ספר חדש, בלעדי באתר הידברות: "222 שנים למפגש". פרק ראשון

20-6-2018 דנוור קולורדו ארה"ב

דייב כבר החל לשקוע בשינה כשהנייד שלו קרע את דממת הלילה בקול תרועה.

במאמץ לא מבוטל פקד על עין ימין להגניב חצי מבט אל השעון שניצב על השידה מימינו, השעה הייתה קרוב לאחת וחצי לפנות בוקר.

'מי שזה לא יהיה –כדאי לו שזה יהיה מוצדק...' חשב לעצמו בכעס, ושלח יד לעבר הטלפון.

על המסך הופיע רצף ספרות ארוך שהעיד על שיחה נכנסת מחוץ לארה"ב. הוא קיבל את השיחה, והצמיד את הטלפון לאוזנו בחשש מסוים.

"אַאוּרִיקָה! אַאוּרִיקָה!" נשמעה צהלה נרגשת מעבר לקו. הקול היה מוכר לו, אולם העיתוי והתוכן היו כל-כך הזויים ותלושים מהמציאות שהוא הסתפק בזהות המטלפן.

"אלי?" שאל בחוסר ודאות ובקול מנומנם.

"לא" השיב בעל הצהלות האלמוני בטון סרקסטי יבש, "זה ארכימדס בכבודו ובעצמו, ואני מזמין אותך להצטרף אליי לאמבטיה."

"אתה מטורף" אמר דייב, שלמרות מצבו הסהרורי הצליח ידידו מהצד השני של האוקיאנוס האטלנטי להעלות חיוך על שפתיו, "השעה כאן אחת וחצי בלילה, ומה זה המספר הזה?"

אלי ככל הנראה היה מוכן להאשמה הזאת, כיוון שענה מיד בהתאמה "זה המספר של העבודה, ואתה מטורף לא פחות ממני אם אתה חושב שאני אתקשר אליך באמצע הלילה רק כדי להכריז 'מצאתי, מצאתי' בלשון יוונית עתיקה."

"אלא מה?" שאל דייב, שמרוב עייפות אפילו לא עלה על דעתו לשלב בדבריו נימה סקרנית מתעניינת.

"מצאתי לך את הבן אדם שאתה מחפש, אני שולח לך קובץ עם פרטים מלאים. אחרי שתעבור עליו, אתה עוד תברך אותי על השיחה הזאת."

"כמו שאמרתי" אמר דייב "אתה משוגע עם דיפלומה, אבל" המשיך באותה נשימה, "תודה, אני מעריך את זה מאוד. אבל אין מצב שאני אבדוק את הקובץ עכשיו אלא רק בבוקר, אני מדבר איתך מתוך שינה."

"נו טוב..." אמר אלי במבטא יווני כבד "זה נראה שאני אשאר באמבטיה לבד עם ברווז הגומי שלי...'יאניס', בוא הנה ברווז שוטה שכמותך...לילה טוב חבר..."

השיחה נותקה. דייב השיב את הנייד למקומו, והניח לראשו לבצע צניחה חופשית אל עבר הכר.

מחשבותיו שיחזרו בקצב מהיר את תוכן שיחתו הקודמת עם אלי, שותפו לחדר בזמן שהיו שניהם סטודנטים באוניברסיטת ניו-יורק.

היה זה דייב שפנה אליו בטלפון לפני כשלושה חודשים, "אני צריך שתימצא לי רב חכם לשוחח איתו" ביקש.

"רב? למצוא? אני?" שאל אלי כשנימת ההשתאות גוברת בקולו בהדרגה ממילה למילה.

"כן רב, כן למצוא, כן אתה. איזה חלק לא הבנת?"

"את הקשר לא הבנתי, מה לי ולרבנים?" אמר אלי, ומיד לאחר מכן הוסיף "וחוץ מזה, אם חסר לך רב לאוסף המדריכים הרוחניים שלך, לא חסרים רבנים בדנוור. אתה לא צריך לחפש אותם בישראל."

