פסיקת בית המשפט בנוגע לעפולה היא הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לנו

מסביב כולם מתלוננים על ההחלטה השערורייתית והחצופה של בית המשפט בנצרת עלית, שלא לאפשר הופעה בהפרדה לציבור החרדי, אבל נראה שמעבר לכעס (המוצדק) ולפליאה כיצד בית משפט שאמור להגן על מיעוטים נותן יד לדורסנות שכזו – צריכים לברך על הפסיקה. בית המשפט עשה שירות נפלא לציבור החרדי והתורני, כנראה מבלי להבין את זה.

כבר שנים שבית המשפט, התקשורת והגורמים הכאילו-נאורים מכרסמים כרסום עמוק ומתמיד בלגיטימציה של הציבור החרדי לחיות את חייו, כפי שהוא נוהג וכפי שמצווה ההלכה. מרדופים (לכאורה) שמתלוננים על כפייה דתית, הם הפכו לרודפים שמנסים לחנך את הציבור החרדי דרך התקשורת, מערכת המשפט ופוליטיקאים שעיסוקם המרכזי הוא הסתה.

כשהכרסום הזה היה מתון ועקבי, הוא היה פחות ניכר ופחות מקומם. ההחלטה של בית המשפט לרמוס בצורה כוחנית וברוטלית את זכות הציבור החרדי לערוך אירועים בהפרדה, אמנם ציערה כמה וכמה אנשים בעפולה וסביבותיה. אבל האימפקט הנוסף, לטווח הארוך, חשוב פי כמה מהופעה של זמר כזה או אחר. ראשית כל, חילונים רבים הבינו שמישהו כאן, בטירופו וסחרורו האגרסיבי, עבר את הגבול. הם כבר מבינים שלא מדובר כאן בהדרת נשים, אלא סתם בהדרת חרדים מאירועי תרבות (ובפרט הדרת נשים חרדיות). הרוב המכריע לא קונה את טירוף המערכות הזה, שמנסה לדרוס חרדים בטיעונים קלושים על "הפרדה כפויה", וכבר ברור להם שמישהו יצא מהאיזון. היתרון השני הוא הכרסום הנוסף שמבצעת מערכת המשפט באמון הציבור בה. במקום להגן על מיעוטים כפי שהיה מתבקש וצפוי ממנה, מערכת המשפט (כולל היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט) רק מוכיחה עד כמה נצרכת "פסקת התגברות" ועד כמה מערכת האיזונים הופרה בצורה גסה, עד כדי כך שיש מי שנוטל לעצמו סמכויות בצורה פראית, חד-צדדית וללא הסמכה, רק בגלל ש"הכל שפיט".

אבל יש כאן יתרון נוסף: מול כל מסע השיסוי המטורף הזה כלפי הציבור החרדי, אותם חילונים-רדיקלים חושבים שיצליחו לשנות את הציבור החרדי מבחוץ ולהכניע אותו. בפועל, כפי שקורה תמיד באופן מאוד אנושי – דווקא רדיפה גורמת לצד הנרדף להתבצר עוד יותר בעמדותיו, להגביה את החומות ולחדד את המאבק.

תמוה ומוזר כיצד אותם רודפי יהדות – אנשים אינטליגנטיים לכאורה – לא מבינים את הנקודה המובנת-מאליו. האם הרצון לשלוט-תרבותית בציבורים אחרים במדינה בלבל אותם עד כדי כך שהם לא מצליחים להבין את המובן מאליו, שזה רק יאחד את הציבור החרדי, יגדיל את המנדטים של המפלגות החרדיות, ויגרום לציבור הזה להרגיש נרדף עוד יותר?

לא צריכים להרחיק, התשובה טמונה בהיסטוריה הקרובה. אחרי בחירות 2013 פרסמתי באתר mako טור אישי תחת הכותרת "מכתב פתוח ליאיר לפיד – אל תלבה את השנאה", ובו כתבתי את המובן מאליו – תהליכי עומק לא נעשים בכפייה אלא בהידברות ובשיח פתוח. כמובן שאין לי שיגעון גדלות לחשוב שלפיד קרא דווקא את הטור שלי או הפנים משהו ממנו, אבל בכל זאת – שש שנים אחרי, מביך לראות כמה הטור (וגם טורים אחרים שפורסמו באותה תקופה עם מסר דומה) הגשים את עצמו. לפיד נכנס למשרד האוצר ברגל גסה, ניסה לכפות, התנצח עם החרדים בכל הזדמנות – ומה התוצאה? כל "הישגיו" נמחקו בממשלה האחרונה. לאחר תקופה הודה שהיה עדיף להתנהל בצורה יותר מתחשבת ופחות כוחנית, אבל מה זה משנה. היום נראה שהוא שוב חזר להיות יאיר-הישן-והרע, עם הסתה קבועה וכוחניות שלא מבינה את הצד השני במילימטר. אל השיח המכוער הזה הצטרפו ליברמן, רון קובי, כרמל שאמה-הכהן, דינה זילבר ומערכת המשפט. המכנה המשותף ביניהם הוא לא רק ניסיון לשנות את החרדים – אלא בעיקר תכונה מוזרה של אי-למידת לקח מהעבר. ואתם יודעים בדיוק איך מכנים אנשים שלא לומדים לקחים מהעבר, וחוזרים שוב ושוב על אותן טעויות.

אז תודה רבה לכם – זילבר, בית המשפט ושאר האנשים שכל כך דואגים שהמרחב הציבורי יתנהל לפי קודים חילוניים בלבד. גיבשתם אותנו, איחדתם אותנו, הפכתם אותנו עוד יותר לנרדפים, גרמתם לנו להבין שרק מפלגות חרדיות חזקות ידאגו לנו, ואפילו גרמתם להמוני חילונים להזדהות איתנו ולהבין שהפכתם לטרולים הזויים. אז תודה, עשיתם לנו שירות נהדר. תמשיכו לקומם אפילו את הציבור החילוני המתון, ואנחנו בינתיים נלך ונתחזק. אף אחד מלבדכם לא היה יכול לעזור לנו עד כדי כך.