מְקוֹם אָהֳלֵךְ, פרק ט"ו: מחשבות טובות

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק השני, "רוכבות בשתיים", לחצו כאן.

לפרק השלישי, תייקנית מדופלמת בשינוי אדרת, לחצו כאן.

לפרק הרביעי, "בין חלה לבהלה, הגיעה שעת פדיונך", לחצו כאן.

לפרק החמישי, "ללא מילים", לחצו כאן.

לפרק השישי, "לא לריב", לחצו כאן.

לפרק השביעי, "בלתי נראית", לחצו כאן.

לפרק השמיני, "בואי בשלום", לחצו כאן.

לפרק התשיעי, "טעם של חולין", לחצו כאן.

לפרק העשירי, "דם ואש", לחצו כאן.

לפרק האחד-עשר, "סודות אפלים", לחצו כאן.

לפרק השנים-עשר, "יד ההשגחה", לחצו כאן.

לפרק השלושה עשר, "טקס ההסמכה", לחצו כאן.

לפרק הארבעה עשר, "פותח את ידך", לחצו כאן.

"דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה" (משלי, י"ב, כ"ה).

בלבה של כל אם שמור מקום נכבד לדאגה, אבל הרגש המטריד בלבה של אביגיל דהן חצה הבוקר את מפלס הטעם הטוב. 

לא המחשבות על המקרר המתרוקן או על חובותיה לעשרות נושים חסרי סבלנות הן שהפריעו את מנוחתה, אלא הודעתו האגבית של איתיאל בנה אודות בקשת הר"מ לשוחח עם אביו. 

ואין פלא, אם כך, שברגע בו מתחם המגורים הרעוע המכונה בטעות "דירה" מתרוקן מדייריו הצעירים, פוצחת אביגיל במבצע טיהור רציני שלא היה מבייש חברת ניקיון ותיקה. 

במיומנות השמורה לעקרות בית מנוסות שהפרוטה אינה מצויה בכיסן, יוצרת אביגיל תמהיל מקורי וחסכוני לשטיפת רצפה. סבון מגורד, חומץ ותמצית שמן ארומטי מהסוג הפשוט מוצאים את דרכם לדלי המים שהכינה מבעוד מועד, ותוך מחצית השעה מתמוססים אט-אט כתמי הרפש המטרידים – לא רק מהרצפה, אלא גם מלבה החרד.

כבוגרת סמינר "בית יעקב" טיפוסית, שמרה אביגיל בקנאות על זמן תורתו של בעלה, ואף שילמה מחירים כבדים כשנמנעה מלקטוע את לימודו.

אז נכון, היא זו שמכתתת את רגליה לאסיפות ההורים של שמונת ילדיהם, עורכת קניות ומנהלת את משק הבית על ידי אותם חסכונות דלים הנצברים בארנקה מעבודות משק-בית מזדמנות בבתיהם המפוארים של עשירי העיר; ונכון שהיא וויתרה כבר מזמן על שאיפותיה הכמוסות להיות שחקנית תיאטרון בעלת שם; אבל היא מוכנה להקריב עוד הרבה יותר כדי שהתלמיד החכם שנשא אותה לאישה יגדל לאחד מענקי הדור של עם ישראל.

בת יעקב המסורה מביטה כעת בבואה הנשקפת מהראי העתיק שמולה, ובליל של קולות פנימיים מתערבל בתוכה. "אל תחשבי על זה אפילו. אין שום סיבה שתפריעי לו. לא עכשיו", קובע הקול התובעני שבהם. "אבל מה יהיה על בנך? את לא יכולה להמשיך להתעלם מהמצב ולהזניח את חייו של איתיאל על מסלולם הטבעי. אם הרב ביקש לשוחח דווקא עם בעלך, וודאי יש סיבה טובה לכך", לוחש לה ההיגיון מנגד.

רגש מוזר מציף את לבה החצוי, ומבטה נודד על פני המרצפות המבריקות. "את כנראה לא מבינה מה מוטל כאן על כף המאזניים. שיחה קטנה לאברהם לא תחריב את התורה שלמד במשך כל חייו, וגם לא את זו שילמד דקה לאחר שישוב לספסלו. מצד שני, אם לא תסבי את תשומת לבו לעניין, מי יודע לאיזו פחת יתדרדר איתיאל. אם לא תערבי אותו בעניין עכשיו, כשכדור השלג עדיין קטן, ספק אם יישאר לבעלך פנאי לפתוח דף גמרא".

