"צר לי עליך, אחי": מתאבלים על דביר שורק הי"ד

מאז הירצחו בשבוע שעבר של דביר שורק הי"ד בפיגוע הדקירה בגוש עציון, הסיפורים עליו ועל אישיותו הייחודית אינם מפסיקים לזרום ברחבי הרשתות החברתיות. בני משפחה, חברים ומכרים, וגם רבים שכלל לא הכירו אותו אך נחשפו בימים האחרונים לאור המיוחד שלו, מבטאים את תחושותיהם עלי מקלדת. בכתבה זו נביא מקבץ קצר וערוך מהדוגמאות הרבות של האבלות הציבורית על דביר, בבחינת "חבל על דאבדין ולא משתכחין".

"צר לי עליך מאוד, אחי חברי דביר", כתב משה, אחד מחבריו של דביר. "אני כותב ודמעות של כאב זולגות מעיניי. ופשוט לא פוסקות. עונג היה לי להתבונן בך, בנועם שלך, בטהרה הלא נתפסת שהייתה בך, בסודיות שפירושה עולם פנימי עמוק ועשיר שקיבלתי ממנו כל כך הרבה".

"איני שוכח כלל וכלל את התפילה. היא חקוקה לי במוחי ואינה עוזבת אותי, לא ראיתי דברים כאלה. איזו דבקות, איזה רצון לקירבה, עם המון חיפוש ובירור. לא שוכח, אחי היקר, איך התפילה שלך הייתה בבחינת 'כל עצמותי תאמרנה' ממש".

"הייתי מסתכל עליך כשהיית לומד ר' נחמן, והרגשתי כמה אתה באמת מפנים ומתחבר, כמה זה בונה בך, כמה אתה רוצה את זה... היית אדם מדהים, מיוחד במינו בלי שום ספק, וכולי תפילה שאצליח להפנים ולהאיר, ולו במעט, מהאדם המופלא שהיית".

"תודה שהפכת אותי לאדם קצת יותר טוב"

מנור, שלמד עם דביר במהלך השנה האחרונה בישיבת ההסדר "מחניים" במגדל עוז, כתב על הכאב הבלתי פוסק שחש מאז קיבל את הבשורה המרה על הירצחו: "כשנפגשנו בפעם הראשונה, לפני שנה בדיוק, לא האמנתי שאצליח למצוא שפה משותפת עם אדם כל כך שונה, לכאורה, ממני. אבל זה היה עניין של רק כמה ימים, עד שהבנתי שכמה טעיתי ושאט אט נהפוך להיות חברים כל כך קרובים".

"אח אהוב, ללא ספק האדם הכי טוב שהכרתי בחיי. בלי גרם אחד של ציניות. מהאנשים הנדירים האלה, ששמים אותך בסדר העדיפויות שלהם לפניהם עצמם. כמה צנוע ומופנם. לא אשכח אותך לנצח. את השיחות שלנו. את ההליכות. את הפאות המקסימות. את החיוכים המתוקים שלך. את העולם הפנימי. את השירים המרגשים, שמקבלים עכשיו פרשנות אחרת. את החיבוק העדין שלך, המלא בחום ובאהבת אמת ללא שום אינטרס או תנאי...".

"איזה מידות היו לך. איזו ענווה ואיזה שמחת חיים, איזו אהבת חינם ואיזו דבקות, איזו עזרה לזולת. אהבה כל כך גדולה לבעלי החיים, לצמחים, לספרי הקודש והחול, להקב"ה, לכל אדם באשר הוא אדם, בלי הבדל דת גזע ומין".

"תודה לך, שלמרות שהייתי תלמיד כזה גרוע, התעקשת שתהיה לנו חברותא. בחרת ספר שנראה לך מעניין, ואני, שהייתי שקוע בחלומות רוב הזמן, שמחתי שאתה לומד איתי משהו שכל כך מעניין אותך, כי הברק לא הפסיק כל השיעור לנצוץ לך בעיניים והיית כזה מאושר. בשבילי זה הספיק".

"תודה שהפכת אותי לאדם קצת יותר טוב. בעצם, את כולנו. נעשה הכול כדי לעשות לך נחת, לשמח אותך מלמטה, להמשיך את דרכך שכולה אור ואהבת חינם. היית החבר הכי טוב בעולם. מקווה שאצליח".

"תמיד חשבתי שאתה חצי אדם חצי מלאך. כשאני שומע מה כולם אומרים עליך מסביב, נחמד לגלות שלא טעיתי. האדם הכי טוב שפגשתי בחיים שלי".

