"אין מקום לשתיים", פרק י"ז: יונים בכותל

אבא החנה את הרכב שלו, ושניהם יצאו ממנו, סוגרים את דלתותיו בתנועה דומה.

"הגענו", אמר אבא שלה, כביכול שלא לצורך.

"כן". היא אמרה. לא רצתה להאריך בדיבור.

"את שמחה?" אריה נלחץ משתיקתה. מי יודע מה זה אומר.

"כן".

"רצית ללכת למקום אחר?"

"לא".

הוא התקשה להניח לה, הגם שהגיונו אותת לו לעשות כך. ההיגיון שלו אותת לו המון פעמים על המון דברים במהלך החיים שלו, ובדרך כלל הוא טעה והטעה את בעליו.

"למה את שותקת?"

"אני לא שותקת".

"את לא מדברת".

"מה רצית שאגיד?"

שוב נפלה שתיקה. אריה הודאג. זה אומר משהו על אב ובת ששותקים? או שזה טבעי? פעם אמר לו מישהו שהשיחות ביניהם אמורות לזרום. צריך שתהיה שיחה קולחת. לאב ולבת יש מספיק דברים משותפים לדבר עליהם.

"שום דבר מיוחד". אמר לבסוף, אחרי שהתלבט קצת מה לומר.

"אז זהו, שאין לי שום דבר מיוחד".

"להפך, אני אמרתי ההפך, שאת לא צריכה להגיד שום דבר מיוחד".

"אין לי שום דבר לא מיוחד".

"אז..." הוא החל, ונתקע. איזו שיחה מלבבת. אחד-אפס לשיחה קולחת... זה נקרא או לא? מצד אחד – היא לא שותקת, היא משתפת פעולה היטב, ומצד שני...

"את מודאגת?" קטע ועבר לנושא אחר.

"בגלל דבורי? ודאי".

"אה". הוא הרהר במה ששמע. אולי היא בכלל חושבת על דבורי, ולכן היא מסויגת כל כך? לא שלו תמיד יש מה לומר, אבל בכל זאת, לבנות נעורים יש תמיד על מה לדבר. הוא זכר היטב את השיחות הארוכות, הנלהבות, שעורכת בתו עם חברותיה. אולי יש לה בעיה? אולי היא נכנסת לסוג של דיכאון בגלל מה שקרה לחברה שלה? הוא צריך לברר את הנושא.

הם הגיעו לרחבת הכותל.

"את בסדר?" הוא שאל אותה לפני שפנה לעזרת הגברים.

"כן".

"את רוצה שאדאג לך לשתות משהו?"

"לא. אני בסדר", אמרה בהדגשה.

"טוב", הוא אמר, מהוסס קצת, "עכשיו שתיים וחצי. מתי את רוצה להיפגש כאן כדי לחזור?"

"נניח בשלוש וחצי. ו... אבא?"

"כן, גיטי?"

"יש לך פלאפון?"

"כן, בוודאי", הוא הגיש לה את הטלפון הסלולארי שלו.

"לא, אני מתכוונת... אולי... פלאפון חדש?"

"לא. למה? יש לי שניים, את יכולה לקחת אחד אלייך, שנוכל להיות בקשר ולתאם אחד עם השנייה, אם לא נמצא זה את זו".

"לא, זה לא זה". היא נבוכה, "די, בסדר, לא חשוב".

"אפשר לחסום את השיחה", אמר לה, יורד בבת אחת לסוף דעתה, "כך אף אחד לא ידע מהיכן התקשרת".

"אה, כן? איך עושים את זה?" הקלה בעיניה. הוא הבין מה רצתה: לדבר עם אמה. והיא מעדיפה שהיא לא תדע שהיא אתו. נימה דקה של עלבון מעורבת בכעס. מה רע שהיא אתו? מה יקרה אם תדע? אבל גיטי מעדיפה שלא, והוא מכבד את רצונה. מסביר לה מה לעשות, והם נפרדים.

גיטי אחזה את הפלאפון, וחיכתה עד שאביה יתרחק. הוא הלך אל עזרת הגברים, וזה היה טוב. היא לא רוצה שאמא תדע שהיא אתו.

היא חייגה, תערוך את השיחה לפני שתתחיל להתפלל.

"אמא?" בצלצול הראשון היא הרימה. אולי היא דואגת לה יותר מדיי.

"כן, גיטי, איפה את?"

"אני בסדר, אמא, אני אחזור מאוחר. נסעתי לכותל להתפלל".

"לכותל???"

"מה כל כך מפתיע בזה?"