מחשבות על השכן הצעיר מהקומה למעלה החלו לנקר בתודעתה. כשהוא עדיין היה ניתן לעיצוב כמו בצק חלה פריך, העדיפו הוריו להתמסר למפעל החסד שלהם, ולא שמו לב איך ממש מתחת לאפם, הנער הצדיק עם החליפה והפאות המסולסלות, מנער מעליו כל סממן יהודי. זה התחיל בבלורית המוזרה שגידל, המשיך בג'ינס הקרוע שקיבל מחבר מפוקפק, והנה, עכשיו הוא חי כמו חתול רחוב אומלל, מסרב לשמוע את תוכחתם המאוסה של הוריו ומחנכיו.

"שעת ההפסקה עכשיו. מוטב שתתקשרי לרב בעצמך ותבררי אם העניין מספיק חשוב כדי לערב בו את בעלך", הכריעה לבסוף על דרך הפשרה.

"ש-שלום, הרב אביטן", אומרת אביגיל בגמגום משונה. "הרב ביקש שנתקשר בעניין איתיאל דהן".

"בוקר טוב, גב' דהן. למען האמת, העדפתי לשוחח עם בעלך".

"במה מדובר?", התעניינה אביגיל בתום לב, מתעלמת מהעדפתו הברורה של הרב לנהל שיח-גברים.

"תראי, איתיאל הוא מותק של תלמיד, באמת. יש לו שכל חריף ביותר, והוא בר הבנה באופן בלתי שגרתי. אבל לאחרונה אני מרגיש שהוא לא נוכח בכיתה. את מבינה למה אני מתכוון? אמנם הוא יושב בשיעור, אבל אני שם לב שהוא מרחף, מנותק ובלתי מרוכז. אם הייתי מגיש לו כרית, אני בטוח שהוא היה נזרק עליה. רציתי לשאול אם עובר עליו משהו לאחרונה".

למרות הנימה האבהית בקולו של הרב, אביגיל חשה האשמה בדבריו. "למה הרב מתכוון?".

"כפשוטו, גב' דהן. האם הוא ישן טוב? אוכל כמו שצריך?".

מה עליה לעשות? לומר לרב את האמת? שכבר חודשיים איתיאל לא נהנה מארוחה בשרית? שהפרוטות המועטות בתקציב המזון מספיקות לה לכל היותר לרכישת כמה אפונים למרק? "קשה לו להתעורר בבוקר", זורקת אביגיל פיסת מידע לאחר רגע ארוך של מחשבה.

"אני לא מבין. הוא הולך לישון מאוחר, זה העניין?". קולו של הרב אביטן מאותת כי הוא מתחיל לאבד את סבלנותו.

"כן... כלומר, לא... הוא ישן מאוחר, אבל כנראה שזאת לא הסיבה היחידה שהוא ככה".

אנחה נשמעה מעבר לקו. "גב' דהן. אנחנו רוצים לעזור. אבל לא נוכל להושיט לאיתיאל את העזרה שהוא זקוק לה אם לא נבין מה עובר עליו".

שח-מט. אין לה לאן לברוח. אולי היא עשתה טעות כשהחליטה לקחת את המושכות לידיים, אבל את הנעשה אין להשיב. "האמת היא – ", אומרת אביגיל תוך כדי ארגון בליל המילים המתערבל בגלגלי מוחה. "למען האמת, אנחנו נמצאים במצב כלכלי קשה מאוד, הרב אביטן. אין לנו אפשרות לקנות את רוב המצרכים שאנחנו זקוקים להם, ואיתיאל שלנו נאלץ לצאת לעבוד. מיד אחרי הלימודים הוא הולך לנקות בתים, ו...".

"אהה. אין צורך לפרט יותר, גב' דהן. זה מסביר למה הילד עייף וחיוור. השאלה היא איך אנחנו יכולים לסייע לו. לא יכול להיות שילד עם פוטנציאל כביר כמותו יתדרדר בשל סיבות תקציביות".

"כרגע אנחנו מתפללים לישועה. המצב קשה לכולנו, אבל ניקח לתשומת לבנו את דברי הרב". זהו, הרב יודע. מה יהיה עכשיו? רק חסר לה שהמידע יגיע לגורמי הרווחה, וילדיה יילקחו ממנה בעילה של הזנחה.

היא לא אם מזניחה. מעולם לא הייתה. ורק היא יודעת כמה לילות לבנים עברו עליה ללא שינה כשנאלצה לגהץ כמות נכבדה של חולצות, רק כדי שבבוקר תוכל לרכוש לחם, חלב ושאר מצרכים נחוצים לארוחת בוקר ראויה.

"ריבונו של עולם... אתה רואה כמה אני מנסה לתמרן במציאות הבלתי אפשרית הזאת. אבל המצב ממש בטטה עכשיו. אני לא יכולה לעמוד מהצד ולראות את איתיאל שלנו מתרסק. בבקשה השם, אם לא למעננו, עשה למען הילד הצדיק הזה. אל תיתן לו ליפול. הוא צריך לאכול ולישון כמו שצריך כדי שיגדל ויהיה בריא. הוא צריך כוח כדי ללמוד תורה, אנא...".