"בדנוור כבר חיפשתי, ומה שמצאתי לא עונה על הדרישות לצערי. כבר דיברתי גם עם חברים מניו-יורק, מיאמי, ואֶל.אֶי – עד עכשיו ללא תוצאות. כך שבמסגרת הרחבת מעגל החיפושים שלי ישראל היא גם אופציה, ומכיוון שאתה הישראלי היחיד שאני מכיר, נבחרת ברוב קולות להיות המתווך שלי. ואני לא אוסף מדריכים רוחניים, אני מחפש תשובות לשאלות, ואתה יודע את זה!"

בוודאי שאלי ידע את זה. עשרות שיחות פילוסופיות ניהלו השניים כשהיו שותפים לחדר. שיחות וויכוחים שנמשכו עד השעות הקטנות של הלילה.

אף על פי שנהנו לנהל את אותן שיחות, הם מעולם לא הגיעו להסכמה הדדית. תפיסת עולמם הייתה כה שונה עד שהסיכוי להסכמה היה אפסי, כמו הסיכוי למצוא מתכון בישול המשלב שוקולד ודג מלוח.

אלי גדל בבית שכלתני. הוריו היו אקדמאים דור שני לניצולי שואה, שבנו את עצמם בעשר אצבעות מתוך חורבן גשמי ונפשי. מעולם לא הסתירו הוריו שהם מאמינים שיש כוח עליון כלשהו בבריאה, כוח לא מדיד ולא נערך בתחום השכל האנושי ובתנאי מעבדה. אולם כל ניסיון חיבור בין אותו כוח עליון למערך דתי זה או אחר נדחה על ידם על הסף. הוא תורץ כצורך אנושי גרידא לחוש יחס לכוח עליון מתוך נטיות של פחד, רגשנות או שילוב של השניים.

הוא חונך לחיות את ההווה כפי שהוא, מבלי לחקור את מה שלא ניתן לחקור. המוטו שהשרישו בו הוריו הוא: 'הֱיֶה חיובי, היה פעיל, היה טוב לעצמך ולזולתך – ותהנה מהרגע.'

והמוטו הזה רק הטיב איתו. הוא אכן היה טיפוס חיובי וחיוני לסביבה, והסביבה מצידה השיבה לו במאור פנים בכל אשר פנה. הוא לא סבל יותר מדי מקונפליקטים פנימיים ולא ממבוכות רגשיות או מוסריות. הוא ניסה להיות אדם טוב כמיטב הבנתו ויכולתו, ולא דרש מעצמו להנפיק דו"חות עבור צפיותיהם של אחרים.

כוח עליון זה או אחר לא היה נושא שיש להתייחס אליו ברצינות או לדון אודותיו יותר מדי. מבחינתו היה זה דיון עקר ונטול סיכוי לתובנה אמיתית כלשהי, או לפרי מעשי שיצמח ממנו.

לא כן היו פני הדברים אצל דייב. הוא נולד למשפחה נוצרית פרוטסטנטית לא אדוקה, וכמעט ולא הוזכרו בביתו אלמנטים דתיים מכל סוג שהוא. גם ביקורים בכנסייה היו אירוע נדיר למדי. כשהיה נער צעיר היה שואל את עצמו מה מניע את אביו ללכת לכנסייה מדי פעם, האם זה משום שאין שידור מעניין בטלוויזיה או שנחה עליו הרוח? מסקנתו הייתה שצריך שילוב של השניים.

אולם למרות כל זאת, מילדותו הרבה לשאול את הוריו שאלות עמוקות בעלות אלמנט דתי מובהק, שאלות שהרבה פעמים נותרו בלא מענה ברור או בלא מענה כלל. התופעה לא חלפה מאליה כפי שקיוו הוריו, אלא ככל שדייב גדל והתפתח מבחינה שכלית, התפתחה גם היא לצידו. בגיל חמש-עשרה כבר הטרידו אותו הדברים כל כך שהדבר הסב לו צער נפשי. צער שנמהל במנות קצובות אל כל דבר שדייב חווה או עשה.