"איך נסעת?"

"נסעתי".

"לא היה לך כסף!"

"היה לי". הייתה לה בכיס מטבע של חמישה שקלים. לא מספיק בעליל לנסיעה לירושלים, אבל את זה אמא לא צריכה לדעת.

"למה..."

"הרגשתי צורך להתפלל, אמא, אני מקווה שאת לא כועסת שלא הודעתי לך".

"מלכתחילה אני תמיד מעדיפה שתודיעי, אבל אני מבינה".

"יופי, אמא, תודה". היא מיהרה לנתק. שלא תישאלנה שאלות נוספות.

גיטי נשמה נשימה עמוקה וסקרה את רחבת הכותל. לאט לאט החלה להתקרב אל כותל האבן הגדול, שמשמש כבר אלפיים שנה כשריד אילם ויחיד לאשר היה ואיננו. יונה אחת לבנה עפה לפניה, כנפיה מונעות בכוח, היא דואה אל על ואחר נעצרת על אחד מהשרכים, נאחזת בקצהו.

פעם הן היו ביחד בכותל.

דבורי הסתכלה על היונים, עיניה חולמות. עוצרת, ובוהה בהן בלי להמשיך ולהתקדם. היא דחקה בה, "מה יש לך?"

"סתם..." דבורי הייתה הרחפנית מביניהן.

"סתם מה?"

"סתם. חשבתי עליהן, כמה מהר הן עוברות מקצה מסגד אל אקצא אל הכותל, בלי לערוך עצירה באמצע אפילו".

"דבורי!" היא צחקה, טופחת קלות על מצח חברתה, "מה את רוצה להגיד בזה?"

"אמרתי לך שזה סתם".

עכשיו היא הסתכלה עליהן. כמה מהר הן עפות מכאן לשם. קלות תנועה, מהירות תגובה, מטפסות למעלה ברגע אחד, ואחר כך נוחתות על הרצפה. רגע אחד הן יושבות בגבהיו של הכותל, חוסות בין אבניו הגדולות, המקודשות, וברגע הבא הן על האדמה, מחפשות באשפה דבר מה לאכול. מה מפריד בין הגובה לצניחה, בין הגבהות לאדמה, בין החלום להווה, בין התקווה למציאות. רגע אחד. אולי שניים. ברגע אחד את ידידה טובה ואוהבת, ובשני את מוצאת עצמך פצועה ומרוסקת על האדמה. רגע אחד נראה ששום דבר לא יפריד ביניכן, ואחר כך מתמוטט הכול על ראשך, אבנים, סלעים וחומות מנופצים.

הפלאפון מצלצל. צלצולו עקשן, מתמשך. מי זה יכול להיות?

בקושי התנתקה גיטי מהרהוריה, ולחצה על הכפתור, "כן?"

"גיטי?" אבא. מודאג, "למה כל כך הרבה זמן?"

"מה הרבה זמן?"

"כל כך הרבה זמן שאני מצלצל ואת לא מרימה!"

"מה? באמת?" היא נבוכה, "כמה פעמים?"

"שלוש, ארבע... לא משנה. איפה את?"

"מה פירוש? בכותל!"

"כן, אני יודע, אבל את כבר ליד המחיצה? אני מחכה".

היא הציצה בשעונה. כבר שלוש וחצי! והיא... היא... אף פעם לא הייתה רחפנית כל כך, שוגה בהזיות ובורחת מן המציאות. גם כשהייתה המציאות קשה, מעולם לא נמלטה ממנה. אולי כי כאן מעורבות מציאויות שונות, שהיא כורכת את כולן לאחת. כואבת מכדי שתוכל לשאתה.

"אני מצטערת, אבא".

"את באה?"

היא התלבטה, ואחר אמרה, "כן, אני אבוא". היא לא הספיקה להתפלל בכלל, אבל אבא ממהר. הוא לא אשם שהיא חלמה ככה.

הוא שמע את חוסר השמחה בקולה, "את רוצה להתעכב עוד קצת?"

"כן, עוד חמש-עשר דקות, טוב?"

"אפשר גם רבע שעה או עשרים דקות".

"תודה, אבא".

"אז ניפגש בעוד עשרים דקות ליד המחיצה?"

"כן".

היא מיהרה אל הכותל. השעינה ראשה על האבנים ולא אמרה דבר. ראשה המה ממחשבות, ולבה עמוס היה מכדי שתוכל להשחיל מילה אחת מבין שפתיה. רק התרפקה על האבן, ומלחשת הייתה, "השם, השם".

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.