר הלך.

"המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה: 'הכל אבוד'. עבודה של שנים הלכה לריק'. מחשב אפשר לקנות, אבל דפי עבודה וחומרים מושקעים, אין להם תחליף. 'כמה טיפש הייתי שלא נתתי שום דבר לחברים, ואין לי ממי להשלים את החומר', הרהרתי בעוגמה".

עודו עומד כבול עץ אחוז הלם מול האובדן, הוא תפס את ראשו ואת עצמו וקלט כי משמיים מנסים לרמוז לו משהו. "ריבונו של עולם", אמרתי, "הבנתי את הרמז. אני מבטיח שאם המחשב והחומר יחזרו אלי, אתן מהחומרים שלי לכל מי שירצה".

יום ראשון הוא היום החופשי הלאומי בארה"ב, ביום הזה אין עם מי לדבר. הכל מושבת. ביום שני הוא הרים טלפון למשרד בשדה התעופה, וכצפוי, הם ענו לו באדישות של מחשב כבוי. הם לא ראו שום מחשב. אלו מעשים שבכל יום, שדברים נעלמים ואובדים. "תקנה חדש וכל טוב", ייעצו לו.

מסר משמיים

"אחרי יומיים של יום טוב חזרנו לבית הוריי, שם הקשבתי להודעות שהגיעו בטלפון", ממשיך ר' דוד לגולל את סיפורו. "ביניהן נשמעה הודעה של אישה אחת, גויה, המדווחת שהיא מצאה מחשב עם השם שלי. היא התקשרה פעמיים במשך היומיים האחרונים".

העניג מתאר את תחושתו באותו רגע: "התרגשתי, אבל לא נדהמתי. היה לי ברור שהמחשב יחזור. התברר שהגויה מצאה את המחשב בשדה תעופה אחר לגמרי. מישהו מצא את המחשב שלי, סחב אותו לאן שסחב, ואחר כך שמט אותו, והגויה הזו מצאה את המחשב, והקב"ה הכניס לה בלב רצון להחזיר לי אותו".

כאן הוא זכה גם לראות את השגחת ה' בכל שלב. "גם העובדה שכרטיס עם השם שלי היה מוצמד למחשב היא פלא, שאם לא המתנה מהסוכן, לא היה עולה בדעתי לסמן אותו. אות ומופת היא. חשתי שה' איתי ומכוון את צעדי.

"כאשר טסתי הביתה, עדיין היה המחשב בארה"ב. עברו כמה שבועות עד שהצליחו להביאו לארץ ישראל. בינתיים התברר כי החומר שבמחשב המקורי נותר בשלמותו, ומה שנשאר לי מכל הסיפור זה המסר הברור שקלטתי. "שום דבר לא השתנה במחשב, אבל אני השתניתי". מצהיר העניג.

בינתיים, העניג זכר את הבטחתו ביום הנחיתה. יום אחרי שקיבל את המחשב, דפק אצלו יהודי וביקש חומר לימודי בנושא מסוים. "הוא שמע שיש לי דפים ערוכים בצורה נפלאה, וביקש רשות להשתמש בהם. נתתי לו. נתתי בשמחה. ראיתי בזה סימן משמים, כי הקרבן שלי רצוי לפני הקב"ה, כי אכן זה מה שה' רוצה ממני. עדיין לא פרסמתי ולא הודעתי כי אני מוכן לתת, וכבר הופיע מישהו לקבל מהם.

"מובן שמאז אני משתדל לתת בכל עת ובכל הזדמנות, לכל החפץ ומבקש. שוב אינני מקפיד על כך, ואינני קופץ את ידי מלתת לאנשים אחרים משהו שיכול לעזור להם עם התלמידים".

העניג מסיים את סיפורו ומדגיש: "את המסר שקיבלתי באופן הלא כל כך נעים, אני מעוניין לפרסם, בשביל שעוד אנשים יתחזקו בנתינת חינם לזולת, שגם תעצים את אחדות עם ישראל, וגם תחיש לנו את ביאת משיח צדקנו ובניין בית מקדשינו שיבנה בזכות אהבת חינם".

לנו לא נותר אלא להתחיל לתת.