יוחאי, אחד מהמורים בישיבה התיכונית אורות הזורעים שבגליל התחתון בה למד דביר, כתב: "דביר אהוב, למדת אצלנו בישיבה 4 שנים. לא היינו ממש בקשר, אבל היינו מאוד בקשר. כי אתה לא דברן, אתה מסוג אחר, לומד עם העיניים והלב".

"ידעתי שיש לך נפש של משורר, כי הלב שלך אמר את זה... ראיתי אותך מתפלל, ראיתי את השקט שלך, והבנתי שמתחת לשקט יש לבה שבוערת, בלי ציניות, בלי להראות את עצמך, רק לעשות טוב בשקט".

"אתה מסוג האנשים שמביטים עליהם ואומרים – כזה ראה וקדש. ככה אני רוצה להיות, ולשם אני רוצה שילדיי יגיעו".

"נשמה ייחודית שהביאה אור לכל כך הרבה"

גולשת בשם טלי, שמכתיבתה נראה כי היא רחוקה מבית הגידול בו צמח דביר, כתבה: "אתם יודעים מה הכי מרסק את ליבי לחתיכות בהירצחו המחריד של דביר? שאם הייתי פוגשת אותו ברחוב כלשהו, נניח בירושלים, לא הייתי מפנה לעברו מבט שני. הרי עם כאלה פאות, 'לך תדע מה עובר לו בראש בדיוק כרגע'. בדיוק המבט השני הזה היה מפספס את טוב הלב השופע מהמבט שלו. אם במקרה הייתי שומעת את אחד מחבריו קורא לו בשמו, 'דביר', כבר הייתי מוסיפה תילי תילים של שנאת חינם, מתפלפלת ומעוררת בחילה ושאט נפש. כמה חבל שרק בגלל שגדלתי והתחנכתי אחרת ממנו, זה מה שהיה קורה. חבל שלמדתי לשפוט באיבחה אחת, ולא למדתי לקנות ספרים כמתנה למורים אהובים ולנצור אותם אל ליבי עד צאתה של נשימתי האחרונה. מי ייתן ואלמד כעת".

אביו של דביר, העיתונאי והפובליציסט יואב שורק, חיבר אתמול בין דמותו של הבן לבין האבל של עם ישראל עליו: "מבין מעגלי השבעה, וההמונים הבאים, חלקם ללא כל היכרות מוקדמת; וממעגלי התגובה הרחבים יותר, בתקשורת וברשתות ובקהילות בארץ ובעולם, שהדים מהם מגיעים אלינו – עולה דמותו המופלאה באמת, הבלתי ניתנת להסברים מקטינים, של עם ישראל. פלא שבימים כתיקונם אנו משתדלים להתעלם ממנו ולטשטשו, באינספור אמצעים שסיגלנו לעצמנו".

"אנו טועים בעיקר בשתיים: אחד, בהפיכת המחלוקות לגדולות ומכריעות מכפי שהן, בניפוח מלאכותי של שסעים, שכאשר מגרדים טיפה מגלים שכלל לא בטוח שהם שם. שתיים, בבריחה המתמדת שלנו מההכרה בייחוד ובעוצמה של העם שלנו, עד כדי התכחשות לעובדות אינספור רק כדי להתעקש ש'ככל הגויים בית ישראל'...".

"ומן העם לאדם. לדביריק, דביר יהודה שלנו. מתוך האירוע עצמו, והסיפורים שסביבו, מתגלה מי שבסופו של דבר ובתחילתו היה ועודנו ילד מתוק, מתוק מדבש, עם משברי ההתבגרות ותום החיפוש – כנשמה ייחודית, שבנוכחותה הפשוטה, הענוותנית והחיה את ההווה, הביאה אור לכל כך הרבה – וזאת אף בשנות חיים קצרות כל כך... רבים כל כך באו בגלל תמונת פניו של דביר. הם ראו בה אור גדול. זה אור פני אדם, נשמת אדם, שבוחרת בחיים ובטוב. אור שטמון בכל אחד מאיתנו".

"ועכשיו קיץ, ובין הזמנים, ואוגוסט. גם אם נגע דביר הי"ד ללבכם, ואולי דווקא אם נגע, אל תשנו את התוכניות. לכו לעשות חיים עם הילדים המתוקים שלכם", סיים האב השכול את הפוסט הנוגע ללב שלו.