מדוע העניש ה’ בחומרה את דור המדבר? חלק ב'

רינה שאלה:

"בחטא העגל רצה ה' לכלות את עם ישראל, ואחר כך בגלל חטא המרגלים העניש אותם במדבר במשך 40 שנה. האם ייתכן שאבינו שבשמים היה מאביד אותנו במדבר אחרי שהוציא אותנו ממצרים?".

בכתבה הקודמת למדנו על הנבואה בתורה, ראינו שכל החטאים היה צפויים מראש, כך שמעולם לא היתה כוונה מעשית לכלות את עם ישראל במדבר. בכתבה זו נלמד שגם הענישה בדור המדבר היתה מתוכננת, ונעשתה מתוך רחמים.

* * *

חטא העגל

ה' חמל על עמו בחטא העגל, לאחר שמשה רבנו התפלל להצלתם. הקורא התמים עלול לחשוב שהיה זה מהלך מקרי, שהיה יכול להסתיים בצורה אחרת.

אך האמת היא שהקב"ה בחר את עמו מראש, ובחר את כל נביאיו מראש: "בטרם אצורך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא" (ירמיהו א, ה).

המדרש מספר כיצד בחר ה' במשה לאחר שחמל על הצאן, ונשא גדי צמא על כתפיו. באותה עת: "אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך - אתה תרעה צאני ישראל" (שמות רבה ב, ב).

כפי שהקב"ה אשר קורא כל הדורות מראש אינו יכול לטעות בבחירת עמו הנבחר, כך אינו יכול לטעות בבחירת נביאיו. במילים אחרות: ה' בחר במשה רבנו להיות מושיע ישראל ומוסר התורה - רק מפני שהכיר את טוהר לבבו וגודל רחמיו, וידע מראש שעתיד להתפלל בעד העם בעת שיחטא!

כך ביארו חז"ל את התוכחה החריפה בתורה, בפסוק המספר כיצד עמד ה' לגזור על כל ישראל כליון בעקבות חטא העגל: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב, י). בפסוק זה טמון רמז עבה במילים "ועתה הניחה לי". וכי יעלה על הדעת שבורא עולם יבקש מאדם בשר ודם שיניח לו לבצע את רצונו?

הסבירו חז"ל בדרך משל:

"ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם - וכי משה היה תופש בהקב"ה שהוא אומר: "הניחה לי"? אלא למה הדבר דומה, למלך שכעס על בנו והכניסו לקיטון [-חדר קטן] ומתחיל לבקש להכותו, והיה המלך מצעק מן הקיטון: 'הניחה לי שאכנו'. והיה פדגוג [-מחנך של הילד] עומד בחוץ, אמר הפדגוג: 'המלך ובנו לפנים בקיטון, למה הוא אומר הניחה לי? אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפייסנו על בנו, לכך הוא מצעק הניחה לי'.

כך אמר הקב"ה למשה: 'ועתה הניחה לי', אמר משה: 'מפני שהקב"ה רוצה שאפייס על ישראל, לפיכך הוא אומר, ועתה הניחה לי', מיד התחיל (-משה) לבקש עליהם רחמים, הוי: 'ויחל משה את פני ה' אלוקיו'." (שמות רבה מב, ט).

"אמר לפניו: רבונו של עולם, יודע אני שאתה אוהב את בניך, ואין אתה מבקש אלא מי שילמד עליהן סנגוריא... כך הקב"ה אומר למשה, 'ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול', אמר משה, וכי תופס אני בידו של הקב"ה? כביכול אינו מבקש אלא מי שילמד עליהן סנגוריא, מיד ויחל משה" (דברים רבה ג, טו).

אמרו חכמינו: "בכל מקום שאתה מוצא פתחון פה למינים, אתה מוצא תשובה בצדה" (בראשית רבה, פרשה ח, ט).

הנה מצאנו שגם כאשר ה' אמר להאביד את ישראל בחטא העגל, הקדים תרופה כדי להצילם. לשם כך בחר במשה עבדו, ופתח לו את הדלת כדי להתפלל.

כל המאורעות בתורה התגלגלו בתכנון מחושב ומדויק של מלאכת אמן. אפילו מה שנראה כמו חרון אף פתאומי בתורה, תוכנן למעשה מראש בחכמה וברחמים, כדי שיעשה בדיוק כפי שנעשה.

* * *

חטא המרגלים

בני דור המדבר היו בדרגה רוחנית הרבה יותר גבוהה מאתנו, הם זכו להתגלות נבואית אדירה שלא היה כדוגמתה, לכן נדרשה מהם דבקות מוחלטת ללא פקפוק. אמרו חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי"! (מכילתא דשירה ג, 'זה אלי').

בהר-סיני זכו מיליוני אנשים לשמוע את קול ה' מדבר אליהם, היתה זו דרגת נבואה. בכל יום ויום ראו אנשים במו עיניהם נסים גלויים במדבר כבימי האדם הראשון בגן-עדן, כל מזונם ומשקם ובגדיהם נעשו בנס. לכן נהגה בהם מידת הדין. זה הכלל: כגודל השכר - כך גודל האחריות.

