אתה כבר מתוכנת לחיי אושר, רק פעל לפי ההוראות!

משהו מדהים קרה לכולנו בשבת החולפת. אחרי שלושה שבועות של אבל, שבראשם תשעת הימים מראש חודש אב, עליו נאמר "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית פ"ד מ"ו), הגענו כולנו ליום העצוב ביותר בשנה, יום תשעה באב בכבודו ובעצמו.

ומה קרה אז? במקום לצום ולהתענות בחמישה עינויים, ישב כל אחד עם כל בני משפחתו, אכל לשובעה ושתה לרוויה. ולא זו בלבד, אלא אף סלסל בקולו את שירי השבת. אם בשנה רגילה המילים: "הוא אכל בתשעה באב", היו אמת מידה לרמת האמונה של האדם עליו נאמר משפט זה, הרי שבשנה זו כולנו אכלנו בתשעה באב, ועוד אכלנו הרבה יותר מיום רגיל, ועוד בשמחה ובהתלהבות.

פרט קטן ושולי, כביכול, הפריד בינינו לבין התענית ביום העצוב ביותר בשנה. היום הזה חל בשבת, ודעת התורה היא שחובתנו לדחות את יום האבל הלאומי ביום אחד, ולענג את השבת כמימים ימימה.

מה שמדהים בכל הסיפור הזה הוא שבניגוד לכל היגיון לכאורה, לאחר תקופה של אבל בגלל היום העצוב בשנה, אנו יכולים להגיע לאותו יום ולענג אותו. כביכול, היהודים הם זן מסוים של רובוט, שניתן לומר להם "תתחילו את האבל, תעצרו, תחגגו, ושוב תחזרו ליום העצוב ביותר בשנה".

אותה דרישה יש גם מכל אדם שנפטר עליו קרוב משפחה, והוא אמור לשבת שבעת ימי אבלות. כאשר מגיעה השבת, אין אבלות. הוא יושב על הכיסא בחברת בני משפחתו, אוכל ושותה כדרכו ואף פוצח בשירי שבת. מן משהו "מכני" כזה שניתן לדרוש ולהגדיר מראש - היום תהיה עצוב, מחר תהיה שמח, ושוב, מחרתיים תשוב לאבל.

מהיכן זה נובע? מה ההיגיון בכך? ומה הזכות לומר לאבל – בין אם זו אבלות פרטית ובין אם היא לאומית – לחדול מאבלותו, לפצוח בריקוד ולשוב לאחר מכן לסיומו של אותו אבל?

התשובה לכך מדהימה, מפעימה ומעוררת השראה, והיא כדלהלן: ליהודי אין באמת סיבה לבכות או להתאבל. ליהודי כמעט ואין סיבה להיות בצער, כי הרי כל מה שנגזר וכל מה שקורה בפועל הוא מגיע מאבא רחום, שהחליט לאחר שקלול כל הנתונים, שזהו הדבר הטוב ביותר שיכול לחול על ראשו של אותו יהודי. כך, שבמידה מסוימת, אלמלא דרישתו ובקשתו המפורשת של הקדוש ברוך הוא להתאבל על חורבן בית המקדש, לאף אחד מאיתנו לא היתה סיבה לעשות זאת מיוזמתו. כי למרות הצער, הכאב והחיסרון הגדול, אם ריבונו של עולם הוא זה שהחליט שבית המקדש ייחרב, הרי שהוא עשה זאת לאחר שברור לו שזהו הדבר הטוב ביותר לכולנו, והוא גם זה שיעניק את הכוחות לעבור תקופה זו בשלום ובצורה המיטבית ביותר.

רק דרישתו של הקדוש ברוך הוא היא זו שמכוונת, מעוררת ומעניקה לנו את הזכות להבין שיש כאן מקום לאבלות, ויש צורך באותה הבעת צער על החורבן הגדול. האבל של כולנו הוא אבל שאותו אנו מבצעים לאור דרישתו של הקדוש ברוך הוא, המסביר לנו שכאן יש על מה להתאבל, וישנה דרך אשר אליה מוביל אותו אבל. בניגוד לצרה רגילה שנחתה עליכם, כאן יש בכם אשמה מלאה, ומה שיכול לגאול אתכם ממנה הוא דווקא אותו צער וחזרה בתשובה על המעשים שגרמו לאותו אסון.

בדיוק מאותה סיבה, כאשר מגיע ריבונו של עולם ואומר "אני אוהב אתכם ומעריך אתכם בדיוק באותה מידה, אולם המתנה שהענקתי לכם שנקראת 'שבת', עליה נאמר 'מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה' (שבת י' ע"ב), אני לא מוכן לוותר גם בתמורה לחינוכו של 'בני בכורי ישראל' ולאבל שלו על ביתי וחומותי". בדקות שלפני פרוס שבת המלכה, עמדו מאבלכם, התעטפו נא בבגדי פאר והתחילו לענג את השבת.

"וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" (ישעיהו נ"ח, י"ג), זו לא הנחיה או המלצה מאבינו מלכנו לניהול אורח חיים תקין, אלא הוראה חד משמעית המצווה על כל אחד מאיתנו לנוח ביום השבת, לענג אותו ולעשות הכל בכדי לעבור יום זה בטוב ובנעימים. גם "יום אבל לאומי" שנובע מכוח ציוויו של אבינו הרחום, אמור להידחות מכוח אותו ציווי מקביל בדבר לענג את השבת.

התורה כולה היא הוראות תכנות מפורטות לנפש האדם. הוראות לחיי אושר, חיים של שמחה, חיים של אהבה וחיים של סיפוק. עלינו רק לפעול לפי ההוראות, ולזכות לחיים המאושרים בתבל.

אם אנחנו מבינים זאת, נשכיל להבין יחד דבר מפעים עוד יותר לכאורה המופיע בראשיתה של פרשתנו הנאווה, פרשת ואתחנן.

חמש מאות וחמש עשרה תפלות התפלל משה רבנו לפני ריבון העולמים בבקשו להיכנס לארץ ישראל. לאחר מכן, אומר הקדוש ברוך הוא למשה "רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג', כ"ו). חז"ל מלמדים אותנו שבמילים "רב לך" טמונה היתה גאולתו של משה. כביכול אומר לו הקדוש ברוך הוא: "לוּ תתפלל עוד תפלה אחת, וכבר אכניס אותך לארץ ישראל. אולם, אני מבקש ממך לחדול ולא להתפלל אותה תפלה גואלת".

ועל כך נשאלות השאלות הבאות:

ראשית, מנין למשה הכוחות הגדולים הללו, להתפלל חמש מאות וחמש עשרה פעם אותה תפילה, ולמען אותה מטרה?

ושנית, אם כבר יש בכוחך לשאת את משאן הרב של התפלות הללו, מה הפריד בינך לבין התפלה האחרונה הגואלת? הלוא די באחת שכזו להצדיק את כל אותן חמש מאות וחמש עשרה תפלות נכזבות לכאורה?

התשובה לכך, אומר משה רבנו: כאשר העמיד האלוקים לפתחי אותה "בעיה" שנקראת "איסור כניסה לארץ ישראל", אני יודע ומבין שהדרישה שלו ממני היא כמו בכל בעיה להתפלל ולהתחנן להתגבר על אותו אסון. אולם ברגע שהאבא הרחמן בכבודו ובעצמו אומר "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", אני מבין שההנחיה היא "לטובתך ולטובת עם ישראל, תחדל מאותן תפלות ואל תתפלל אותה תפלה אחרונה הגואלת". מרגע זה ואילך משה רבנו כביכול לא רוצה להיכנס לארץ ישראל, מרגע זה ואילך הוא "מבין" שהדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לו הוא הכניסה לארץ ישראל.

כל אחד מאיתנו נמצא בחיי היום יום מול שאלות ודרישות, עליהן הוא מקבל "תשובה שלילית" מריבונו של עולם. זיווגים, ילדים, הצלחה בחינוך, שלום בית, פרנסה בשפע, התמדה בעלייה רוחנית, ומה לא? לא תמיד התשובה חיובית, ולא תמיד זוכים שהמשאלות מתגשמות מידית...

מה תפקידנו באותה שעה? מה עלינו לומר לעצמנו ולבני המשפחה? איך עלינו לקבל אותו "סירוב אלוקי" לבקשתנו הצנועה?...

אנו אמורים להיכנס ל"תכנות היהודי" המפעם בקרבנו, לעבור ל"מצב אושר". לעדכן את המתכנת – הלא הוא ריבונו של עולם – שלא רק שאנו מקבלים את דבריו בהשלמה, אלא שאנו בטוחים שזהו הדבר הטוב ביותר בשבילנו בשעה קשה זו. כי כנראה שלא הגיע הזמן, כנראה שאני עדיין לא בעל מושלם, כנראה שטרם זכיתי להיות אבא מושלם. אשתלם במעשי, ואזכה לגאולה.

עד אז, אמשיך בתפילות, אמשיך בהשתלמויות, אולם מעבר להכל – אמשיך בשמחת החיים האופיינית לכל יהודי, אפעל על פי דרישות המתכנת, ואזכה לאך טוב כל הימים.

יש לחזור על המרשם שוב ושוב. זהו מתכון להצלחה ב"תכנות האלוקי", ולחיי אושר ללא גבול.

בברכה שלא נתנסה בניסיונות קשים מדי, אולם אם כבר הגיעו הם לפתחנו, שנזכה "ללעוס" אותם באהבה, ולהשלים את תכנות נפשנו ונפש ילדינו, באהבה בשמחה ובטוב לבב, אמן.