סתירה תהומית קיננה בתוכו בין אמונתו במציאות הבורא, שנתפס אצלו ככול-יכול וטוב אבסולוטי, לבין בליל המקרים הבנליים המתרחשים בעולם. מקרים הנראים תלושים זה מזה לגמרי, נטולי תכלית ומכנה משותף כלשהו, ושופעים במקרי חולי, כאב, אי-צדק ורוע.

הסתירה הזאת טלטלה את נימי ישותו פעם אחר פעם, ויצרה אצלו רעב תובעני לבקש תשובה שתיתן מנוחה לנפשו ותיצוק תוכן אמיתי לחייו.

הוא החל לקרוא ספרי הגות ומחשבה, ביקר באתרי רוחניות ודת ברשת, וניסה להניח ידו על כל מקור אינפורמטיבי שיספק לו תשובות מבוססות שיעמדו במבחן המציאות. אמנם רובן ככולן היו תאוריות מגוונות ומעניינות מצד עצמן, אלא שהן התרסקו בחבטה עזה אל מול סלעי המציאות, כרסיסי חלום המתנפצים לכל עבר אל מול היקיצה הבלתי נמנעת.

כמו צל אישי צמוד, וככתובת קעקע שלא ניתנת להסרה, ליוותה אותו הסתירה הזאת בכל מקום. צדדיה התחככו זה בזה בריאקציה סותרת כמגע חומצה ובסיס, והותירו את דייב קרח מכאן ומכאן. אמונה יציבה וברורה לא הייתה לו, ואף חיבור אמיתי עם כלל תוכן החיים נשמט מידו.

קרני השמש של השעה שבע וחמישים כבר חדרו בעוצמה מספקת אל החדר כדי להקיץ את דייב משנתו. הוא שלח את ידו אל השידה, וביטל את מנגנון הצלצול של השעון המעורר שכֻוון לשעה שמונה.

הוא התמתח לאחוריו בכוח, פיהק פיהוק רחב והתיישב על המיטה. לאחר התאוששות קלה ניגש לבדוק את הקובץ ששלח לו ארכימדס המפוברק.

הקובץ היה ערוך כמעין סיכום של קורות חיים מטובל בהערותיו של אלי.

הנתונים שנחשפו לעיניו היו מרשימים ביותר.

שם: דן שארפ

גיל: 45

מצב משפחתי : נשוי + לא יודע כמה אבל הבנתי שהרבה

מקום מגורים: ירושלים

רקע: גדל וחונך בבית חופשי. בבית ספר יסודי אותר כילד מחונן ביותר. הוקפץ כיתה פעמיים ביסודי ועוד פעם אחת בתיכון. השלים תואר ראשון עוד לפני גיוסו לצבא, ותואר שני תוך כדי שירותו הצבאי.

שירת בצבא ביחידה עילית שכל שידוע עליה שהיא קשורה לחיל מודיעין, עוסקת במחשבים, ופעילה גם מחוץ לגבולות ישראל.

ויתר על קריירה של קצונה לטובת הזמנה של חברת היי-טק מסאן פרנסיסקו לתפקיד מתכנת בכיר.

כעבור ארבע שנים, כשהוא בן 26 בלבד, כבר ניהל שתי חברות היי-טק משלו, האחת בתחום מיקרו צ'יפים והשנייה בתחום אבטחת מידע. שתיהן נחשבו פורצות דרך בשעתן.

השכלה וכישורים: קח נשימה ארוכה זה הולך להיות ארוך.