ביקור בלתי צפוי קטע את תחנוניה, ואורחת נעימת סבר נחתה את תוך כורסת הבד המרוטה עליה הוזמנה לשבת, בוחנת את סימני העוני הזועקים מבין הקירות.

"מה תרצי לשתות?", שאלה אביגיל, מקווה בלבה שהאורחת תסתפק בכוס מים.

"יש לי בקבוק מים בתיק, תודה", השיבה בת שיחתה, והושיטה לידיה מעטפה חתומה.

מה זה? דרישת חוב? לא, תודה. יש לה מספיק כאלה במגירה, חשבה לעצמה. "איך אמרת שקוראים לך?", שואלת אביגיל בפרקטיות שאינה הולמת את השדר החם הבוקע מדמותה.

"מתנצלת, לא הצגתי את עצמי. אני יהודית לביא, מזכירת וועדת החסד העירונית. הגעתי כדי לבשר לך שמשפחתך נבחרה מבין מאות משפחות זכאיות לקבוצת הפיילוט של פרויקט חדש שאנחנו מקדמים לאחרונה".

"פיילוט? את מתכוונת שאני זכאית לאספקת כלי כתיבה?".

צחוקה המתגלגל של יהודית הצליח לבלבל את המארחת התמימה, שהביטוי "פיילוט" הזכיר לה את התקופה הקצרה בה עבדה בחנות לציוד משרדי. "סיפרתי בדיחה?", שאלה בעלבון.

"לא, לא. אוי, מזמן לא צחקתי כל כך. הכוונה שתהיו חלק מפיילוט - קבוצת ניסיון – בפרויקט החסד שלנו".

"לא הבנתי. את עובדת סוציאלית?". בהלה מילאה את לבה. האם ייתכן שהרב אביטן כבר הספיק להזעיק את גורמי הרווחה? "אנחנו בסדר, מסתדרים. אין לנו צורך בפיילוט כרגע", הודיעה ביובש.

"גב' דהן, אני לא מהרווחה. נשלחתי אליך מוועדת החסד שמנוהלת על ידי איילת סבג. המשפחה שלך זכתה להיות אחת מבין חמשת המשפחות שיזכו לתמיכה כלכלית בשנה הקרובה. אתם צפויים לקבל מענק חד פעמי רטרואקטיבי בסך 10,000 ₪, וכן קצבה חודשית בסך 3,000 ₪ שתשולם לכם בכל ראש חודש. עלייך לגשת עם אישור הזכאות שבמעטפה למזכירות הוועדה, ולמסור פרטי חשבון בנק לצורך ביצוע העברה בנקאית".

"אני... אין לי מילים. זה נס. נס! השם יברך אתכם", קראה אביגיל לנוכח חבל ההצלה שנזרק לעברה, והעתירה על השליחה את כל הברכות הכתובות בתורה, וגם את אלה שאינן כתובות בה.

וכך, במצב רוח מרומם, דילגה אביגיל ממדרגה למדרגה, ובהגיעה לקומת הקרקע פרצה לאוויר הצח והפריחה לבבות דמיוניים אל עבר השמיים. משם, פסעה במרץ אל עבר תחנת האוטובוס, ועלתה לקו הדוהר לכיוון מתחם קברי הצדיקים הידוע בקרית מלאכי השכנה.

אין כמו תפילה הנאמרת על קברי צדיקים כדי למשוך תקווה ללב המתפלל. ואכן, לבה של אביגיל נקי מכל שמץ של דאגה בשעה שהיא נכנסת לקצביה השכונתית ורוכשת בשר טחון טרי ואיכותי תמורת עשרות השקלים האחרונים הטמונים בארנקה. אבא שבשמיים כבר ימלא לה את החסר.

ניחוח בלתי שגרתי ממלא את דירת משפחת דהן בשעה ששב אברהם מהכולל וניצב מול שולחן ערוך בטוב טעם. "אביגיל? מה אנחנו חוגגים היום?", קרא לרעייתו שעה שתיבלה את הסלט החי והניחה אותו לצד הקציצות הטריות במרכז השולחן.

"את הנס הגדול שנעשה לנו היום!", אמרה בהתרגשות וגוללה בפני בעלה את קורותיה בבוקר החולף.

"ישתבח שמו לעד! אשתי הצדקת, כל השפע הזה מגיע אלינו בזכותך. שלא יהיה לך ספק בכך".

"בזכות התורה שלך", הפטירה לעומתו בפנים מאירות. ועל אף התקרה המתקלפת מעל ראשם והשולחן המקרטע שמולם, הרגישו בני הזוג כבני מלכים אהובים, הסמוכים לשולחן מלכו של עולם.