המרגלים לא היו אנשים בדרגה רגילה, כי אם צדיקים גדולים חכמים וגיבורים, נבחרי השבטים. אילו היו מספרים רק מה שראו עין-בעין, לא היו נענשים, אך הם הוסיפו לדבר בדיבת הארץ וגנותה, ועשו זאת בפהרסיה עד שהחטיאו את כל ישראל לחשוב בלבם לאמור: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו" (דברים א, כז), בעקבות מחשבה רעה זו כמעט שהעדה רגמה באבנים את יהושע וכלב הצדיקים שאמרו להם: "טובה הארץ מאוד מאוד... ה' אתנו אל תיראום".

גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, לכן המרגלים נענשו מיד משמים. היתה זו כפרתם היחידה למען נשמתם, כי חטא ציבורי דורש עונש ציבורי כדי לתקנו בפרסום גדול, למען יראו וייראו. היתה זו עוולה חמורה מאוד להטיל ספק בטובו והבטחתו של הקב"ה לאחר כל הנסים והטובות שעשה למענם.

העם נענש מידה כנגד מידה כפי מחשבתו הרעה: מאחר שלא בטחו בהבטחתו של ה' להעלותם לארץ, על כן לא נכנסו לארץ. רק יהושע בן נון וכלב בן יפונה שבטחו בה' זכו לעלות לארץ עם הבנים והבנות.

עם זאת העניש ה' את החוטאים ברחמים. כי מצד הדין, היו אמורים כל האנשים במדבר לההרג מיד, כי האמינו שהנה ה' שולח אותם לארץ כדי לההרג בידי אויביהם תכף ומיד, וכפי מחשבה רעה זו היו צריכים למות באותו היום, אך ה' לא הענישם מיד.

למרות דרגתם הרוחנית הגבוהה, ולמרות כפיות הטובה והוצאת הדיבה שהראו כנגד אהבתו הגמורה של הקב"ה - למרות כל זאת ריחם ה' על בני ישראל במדבר: לא זאת בלבד שאת כל ילדיהם העלה לארץ הקודש כפי הבטחתו, אלא אף את דור המדבר החוטא לא הרג במגפה או באש, ובמקום זאת הוליכם במדבר תחת ענני הכבוד, האכילם והשקם במשך ארבעים שנה בנסים גלויים.

הקב"ה אוהב ומרחם אפילו את החוטאים לו. הפסוק הבא נאמר לבני דור המדבר לאחר שכבר חטאו בחטא המרגלים, ונענשו להלך במדבר במשך ארבעים שנה: "...שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה, וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו - ה' אלוקיך מיסרך" (דברים ח, ד).

ה' שב ומלמד את בני ישראל שלא התכוון מעולם להשמידם, כשם שאב לא ישמיד את בנו, אלא מייסר אותם לטובתם בדומה לאב שמעניש את בנו כדי ליישר את דרכו. יש כאן לימוד חשוב לחוטאים בכל הדורות.

עיון זה היה חשוב כדי להראות שני דברים:

א. התוכחה והעונשים בתורה אינם פתאומיים ואינם מקריים כפי שהם עלולים להראות בטעות במבט ראשון. גם כאשר ה' מעניש, הוא יתברך צפה זאת בנבואה ולכן גלגל מראש תרופה למכה.

ב. אפילו בעת שה' מעניש בדין קשה את נביאיו ואת עמו, נוכל למצוא בתוך הענישה מידת רחמים לפנים משורת הדין. הכול נעשה מתוך אהבה ולטובה כעונשי אב את בנו.

* * *

סיכום

אנו חיים כיום בהסתר פנים, הקב"ה יודע את לבנו ואת גודל הנסיונות שבהם אנו חיים. אמרו חז"ל שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו (כלומר אינו מדקדק בהם לבקש את מה שאינם מסוגלים לו, אלא מתחשב בהם ובמצבם).

אנשים רבים בדורנו מתקשים להתחבר לדברי תוכחה קשים בתורה, אך חשוב לזכור שבימי הראשונים, אנשים היו בדרגה רוחנית גבוהה משלנו, היו מסוגלים לשאת את האמת כפי שהיא, ולהשיג ממנה את המיטב.

דורנו חלש ברוחו מן הדורות הראשונים, ודרכי החינוך בהתאם לכך. תוכחה נוקשה מידי לא תתקבל על לב בני דורנו בהבנה, כי האמת צריכה להאמר, שנדרש שכל צלול ובגרות נפשית גבוהה כדי לאהוב תוכחה ולהבין עד כמה גדולה אהבתו של המוכיח - זו היכולת של הבנת דבר מתוך דבר. ילד בלתי בוגר עשוי לחשוב שאביו שונאו ומתנכל לו לחינם, כי אינו מבין את גודל אהבתו העזה אליו. לבנו כיום מבקש לראות אהבה גלויה ופשוטה.

אהבתו הנצחית של הקב"ה איננה משתנית, לא כשהוא יתברך פועל במידת הדין ולא כשהוא פועל במידת הרחמים. הקב"ה אוהב אותנו מאוד בכל מצב, כשבימינו הדגש הוא על אהבה. לכן ספרי המוסר בימינו מדגישים נקודה אמיתית זו, ופונים יותר אל רגש האהבה, כדי שנזכור ולא נשכח לרגע עד כמה גדולה אהבתו של הבורא לכל אחד ואחת מאיתנו. נסיים סדרת כתבות זו מתוך תפילה שנזכה לגאולה בקרוב, ונחווה אהבה גלויה ללא הסתר פנים.