איה קרמרמן על ההזדמנות ללמד את הילדים על יצירתיות ועל אכזבות

רשמית וחגיגית אני מכריזה בזאת שמצאתי משהו שמאחד אותנו כעם. דווקא בימים שהמציאות מאותתת פילוג ושסע, דווקא בתקופת שלושת השבועות, שבהם אפשר לראות בחוש איך צער רוחני על חורבן הבית הותיר את העם עם טלטלות קשות של חורבן בתים בפועל, יש דבר אחד שמאחד את כולנו. כולנו כאיש אחד בברוך אחד גדול. כל הורה, סב או סבתא בישראל, באיחוד שלם עם שכניהם, חבריהם ומכריהם, חשים את אותה מועקה. מועקה שיושבת לכולנו כמו מקל בגלגל: המראה המלבב של ילדינו, בעלי הפרצוף המשועמם, רבוצים בכבדות על הספה.

יתרה מזאת, דמיינו שהבחירות היו מתקיימות בסוף אוגוסט ומישהו היה מקים מפלגה ששמה אמ״ל - ״אמא משעמם לי״, שהמצע שלה היה קיצור מספר השבועות שבהם אנחנו שומעים את ה"אמא משעמם לי" הזה. תודו שהייתם מצביעים לה. זהו. אין צורך במצע מדיני או אג׳נדה חברתית. רק זה. קיצור החופש הגדול לשלושה שבועות מדויקים, שבהם המשק, כולל ההורים, היה יוצא לחופשת קיץ. אין אמא, שהילד שלה חופר לה "מה עושים היום?", שלא הייתה מצביעה להם. עזבו אותנו מהאיום האיראני. שחררו אותנו מהאיחוד בימין. עשו טובה, צמצמו את רביצת הילדים על הספה.

חופש עם מרקו ונילס

זהו. מהשבוע, כולנו כאחד בצרת הרבים הממש לא חצי נחמה הזאת. מאות אלפי ילדים חרדוני ספות הצטרפו למעגל האבטלה. מאות אלפי הורים עומדים חסרי אונים מול סיטואציית "אמא, מה עושים היום? אוף, אמא, משעמם לי". השבוע גם המגזר החרדי סיים את הלימודים ויצא לחופשת בין הזמנים, וילדי המגזר הצטרפו לסצנת הספות הטרנדית. מה? רק עכשיו הם מסיימים? למה הם לומדים בעוד אנחנו קורסים תחת נטל הקייטנות? זה מאוד פשוט. החרדים קלטו מזמן ששום דבר טוב לא יוצא מחוסר מעש של חודשיים וקיצרו משמעותית את החופש. מה שהכי מדהים בסיפור הוא שמעולם לא שמענו בחדשות שהמורים התורניים מתנגדים לחופש הקצר הזה ומאיימים לשבות בא׳ באלול. אולי השנה בעצם כן, אבל זה רק כי א' באלול נופל על הראשון בספטמבר. אבל אני ממש סוטה מהנושא. אולי כי בחמש הדקות האחרונות ניגשו אלי הילדים ואמרו לי אמ״ל. לחלקם הזכרתי שאני עובדת. שידמיינו שאני לא פה. אז הם חזרו ולחשו באוזן בשקט אמ״ל. כי בלחישה זה פחות מעצבן.

מדהים אותי כמה החופש הגדול שלי כילדה שונה מהחופש של ילדי. כשהיינו קטנים, כל מה שעניין אותנו בקיץ זה האם מרקו ימצא את אמא. בפעם הראשונה שזה שודר, זה היה קיצוני מאוד כי חזרנו ללימודים לפני תום הסדרה. לחץ הילדים היה בשיאו ומהדורת החדשות נפתחה כשחיים יבין יצא בהודעה דרמטית שמרקו ואמא שלו התאחדו. סיפור אמיתי. אם לא מרקו, אז נילס. אם לא נילס, אז האיים האבודים או מנהרת הזמן.

כשבגרנו, העיסוק המרכזי היה לאיזו מסיבה יוצאים בלילה ובאיזה חוף אפשר לפגוש את כל החבר'ה. במשך חודשיים היינו מעל הזמן. נטולי זמן. הכול התערבב לאיזו בלילה מוזרה. כל יום נראה כמו זה שלפניו או אחריו. אולי שבת הייתה שונה מעט, כי אמא שלי הייתה יושבת עם עיתון הבוקר יותר זמן מהרגיל. כשיצאנו לחופש, יצאנו לחופש גם מתודעת הזמן.

