בית בלי כעס: מתכנתים את הטייס אוטומטי

חז"ל טבעו כלל (עירובין ס"ה ע"ב): "בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו".

אדם אינו נמדד לפי התנהגותו כשהכל זורם ונוח. המדד האמתי הוא התנהגותו כשהכל רועש וגועש. האדם נמדד לפי תפקודו במצבי לחץ, במקרים של מצוקה כלכלית, בתקופות של כעס ותסכול.

הדבר ברור, שכל עוד הכל זורם על מי מנוחות, האדם יכול להציג גם מה שהוא לא בפנימיותו. קל מאוד להיות נחמד וסבלני כשהכל מסביב רגוע ומחייך, אבל זה עדיין לא אומר שום דבר על האישיות הפנימית. לעומת זאת, במצבי קושי - כשכל כוחות הנפש מגויסים להתמודדות עם הקושי - אז מבצבצת האישיות הפנימית בטהרתה.

למעשה, האדם נבנה לפי התנהגותו בזמנים כאלו, כדברי שלמה המלך ע"ה: "תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי" (מדרש רבה, קהלת). הקושי מקלף את הקליפות וההתנהגות של האדם הופכת לחלק אינטגרלי מאישיותו.

אם הדברים אמורים כמדד לאדם עצמו, קל וחומר שהם אמורים בנוגע לבית. בית טוב נמדד לפי תפקודו בזמני לחץ; בית בריא הוא בית שבו ההורים שולטים במצב גם בתקופות של מצוקה כלכלית; בית בריא הוא בית שבו גם בערב שבת, בשיא הלחץ, שומרים על מכובדות; בית בריא זהו בית שבו גם אם ילד שבר כוס זכוכית מחוסר זהירות, עדיין שומרים על כבודו.

עלינו לדאוג שהצידה לדרך שאנו נותנים לילדינו לקראת צאתם לחיים, תכלול לא רק הרגלי חיים בזמנים שבהם הכל זורם כשורה. עלינו להכין אותם בצורה שידעו איך להתנהג גם בזמני לחץ, ואין חינוך טוב יותר, עמוק ובונה יותר - מהדוגמה האישית שרואים בבית. אפשר לדבר ולדבר בלי סוף, אבל תמונה אחת שווה, כידוע, יותר מאלף מילים.

יין על המפה הצחורה

שמעתי פעם מהמחנך המפורסם רבי דוד לוי שליט"א, שעל אף שצעירים רבים מבטיחים לעצמם שאצלם בבית הכל יהיה שונה - לא תהיינה צעקות, לא התפרצויות, לא השפלות ולא אווירת לחץ - המציאות בשטח מוכיחה שללא עבודת מידות עקבית, אזי בשעת לחץ כולם מתנהגים בדיוק כמו שהוריהם התנהגו... למרות כל ההבטחות והקבלות...

לעומת זאת, ילדים שגדלים בבית רגוע, הבית שהם יקימו יהיה רגוע ושלו באופן טבעי.

בשעת לחץ האדם עובר למצב של "טייס אוטומטי", הוא מתנהג כמו שהוא מתוכנת. לכן חשוב מאוד שהילדים יקלטו צורת התנהגות נכונה, ולא - הכל יעבור בתורשה ובחינוך על דרך הדוגמה השלילית, ללא שליטה...

שמעתי מכ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא שליט"א שאמר פעם, שאחת המתנות הגדולות שאנו יכולים לתת לאחינו בעלי התשובה (כמובן, למי שיכול לעשות זאת מכל הבחינות, ובעיקר מבלי להזיק לביתו ברוחניות) - להכניס אותם לבתינו. לא רק לסעודות שבת, אלא לתת להם את האפשרות לחיות תקופה בבית יהודי, שיראו איך מתנהל בית יהודי ביומיום, שיראו איך מתפקד בית יהודי גם בשעת לחץ, שיראו איך כועסים ואיך מתמודדים. זהו דבר ששום מסגרת ישיבתית ושום מדרשיה אינן יכולות לתת.

חז"ל אומרים (עירובין ס"ה ע"ב) שבית שנשפך בו יין כמים - זהו סימן ברכה. שמעתי בשם ה"אמרי ברוך" שפירש, שבית שבו גם כשנשפך משקה חשוב כיין, ההתייחסות היא כאילו נשפכו רק מים - זהו בית שבו יש סימן ברכה...

נקודה חשובה נוספת היא, שבשעת לחץ רואים מהם סדרי העדיפויות. הילדים קולטים מתי הכעס הוא אמתי, ומתי הוא כהגדרת רבי ישראל סלנטר זצ"ל "כעס הפנים" בלבד!

לא כל אחד בדרגה רוחנית גבוהה, שיכעס בגלל ביטול מנהג או הלכה באותה ספונטניות ועוצמה כמו בשל כך שהילד איבד את חמישים השקלים האחרונים שהצליחו בקושי לגרד... אנחנו גם לא תמיד במצב שבו נצטער בגלל ילד שלא בירך ברכת המזון, כמו בגלל ילד ששפך כוס יין על המפה הצחורה דקה אחרי הקידוש, ועוד ליד האורחים.

והילדים קולטים לפי השגתם מה חשוב ומה לא...

אצלנו בבית ה"עסק" אבוד

יש שירימו גבה ויאמרו, הכל טוב ויפה בשביל יריעה כתובה, אבל בשטח אין מה לעשות... האמת היא, שאין דבר העומד בפני הרצון, ותמיד אפשר לשפר ולקדם, גם אם הפתרון לא יהיה מושלם במאת האחוזים.