- תואר ראשון במתמטיקה

- תואר שני בכלכלה

- בעל ידיעות נרחבות בפיזיקה, אסטרופיזיקה, כימיה, ביוכימיה, היסטוריה ופסיכולוגיה

- מתכנת תוכנה בחסד כמעט בכל שפה שקיימת, אף על פי (תחזיק חזק) שמעולם לא למד מחשבים ותכנות

- בעל זיכרון צילומי

- בעל מוח דואלי, הבן אדם יכול לבצע במקביל שתי מטלות המצריכות ריכוז

- דובר אנגלית ברמת שפת אם

מפיו של דייב נפלטה קריאת השתאות לא רצונית "פפפששש...איך הוא דחף את כל זה בעשרים ושש שנה?"

בגיל 27, בשיא הצלחתו הכלכלית, עזב את הכול, מכר את עסקיו, חזר לישראל ונכנס ללמוד בישיבה (ישיבה זו מסגרת לימודית שלומדים בה מבוקר ועד לילה את התנ"ך ועוד כתבים יהודיים). במשך ארבע שנים למד כמעט מסביב לשעון מסה אדירה של חומר, ושינן בעל-פה חלקים נרחבים ממנה.

את רוב הונו תרם.

בגיל 31 התחתן.

כיום:

- נחשב לבקיא בכל מקצועות התורה - אל תשאל אותי מה זה אומר, כך מסרו לי.

- לומד ומלמד מסביב לשעון בכמה מקומות ללא תמורה

- חבר בכמה עמותות

- מרצה לפני חוגים אקדמאיים בישראל, באירופה ובארה"ב

- נחשב לבר סמכא בתורת הנפש

'ללא ספק עונה על הדרישות!' חשב בסיפוק.

פגישות מאכזבות מהעבר עם אנשי רוח מכל מיני דתות וכתות לימדו אותו מהרה להציב בחיפושיו אחרי מדריך ארבעה תנאי יסוד שבלעדיהם, כך התברר, לא תצמח מהפגישה תועלת.

האחד – המדריך צריך לדבר אנגלית ברמה סבירה. הצורך במתורגמן סיבך, הכביד ולפעמים אף עיוות את התוכן הנמסר.

השני – המדריך צריך להכיר את המציאות האנושית הפשוטה היום-יומית. נזירים על ההר, כך גילה, יפה כוחם על ההר בלבד.

השלישי – ניסיון בהעברת הידע. פעמים קרה שהמדריך היה גדוש בידע, אך לא ניחן בפרקטיקה הנכונה כדי להעבירו למתלמד.

הרביעי – קבלות בשטח. זו הייתה מבחינת דייב ראיה שהידע פרקטי ומניב פרי.

אותו דן שארפ הוגדר מיד כ'אוֹבֶר קְווֹלִיפַייד'.

הוא מיהר לנסח תגובה לאלי:

אלי יקירי, עם קובץ כזה אני נותן לך רשות לנגן לי בסקסופון בתוך האוזן בזמן שאני ישן.

מדהים!

מהיכן כל המידע המדויק הזה? פרצת למחשבים של משרד הפנים הישראלי ושכרת בלש פרטי?

סגור אותי בפנים, וסדר לי מלונית בסביבה. נקי, אבל לא יקר מדי, עדיף עם מטבחון צמוד.

ידעתי שאפשר לסמוך עליך!

מחכה לאישור

התשובה לא איחרה לבוא:

לא הייתי צריך, הוא קרוב משפחה של חבר. כשהתחלתי לרחרח עבורך הוא היה אחד האנשים ששאלתי אותם אם הם מכירים רב שעונה על התנאים שהצבת. הוא ענה מיד שאני יכול להפסיק לחפש.

חוזר אליך בקרוב לגבי פגישה עם הרב, ופרטים על המלונית. אבל אני מתריע מראש, עם כל הכבוד לחיפושים שלך תשאיר גם לי ולך זמן פנוי, אחרת אני אאלץ להראות לך איזה עוד שימושים אני עושה בסקסופון שלי מלבד נגינה!!

