החופש הגדול: למה כולם כל כך עצבניים?

שלום לסופרת מנוחה פוקס.

ראשית, תודה על כל התשובות שלך באתר הידברות ובמקומות אחרים שאני שומעת ורואה, אנחנו, בבית נעזרים בכל מילה.

רציתי לשאול שאלה שדחופה לי מאוד בימים האלו של החופש הגדול.

אני שמחה שיש לילדים שלי חופשה, הם יכולים ליהנות. אבל אני רוצה לשאול: למה אין שמחה בבית? במקום שישמחו - כולם עצבנים, קמים מאוחר, רבים, בוכים שמשעמם להם, רק מבקשים כל היום ללכת לטיולים וכשאומרים להם שלא, הם מתעצבנים. כשהם מתעצבנים - גם אני מתעצבנת, וגם בעלי ממש צועק עליהם, וכך הם גורמים לזה שלא כיף בחופש.

בבקשה, תני לי כמה טיפים, שלא אחכה כל הזמן שרק ייגמר החופש.

* * *

איך להפוך את החופשה מאבל לשמחה גדולה אפשר לדבר גם שעה ומעלה, וזה מה שאני עושה בהרצאותי, אבל כן אביא לפנייך ולפני הקוראים האחרים כמה נקודות למחשבה.

זכרו: כמו שאתם, ההורים, נראים – כך נראים, על פי רוב, ילדיכם.

נכון, זה לא כלל ברזל. וזה יכול להיות בחלק מהמקומות מעט אחרת, אבל על פי רוב, ההורים בונים את האווירה המשפחתית, והילדים מצטרפים אליהם, ולא להפך.

כך שאם את מרגישה שהאווירה בבית עכורה, תוכלי לקחת את המושכות לידיים שלך.

לפני שתתלונני עליהם על שהם קמים בעצלתיים ומתעצבנים, שימי לב איך את פונה אליהם בבוקר.

בבתים רבים הורים מעירים את הילדים ב"נביחות": "קום!", "לך להתפלל!", "למה אתה לא שומע כשאני אומרת לך בפעם הראשונה?".

משפטים כאלה גורמים לילדים לא לשמוע. אף אחד לא אוהב שמדברים אליו בצורה של פקודה ובצורה שגורמת לו להרגיש רגשי נחיתות מול העומד מולו, נכון?

מה כן?

לפני שהילדים הולכים לישון, שוחחו על תכנית המחר. גם אם התוכנית אינה מסעירה, הפכו אותה לכזו: "מחר בבוקר נקום כולנו מוקדם, בשעה 7, נלך להתפלל, נאכל ארוחת בוקר, ואז נסיים לסדר את הבית בזמן. בשעה 10 נוכל כבר לצאת לטיול!".

נכון שבמקרה מחר הטיול בסך הכול הוא נסיעה העירה, כדי לקנות חצאית לבת ומכנסיים לבן השנתיים, אבל הפכי את זה למשהו גדול! "נראה את השעון הגדול על הקיר שבעיר, ונוכל לראות אם כבר החליפו את הבגדים של הילדים בחלון הראווה בחנות של... וגם נקנח בביקור אצל דודה מינה שגרה שם בסביבה. יהיה נהדר, בעזרת ה'!".

את האווירה של הכיף ושל ה"וואו" אנחנו יוצרים במילים שלנו ובהבעות שלנו. הילדים מצטרפים. אם גם אנחנו נאנח, נתלונן, נהפוך טיול או יציאה קטנה לכלום, אז ודאי שהילדים ייאנחו אחרינו.

הרגילו את הילדים לתכנן מהלכים, ולא לקום ב-12 , להתחיל להתלונן, לצאת ב-4 מהבית ואז רק בדרך לחשוב לאן. וכל זה אחרי שעד השעה הזו, הכול הלך בכעס.

נסו לבדוק אצלכם בבית מה גורם לסערת רוחות ולכעסים.

בדקו וזהו מהו הדבר שמבעיר אצלכם את האש. כשאני בודקת מול הורים מאין נובעת ההתנהגות המעצבנת של הילדים, מתברר לי שההורים בעצמם חושבים שעליהם לעשות עם הילדים הרבה יותר ממה שהם עושים. כלומר, ההורים מרגישים שהם לא נותנים מספיק לילדים. ודאי שהילדים ינצלו את זה.

לפעמים מתברר שבעצם אין לילדים מה לעשות בבית.

אין משחקים מעניינים, אין ספרים שהם אוהבים לקרוא או לשמוע, אין משהו מעניין לקום בשבילו בבוקר.

אם תדעו לזהות מנין מגיעה הרוח הרעה - תוכלו לטפל בזה ולהוסיף חיים לבית, ולאו דווקא במחיר גבוה.

חישבו איך תוכלו לגרום לילדיכם לאהוב את הבית שלהם וליהנות מעצם קיומו בעבורם.

אולי בימי החופשה הללו תטפחו את העציצים שכבר מזמן נבלו, או בכלל את הירק סביב ביתכם. אם כן, הפכו את זה לתוכנית שלמה. בכל יום הוסיפו עוד משהו, כשהמטרה הסופית היא ליהנות מהירוק שבבית. צאו למקומות שבהם מוכרים עציצים חדשים או שתילים, או אולי בכלל תרצו לגדל פרי או ירק. הכינו מקום עבור כך, רכשו מה שצריך, שתפו את כל הילדים בתוכנית, סקרנו את הילדים במחשבות על: מה יהיה בהמשך עם השתילים?

אולי תסכמו עם הילדים שאם בכל יום הם מסדרים ומנקים את כל הבית כשאתם יוצאים לעבודה - אתם מזמינים לכל ערב משפחה אחרת של בני דודים או חברים, ומכינים לכולם ארוחה נחמדה עם כיופים.

אל תתנו לעצמכם לדבר כל היום עם ילדיכם כאילו אתם במסדר צבאי. להפך, שמרו על הומור, על שמחה, על חיוך ועל צחוק.

הרגילו את עצמכם לדבר עם הילדים ב"אנחנו", "כולנו", "ביחד", ולא ב"לך!", "בוא!", "קח!".

אני יודעת שלפעמים זה קשה. אני יודעת שלעיתים זה ממש בלתי אפשרי, אני מבינה שלא תמיד החיים מאירים ולא בכל יום יש לנו כוח לחשוב ולשמוח, אבל אם את, אמא, ואתם, הקוראים, שואלים את עצמכם איך אפשר שהכול ייראה אחרת, אז חשוב לדעת שעל אף הכול, זה בידיים שלכם. איך שאתם תיראו - כך בדיוק ייראה הבית שלכם ויראו ילדיכם. למקום שאתם תכוונו, לשם תגיעו, בעזרת ה'.