המצוות הרבות מכריזות: לעולם לא נהיה מיושנים

החיים אינם פשוטים, את זאת כולנו יודעים.

יש חיים ויש חיים. יש חיים רעננים, שמחים, עליזים ומלאי חיות, ויש חיים מיושנים, דיכאוניים, סתמיים וחסרי כל חיות. כל אחד מאתנו מעדיף את הסוג הראשון, השאלה היא כיצד משיגים אותו. המדפים בחנויות הספרים השונות עמוסים בספרים המתיימרים לענות על שאלת חיים זו, אולם אנו נפנה אל תורתו של בורא עולם, אשר יצר את האדם ונטע בו את תכונותיו.

אחת הסכנות הנפוצות בחייו של אדם, היא ההתיישנות. התיישנות היא אחד השורשים ההרסניים והרעילים ביותר.

תופעת ההתיישנות עלולה לחדור אל תחומים רבים בחיים. אחד המקומות הבולטים הוא תחום הזוגיות. אבוי לו לזוג ששגרת חייו מתחילה להתיישן ולהעלות חלודה, ומאושר הוא הזוג אשר מצליח לשמר את הרעננות והחביבות שהיו לו בתחילת דרכו, ואף להגביר אותם. 

כל זוג זוכר את התקוות הגדולות ואת להבות ההתרגשות בעת בואם בברית הנישואין, וארגונים רבים זוכרים את המעמד החגיגי רב הרושם שהיה בזמן שנוסדו. לצערם של חלק מהם, נהפך עליהם הפסוק: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהלים קכ"ה) והמצב אצלם הוא הפוך - בגילה וברינה זרעו את הזרעים, ובבכי קצרו את היבול. וכל כך למה? משום שלא השכילו לשמור על אותה מדת התלהבות ונכונות שציינו את ההתחלה.

אין לך דבר, אשר ראשיתו אינה טומנת בחובה את סוד קיומו בהווה, ואת תנאי המשכיותו, תקוותיו וסיכוייו לעתיד. לכן, דבר שראשיתו ומקורו נשתכחו מן הלב, קיצו קרוב.

פרשת "ואתחנן" ממשיכה את נאום הפרידה המרגש של משה רבינו מהעם. בין יתר דבריו, מתריע משה מפני סכנת ההתיישנות: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי השם אֱלֹקֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן" (דברים ד', כ"ה-כ"ו).

המילה "וְנוֹשַׁנְתֶּם" היא מילת מפתח ביחס לגלות עליה מתריע משה. משה מנבא, שברבות השנים, בני ישראל יתרגלו לארץ ויכנסו למהלך של התיישנות – נתון שיגרור בעקבותיו עבודה זרה והשחתת המעשים.

חוסר התחדשות, זוהי תחילתו של חורבן - חורבן הכלל וחורבן הפרט.

ככול שבני אדם מתיישנים בתוך סביבתם, כך הם מתרחקים יותר ממקורם הראשון, ושוכחים את הנסיבות שהולידו את המצב הנוכחי. שכחה זו, תוצאותיה רעות, ובפרט ביחס של בני ישראל לארצם.

כשבני ישראל שוכחים שהם יצאו מעבדות לחרות, מרעב לשובע, ומיהו מושיעם ומוציאם, הרי הם אינם יודעים עוד את תכלית קיומם בהווה, וממילא קיומם ועתידם נידונים לחורבן.

כשישראל שרויים על אדמתם, נהנים משמש זורחת, שדותיהם מניבים תבואה והם מדמים בנפשם כי כוחם ועוצם ידם הוא שעשה להם את כל החיל הזה - כל העושר והטובה הופכים להיות אלילי ההצלחה, והם שוכחים שרק הבורא האחד והיחיד הוא הנושא אותם, ואם חלילה הוא יזנח אותם - מיד הם יפלו בחוסר ישע ובחוסר כל.

יציאת מצרים היא המאורע העתיק ביותר בתולדות ישראל, והיא מקור מהותנו ותפקידנו עלי אדמות, ולעולם לא תתיישן בתודעתנו. לא רק פעם בשנה – בחג הפסח, אלא בכל יום ויום, בוקר וערב, מזכירים אנו את יציאת מצרים.

בתפילת שחרית אומרים אנו את שירת "אז ישיר", השירה ששרו בני ישראל לאחר שים סוף נקרע עבורם. ההלכה קובעת, שיש לומר שירה זו בהתלהבות ובשמחה: "ויאמר שירת הים בשמחה, וידמה בדעתו כאילו באותו היום עבר בים. והאומר בשמחה - מוחלין לו עוונותיו" (משנה ברורה, אורח חיים סימן נ"א, סעיף קטן י"ז).

מדהים הדבר. אדם מתפלל בבית הכנסת השכונתי בכל נקודה בעולם, למעלה משלושת אלפים שנה לאחר אותו מאורע, ומצפים ממנו לעצום את עיניו ולדמיין כאילו ברגעים אלו חוצה את הים. לדמיון יש עוצמה כבירה. כאשר אדם ממחיש לעצמו מדי יום כאילו הרגע הים נקרע עבורו, הוא מתחזק במידת האמונה, וכל היום שלו נראה אחרת. הוא חי ב"אטמוספירה" גבוהה ורוחנית, המספקת לו פרופורציה נכונה על החיים.  

לא רק בתפילה מרעננים אנו את זיכרון יציאת מצרים. מצוות רבות נעשות זכר ליציאת מצרים, כמו שבת, תפילין ועוד. חובה על כל יחיד מישראל לשאת עמו את תעודת הגאולה, ולשמור בקרבו את הזיכרון הזה במשך כל ימי חייו.

המצוות הרבות שאנו מקיימים מכריזות אמירה חד-משמעית: לעולם לא נהיה מיושנים.

הבה נחיה את החיים, נתחדש, נתרענן, ונשתדל לעולם לא להתיישן.