דייב ירד את גרם המדרגות המעוקל שהוביל לקומת הקרקע ופסע לכיוון המטבח. קולותיהם של הוריו הגיעו לאוזניו, סימן מובהק לכך שארוחת הבוקר הקבועה שלהם עדיין לא הסתיימה.

הארוחה, שכמעט לא השתנתה בהרכבה מאז שדייב זוכר את עצמו, כללה לחם קלוי, סלט ירקות וביצה, בדרך כלל מקושקשת, לצד קפה פילטר ומיץ פירות.

"בוקר טוב דייב." אמרה אימו שראתה אותו ראשונה.

"בוקר טוב אימא, בוקר טוב אבא." השיב דייב בחיוך.

"ארוחת בוקר?" שאלה.

"אולי אחר כך, כרגע רק קפה." אמר דייב, תוך שהוא מושיט ידו אל קנקן המשקה השחור והמהביל.

אביו, שעד לרגע זה שמר על שתיקה, פנה אליו "אתה לא אוכל טוב מאז שחזרת מהודו, אולי חטפת שם משהו?"

"אבא תאמין לי, עם כמות החיסונים שקיבלתי לפני הטיסה, גם אם הייתי שותה ישירות מצנרת הביוב המרכזית של בומבי, לא הייתי חוטף משהו."

"ייאק...דייב!! אנו אוכלים כאן אם לא שמת לב..." גערה בו אימו.

"סליחה אימא."

"בכל אופן" הוסיף דייב "אני בטוח שהמטבח הים תיכוני יחזיר לי את הקילוגרמים האבודים, אם ישנם כאלה..."

"מה זה?" הרים אביו, מבט מופתע מכיוון הצלחת.

"זה מטבח בריא מאוד, הרבה שמן זית...קטניות..." ציינה אימו בידענות.

"מסתמנת נסיעה לישראל." בישר דייב חגיגית, ולגם מכוס הקפה. שלא כאימו הוא הבין יפה מאוד את השאלה.

"ישראל." חזר אביו כמו תוכי ענק עם שיער מאפיר.

"כן. אלי, השותף לחדר מהקולג', מצא עבורי רב מיוחד במינו, ממש מה שחיפשתי. אני מחכה רק לאישור סופי ממנו."

"אליס, את לא חושבת שהבחור מגזים?"

אליס הביטה בשניהם במבט נבוך.

אביו לא חיכה לחוות הדעת של אשתו.

"אני לא מצליח לתפוס את זה" אמר בנימה מתוסכלת "יש לך הכול דייב, הכול מונח כאן לרגליך. שכל וכישרון, השכלה ועסק משפחתי יציב, קריירה מסודרת והורים אוהבים ותומכים. למה אתה צריך לנדוד בעולם ולהתעלם ממה שיש לך מתחת לאף?

בשביל מה? רק כדי שתגיע בסופו של דבר לכפר נידח בהודו או כל חור אחר בגלובוס, וזקן השבט יגלה לך במתק שפתיו שכל האושר וההצלחה בחיים תלויים בכך שתאמר כל יום במשך שעה וחצי 'הרי קרישנה, הרי קרישנה, קרישנה הרי'."

"קרישנה קרישנה, לא קרישנה הרי." תיקן אותו דייב בקול רך.

"איך יכולתי להתבלבל?" אמר אביו בציניות.

"העולם נמצא כאן דייב, לא בפסגות ההרים המושלגות ולא ביערות האמזונס. והזמן חולף ועובר על כולנו, מבלי לרחם על אף אחד.

החיים הם כמו תחנות רכבת העוברות על פנינו. אם האדם בוהה בהן, הוא יישאר בידיים ריקות, אבל אם הוא ירתום אותן לצרכיו וישתמש במה שיש להן להציע, אזי אדם שכזה הגשים את החיים.

ואתה אוטוטו בן עשרים וחמש, זה ללא ספק גיל שאדם יכול וגם צריך להעמיס על עצמו מלוא חופניים סחורה מתחנות החיים."