לשמחתי, ילדי חווים חופשת קיץ אחרת לחלוטין. לפני שהם מתאפסים על עצמם ומתאוששים מסיום הקייטנה, ברגע שהם יוצאים לחופש האמיתי, טראח. שלושת השבועות. בא לכם להרבות בשמחה? לא, לא הזמן הנכון. יש דינים. בא לכם ים? לא מתאים. יש גדרים. אולי אחרי שתצומו. ילדים דתיים יוצאים לחופש, אבל לא יורדים מרכבת הזמנים היהודיים. נשאר להם חוט מקשר לעולם חיצוני שלא מאפשר להם להתבוסס טוטלית בתוך עצמם. יותר מכך שזה גאוני, זה חשוב. אפילו קריטי. להשאיר קביעות חיצונית בלו"ז המבולבל ממילא.

החיים הם לא כרטיסיית אטרקציות

יש משהו שיותר מדהים אותי בתופעת הילדים בחופש. אני ממש לא זוכרת את עצמי או את חברותי ככאלה. יש פה מהלך מובהק של השתכללות הדורות. אין ספק, הילדים של היום זה האייפון של מחר. מקווה שהשכלול יבוא לידי ביטוי גם בבוא משיח צדקנו. ברגע שילדינו יקירינו יוצאים לחופש, הם יוצאים מנקודת הנחה שאמא ואבא הם קרקס מדראנו. בכל רגע של אמ"ל הם מצפים שאשלוף מכיסי איזו אטרקציה חדשה, חוויה מרגשת שלא נראתה כמותה. "מה זאת אומרת לא עושים כלום היום? אבל זה החופש הגדול". אין ספק שהקייטנות ושלל האטרקציות גרמו לילדים להרגיש שאם לא משלימים את כרטיסיית הפעילות הדמיונית, משהו כאן התפקשש.

הלחץ לספק את הסחורה נותן את אותותיו גם אצל ההורים. צריך להסביר להם שחופש זה חופש מהלימודים, לא חופש מהעבודה או מהחיים. מכירים את המשפט "אבל לא עשינו כלום כל היום?". הילדים המסכנים, רחמנא לצלן, מרגישים לא מצ'ופרים מספיק אחרי שעמלו עשרה חודשים בלשבת על ספסל הלימודים ולהשקיע בעצמם. ברגע כזה יש להזכיר שכן עשינו משהו היום: המשכנו לנהל את חיינו. כמו אתמול ושלשום ומחר. עבדנו, ניקינו, בישלנו, עשינו כביסות, גידלנו ילדים.

חבריה יקרה, בוקר טוב לכם, זה נקרא החיים. החיים הם לא כרטיסיית אטרקציות בלי ראשית ובלי תכלית. ואם מחליטים שקיץ זה לא חופש מהכול, אז יש לנו הזדמנות ללמד את הילדים דברים שהם מחוץ למערכת הלימוד המסודרת, אבל הם לא פחות חשובים. למשל מה הם תקציב, סבלנות, יצירתיות, איך להעסיק את עצמם בלי להפוך לזומבי מסכים, וכן, מה הן אכזבות. בקיצור, השם יעזור לכולנו. קחו נשימה עמוקה, תגידו איזה פרק תהילים עסיסי ותתפללו שבבחירות הבאות למישהו יהיה אכפת מילדי האמ"ל של כולנו.

סלט סלק וקינואה אדומה

סלט קיצי ומרענן, אבל משביע בזכות הקינואה. למי שיש מזל או חבר נדיב ויכול לשים את ידיו על מיץ יוזו, שיוסיף כפית אחת לרוטב (מיץ יוזו הוא מיץ משומר מלימון יוזו יפני. הוא עולה הון, אבל יש לו ריח מעין עולם הבא. כפית אחת ממנו מקפיצה כל מנה והופכת אותה ליצירה חדשה).

המצרכים הדרושים:

1 סלק גדול / 1 כוס קינואה אדומה מבושלת / 1 כוס כוסברה קצוצה / חתיכת ג’ינג’ר באורך כ-3-2 סנטימטר, קצוצה קטן מאוד / 3-2 כפות שמן זית / מיץ מליים או לימון עסיסי / 1 כפית גרידת לימון / מעט מלח גס

אופן ההכנה:

חותכים את הסלק לג׳וליאנים דקים. מי שמתקשה יכול לגרד בפומפייה הגסה של מעבד המזון או לחילופין להשתמש במכשיר מגלף סלסולי ירקות / מערבבים את כל מרכיבי הסלט יחד ומתבלים.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".