"נשמה טובה את", פרק י"א - זכרונות אחרונים

נעמה:

תפרחת אשכול כחלחלה ועדינה של יקינתון צמחה בטיילת בה צעדתי באותה השעה את ההליכה הלילית עליה אני מקפידה.

הצמח הפיץ ריח נפלא וגירה אותי להישאר ולשבת על ספסל העץ לזמן מה.

כמו באוטומט קפצו המחשבות לראשי, כאילו רק חיכו לרגע שבו אנוח מן העשייה.

היא אמורה להיות היום כבת 18, בחורה בוגרת לכל הדעות. ומה יהא עם הסוד שעליי לגלות לה? אילו נותרה בכל זאת בחיים, עליה לדעת בדחיפות רבה ביותר את הסוד החשוב.

בראשי התרוצצו זיכרונות קשים מהיום ההוא...

"הבוקר היה נעים ובהיר להפליא. שום סימן לא העיד על הסערה האיומה העומדת להגיע.

הדייגים הפליגו בסירותיהם ועמלו לפרנסתם בציד דגים. מסחר הדגים בסבו מעניק פרנסה לרבים מתושבי האי הענק.

החופים הלבנים, המכונים כך בשל החול הלבן המקשט אותם, בהקו אל מול השמש הזורחת. חופים יפהפיים נפרשו כשובל ענק של שמלת כלה תחת שמי סבו.

מספר ילדים מלוכסני עיניים וצהובי עור צעדו מתונות לבית הספר, וקשישים קמוטי עור טיילו ברחובות העיר הגדולה. אמהות עמלות יצאו כדי לכבס בגדים בחצר. מעטות עשו זאת בעזרת מכונות חדישות יחסית בבתיהן.

הבוקר היה יפה, והחלטתי לצאת עם טלי לטייל באזור חופי הטיילת הרבים המפוזרים בסבו.

את הטיולים בימי ראשון, יום החופש הלאומי בפיליפינים, ערכנו בדרך כלל מחוץ לסבו. למדינה היפה והמרתקת, העשירה בפלאי הטבע ובאנשים מגוונים, לא מגיעים תיירים רבים, ובשל כך מגלים תושביה סקרנות רבה מאוד כלפי תיירים. בדרך כלל הפיליפינים הסבירו לנו פנים וסייעו לנו כשביקשנו.

כמעט בכל מקום זכיתי להתעניינות מוגברת בטלי המתוקה, שהמראה שלה בלט שם מאוד, ולשיחות חביבות באנגלית רצוצה יותר או פחות עם תושבי המקום.

בבוקר של אותו יום רביעי שייצרב בזיכרוני לעד, יצא ראובן מוקדם לעבודתו בהשגחה על הכשרות במפעל דגי הסרדינים, שמוקם ממש על גדות האוקיאנוס באי הענק סבו.

תכננו להעביר את הימים בשלווה יחסית עד לסיום השליחות, לצאת עם סכום הכסף המכובד שצברנו ולהתחיל את החיים מחדש, "על דף נקי," כמו שאמר ראובן. "בלי החובות המעיקים."

מטבע הדברים, כעובד חדש היה ראובן עסוק מאוד בעבודתו בימים אלו. הוא היה חייב להשגיח בתשומת לב רבה ומוקפדת מאוד על הדגים שנארזו, הוכנסו לקונטיינרים עצומים ויוצאו מהארץ.  עיניו הבולשות שמו לב לכך שעובדים רבים אינם מקפידים על הוראות הכשרות המקובלות.

אני לעומתו הייתי משועממת למדי. העסקנו בבית את ראודהטול, עובדת נחמדה ושקטה. תמורת מחיר מגוחך טיפלה בכל עבודות הניקיון והכביסה. במחיר שנהוג בארץ לשלם לשעת שמרטפות עבדה ראודהטול במשך 8 שעות תמימות בביתנו.

טלי הייתה שלווה מאוד בימים אלו, שכן הייתי איתה במשך כל היום בבית. הייתי רגועה, משוחררת מעבודות הבית, ואפילו לא היה עליי לענות לטלפון כהרגלי בארץ. השיחות בכלל היו יקרות מאוד ונמשכו רק דקות ספורות, שבהן ניתן היה למסור אינפורמציה כללית ושטחית בלבד להורים המודאגים.

ימים שלווים אלו הם הזיכרונות היחידים המשאירים אותי שפויה. אני מתנחמת בכך שלפחות בימיה האחרונים של טלי הייתה בזרועות אמא. הייתי שם בשבילה, סיפרתי ושיחקתי, ליטפתי וחיבקתי.

באותו בוקר רגוע ושלו החלטתי לצאת עם טלי בהירת העור לשמש הנעימה, כדי שתשתזף מעט. היציאה לאזור החופים התגלתה בשלב מאוחר יותר כרעיון המסוכן ביותר שיכלתי להעלות על דעתי באותו בוקר.

וידאתי שלא חסר דבר בתיק של העגלה: מנות האוכל שהכנו, בקבוק גדול של שתייה ומשחת שיזוף. טלי חייכה אליי ואני חייכתי אליה בחזרה, ופתאום, ללא כל סיבה הנראית לעין, נראתה המציאות בעיניי באור מוזר ומגוחך עד למאוד: אישה צעירה מטופלת בילדה שעוד לא מלאו לה שלש שנים, נמצאת לבדה בארץ רחוקה כל כך וזרה.

לפתע נדמתה טלי הקטנה בעיני רוחי לגברת מגונדרת היוצאת עימי לטיול בארץ רחוקה ומשונה, ארץ אגדית שיצאה מתוך ספר דמיוני. הכובע החמוד שחבשה והשמלה האדומה התואמת לנעליים נדמו בעיניי כבגדי פאר. לפתע התחלתי לצחוק, וטלי אחריי, וכך צחקנו שתינו עד דמעות, צחוק מטופש שלא ברור מה פשרו.

הצחוק נשפך והתפזר בחדר המבוא, וכך יצאנו מן הבית עם חיוך ענק על הפנים ודמיון משועשע בראש.

לו ידעתי שאותם רגעים יהיו הרגעים האחרונים שבהם אראה את ילדתי...

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.