דייב נדרך בין רגע. עכשיו צריך להגיע הקטע של 'שאני הייתי בגילך' ושל 'אל תחשוב שליקקתי דבש' קבע בוודאות.

"שאני הייתי בגילך כבר הייתי מנהל משמרת במפעל ואחראי על עשרים עובדים." אביו נעצר לרגע משטף דיבורו 'היי' התקומם דייב 'מה קרה ל'אל תחשוב שליקקתי'...?'

"ואל תחשוב שליקקתי שם דבש, על כל פישול במשמרת חטפתי על הראש יפה יפה."

דייב חייך חיוך נסתר בהקלה, החיישנים שלו עדיין חדים מספיק.

"אני לא אומר שלכולם יש את אותו הקצב, ולא את אותו יעד ותוכן, אבל קצב, יעד, ותוכן – צריך ועוד איך! על ידי זה נבנה האדם, על ידי ההצלחות והכישלונות. מתוכם הוא מגשים את עצמו ואת כישוריו. כך הוא בונה את ערכיו, את מוסרו האישי ואת חזונו, וכך הוא מגיע לסיפוק ואושר בחייו, ולא על ידי שיאמר כל היום "הרי קרישנה, הרי קרישנה, קרישנה הרי..."

"קרישנה קרישנה." פלטה אליס ספונטנית, מיישמת את הידע שקלטה לפני מספר דקות מבנהּ.

"מצידי זה יכול להיות גם הארי פוטר, הארי פוטר." ענה בזעף.

"ג'יימס!" אמרה אליס בטון השמור למקרים חריגים שבהם סברה שבעלה נהג שלא כשורה.

"זו אמונתם של מיליונים. אין לא לנו ולא לאף אדם אחר הרשות לזלזל בכך."

"אני מניח שאת צודקת" אמר ג'יימס "אני מדבר מתוך תסכול וסערת רוחות, זה מתכון כמעט ודאי לומר שטויות."

"חוץ מזה" הוסיפה אליס "אתה הוא זה שהצעת את העניין מלכתחילה."

"צודקת שוב..." פלט ג'יימס בטון נכנע, והשעין את מצחו על ידו.

אכן, כל העניין החל מהצעה שהציע ג'יימס לבנו תקופה קצרה לפני סיום לימודיו בקולג'. השיחה התנהלה בתחילתה סביב צפיותיו של ג'יימס לראות את בנו נכנס לתפקיד ניהולי בכיר בעסק המשפחתי, אולם דייב הבהיר לו שעד שהוא לא 'מסדר לעצמו את הראש' כדבריו, הוא לא יוכל להירתם לשום משימה ארוכת טווח. הדבר יהיה דומה להתקנת גג רעפים עוד לפני שיצקו את יסודות הבניין.

אף על פי שאביו התנגד עקרונית לגישה זו, הוא הציע לבנו לתור במשך שלוש שנים אחר אותם יסודות ולרכוש תבונת חיים, וכן לראות עולם כדרכם של צעירים. כל זאת על חשבונו.           

כשנתיים חלפו מאז אותה שיחה שהניבה הסכם הדדי בלא חוזה כתוב, שנתיים שבהם דייב נפגש עם אנשי רוח בארצות הברית ומחוצה לה, מפלגי הנצרות ומדתות אחרות. מה שנראה בתחילה בעיניי ג'יימס כתמריץ הגון עבור בנו, התגלה בפועל מבחינתו כהחמצה של היעד.

כעת עמד ג'יימס לפני שוקת שבורה שהוא עצמו שבר, והדבר צרב לו.

דייב העריץ את אביו. בעיניו הוא היה הדוגמה המושלמת לאיש עסקים שהצליח ביושר, הגינות וערכים אנושיים ממדרגה ראשונה.