על דברים כגון אלו נאמר ה"ווארט" הידוע של הרבי מקוצק, שפירש את הפסוק "והיו הדברים האלו על לבבכם". שאל הרבי: מה פתאום שהדברים יהיו רק על לבבכם? למה לא בתוך לבבכם?

פירש הרבי, שלפעמים יש דברים שלא נכנסים ללב, אבל אם נשכיל לשמוע אותם ולחשוב עליהם שוב ושוב, ולשים אותם על הלב, בסוף יגיע הרגע שהם ייכנסו גם ללב פנימה.

לענייננו, בעת ניסיון, בשעת לחץ - קשה מאוד לשלוט על הרגשות. צריך להיות אדם מיוחד במינו כדי לשלוט על התגובות. עלינו להכין צידה לדרך בזמנים רגועים, לחשב שכר מול הפסד, לחשוב כמה התנהגותנו עלולה להיות הרסנית, לזכור שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה, לזכור ששום דבר לא נאבד ולא נשבר שלא בהשגחה עליונה. כשחושבים על הדברים שוב ושוב - הרי כשיגיע רגע של מבחן, ייכנסו הדברים ללב פנימה.

הרמב"ן, באיגרתו המפורסמת, מדריך את בנו: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת, ובזה תינצל מן הכעס". הרמב"ן מגלה לנו סוד נפלא. הוא אומר, שאם תמיד תדבר בנחת, אז ברגע שתעמוד בפני ניסיון של כעס - תדע איך להינצל ממנו. אולם אם תמיד לא תדבר בנחת, אין לך שום סיכוי שדווקא ברגע המכעיס תשלוט על רגשותיך.

אלו מהדברים ש"החכם - עיניו בראשו". נחשב בזמן רגוע שכר כנגד הפסד, נבדוק מה היחס בין עלות כוס זכוכית לעומת כבודו הרמוס של הילד, ניקח בחשבון כמה היינו משלמים כדי להחזיר את הביטחון העצמי לילד, אחרי שערערנו אותו בגלל קנייה מוטעית של גבינה 5% במקום 3%, ונסיק את המסקנות...

עלינו לזכור שגם הילד במצוקה. הוא פוחד, הוא לחוץ, הוא יודע שהוא היסב נזק או גרם עוגמת נפש. ואנו, לפעמים, במקום להרגיע - מתקיפים.

סיפר לי אברך, שהוא זוכר כי בהיותו ילד נשבר פעם בבית הוריו אגרטל יקר על ידי אחד הילדים. באותו רגע אמר אביו בספונטניות: "קודם נרגיע את הילד, ואחר כך נאסוף את השברים". האברך אמר שהמשפט הזה מלווה אותו בחיים. קודם להרגיע, ואחר כך, אם יש צורך - להעיר ולחנך.

ה"מחיר" של הרגע האחרון

עיקרון נוסף שהוא סוד למניעת אווירת לחץ הוא - תכנון מראש. כל אחד יודע מתי יחול פסח ומתי סוכות, ידוע לנו גם מתי שעת כניסת השבת, ומתי יוצא האוטובוס הסמוך למועד עריכת החופה.

כשמקדישים זמן לתכנון מראש, מונעים עוגמת נפש רבה מאוד. בבתים רבים החגים הם סמל ללחץ, סמל לאווירת מתח, והכל בגלל חוסר תכנון. הרי בסוף, בכל בתי ישראל יעשו ספונג'ה ויבשלו דגים... בכל בית גם יערכו את השולחן... אז למה, למען ה', לעשות הכל ברגע האחרון? למה להרוס את אווירת ההכנה הנפלאה?

למה???...

כשמתכוננים לשבת בזמן, השבת נכנסת ברוגע ובשלווה. הילדים יזכרו את זמן הדלקת הנרות כזמן מרומם ונעלה, זמן של רוגע ואור, ולא כזמן שבו נשמעו צעקות מכל עבר...

סוף מעשה במחשבה תחילה.

צידה לדרך:

* בזמני לחץ, האדם מגיב ופועל בדיוק כפי שראה בבית הוריו. ילד שגדל בבית רגוע, ייקח את הרוגע אתו גם לבית שהוא יבנה, ולהיפך...

* גם אם נראה לכם שאין סיכוי להתגבר על מידת הכעס, ושכל המילים היפות מתאימות רק לפרק בספר ולא לבית שלכם, אל תתייאשו. אם תחזקו את עצמכם שוב ושוב, תראו בסייעתא דשמיא שיפור!

* לא משתלם להרוס את הביטחון העצמי של הילד בגלל טעות שהוא עשה או כוס שהוא שבר. תזכירו את זה לעצמכם בזמני רוגע, כדי שתצליחו לשלוט על עצמכם גם בעתות לחץ.

* תכנון נכון ימנע מכם רגעי לחץ בערבי שבתות או חגים, ויותיר בילדים שלכם זיכרונות שלווים ורגועים מהרגעים המרוממים של הדלקת הנרות...

הרב פנחס ברייער הינו איש חינוך, מרצה ומנחה קבוצות הורים, מחבר ספר "לגדל" - פרקי הדרכה להורים ומחנכים. חלק מן החומר בכתבות נלקח ברשותו מתוך הספר. ליצירת קשר 5706567@gmail.com