אביו קיבל לידיו את העסק המשפחתי שייסד סבו לעיבוד חומרי גלם לתעשיית הטקסטיל. הוא הפך אותו מעסק מקומי לחברה העוסקת ביצוא וייבוא, ומעסיקה מעל שלוש מאות עובדים, ביניהם אחיו ואחותו המועסקים בתפקידי מפתח. למרות ההצלחה המטאורית, אביו נשאר אדם נעים, אנושי, ומעל הכול ישר כמו פלס בניין.

לא אחת נהג דייב לשטוח לפניו את לבטיו ולקבל ממנו עצות, שעל פי רוב הוכחו כיעילות. אולם בעניין זה ידע היטב שאבא שלו אינו הכתובת הנכונה, ולכן ניסה 'לרקוד' בין הטיפות ולהשיג את יעדיו הנכספים מבלי להיכנס לעימות חזיתי.

גם הפעם הוא הסיט את נושא השיחה לעניין ציבורי אקטואלי. אליס, שככל הנראה חשה במהלך של בנה, שיתפה פעולה מיד, וכך שקע הנושא מבלי שנגרם נזק כבד לאף אחד מהצדדים.

לקראת ערב הגיעה ההודעה המיוחלת מאלי.

היי דייב

החבר הצליח להשיג את הרב שארפ. הוא שאל אותו ישירות אם יוכל לשוחח עם אדם שאינו יהודי בענייני יהדות ורוחניות (אני מקווה שהגדרנו את זה נכון). הוא ענה בחיוב ואמר שביתו פתוח לכל אדם, אבל הוא לא יכול להתחייב על משך הזמן שהוא יוכל להקצות לעניין כיוון שהוא עמוס עד מעל הראש. מצורפים למטה מספר סלולארי וכתובת דוא"ל, אולם הוא הודיע מראש שהוא לא כל כך נגיש והנייד שלו מכובה רוב שעות היום. אפשר להשאיר הודעה קולית במשיבון והוא משתדל לחזור, ותיבת הדוא"ל נבדקת על פי רוב פעם ביום, בדרך כלל בלילה.

תוכל לתאם איתו פגישה ישירות כשאתה מגיע לישראל.

לגבי המלונית, צירפתי קישורים למקומות בירושלים שנראו לי מתאימים עם אפשרות הזמנה מקוונת. בדוק אותם.

תודיע לי מה סגרת.

הימים הבאים עברו על דייב בלימוד מושגי יסוד ביהדות ובהתארגנות טכנית-לוגיסטית שהצטיין בה במיוחד. הזמנת כרטיס טיסה, חדר ורכב, ואריזה של כל שאר החפצים הנצרכים לשהות ממושכת מחוץ לבית, מגדול ועד קטן.

יום הטיסה הגיע.

אימו הסיעה אותו לנמל התעופה, שדרן הרדיו היה הדובר היחיד ברכב.

'היא לחוצה', הרגיש מבלי שתוציא מילה מהפה.

"אימא" פתח דייב ישירות מבלי לאשש את הרגשותיו.

"זה לא אזור מלחמה. אנחנו רואים רק את הפן הזה דרך החדשות כי זה מה שמביא רייטינג, אבל זו לא המציאות שם. למעשה, מסתבר שרמת הסיכון אצלנו גבוהה יותר עם הקלילות שמאפשרים כאן לכל מטורף להשיג כלי נשק."

"אני לא יודעת" אמרה אליס, וקולה הסגיר שהוא צדק לגמרי "אני רק מקווה שתדע לשמור על עצמך."

ואז הוסיפה "אני יותר חוששת מדברים אחרים מאשר התקפת טרור..."

"והם..." שאל דייב בניגון מזמין תשובה.

"מחשבות ודאגות של אימא." אמרה כשחיוך קלוש על שפתיה, אולם דייב היטיב לקלוט שעיניה על סף דמעות.

לאחר שדמותו של דייב נבלעה במבואות הטרמינל, הדמעות עברו את הסף...

המשך בשבוע הבא.