האיש וההג(ד)ה: מסע עם הנהג הכי מרתק בבני ברק

חנוך גרנביץ. לא הרבה מכירים את השם הזה, אבל אין הרבה שלא מכירים את הנהג הזה. בשביל להכיר את חנוך, לא צריך להיות נוסע מתמיד בתחבורה הציבורית, אפילו לא צריך להיות נוסע חד פעמי. מספיק שאתה הולך רגל פשוט, או נהג רכב פרטי, ואתה כבר לא יכול לפספס את חנוך כשהוא עובר מולך, עם האוטובוס עליו הוא נוהג, כשחיוך רחב מרוח על פניו, מקצה האוטובוס ועד קצהו.

חנוך גרנביץ (54) הוא אב לארבעה ילדים, וסב לאחד עשר נכדים, בלי עין הרע כן ירבו, משתייך לחסידות גור. במקצועו - נהג אוטובוס מזה 32 שנה, אבל כפי שתבינו מהכתבה, זה רק המקצוע המשני שלו. חנוך הוא דמות חביבה ומסקרנת, שבתחילה חשב שהוא רק נהג אוטובוס, אבל לאחר מכן התברר לו, שהוא גם נהג אוטובוס, ולא רק.

צילום: חנוך גרנביץ

החלטתי שאני חייב סיבוב על האוטובוס.

חיכיתי כמו כל האנשים בתחנה של קו 2 באחד מרחובות בני ברק, אבל לא בדיוק כמו כל האנשים, כי כולם יודעים בדיוק לאן הם נוסעים, ואני רק מתכנן לעלות לראות איך הם עושים את זה, עם חנוך.

חשבתי בתחילה לשאול את חנוך איך הוא עושה את זה, איך הוא גרם לכל האנשים שעולים לאוטובוס להעלות ארשת חיוך על פניהם, אבל איך שעליתי, ויתרתי על השאלה הזו. הכול היה ברור.

שלום חנוך, אני אריק. אני לא הנוסע המתמיד של קו 2, ולא של שום קו אחר, אבל אני הולך רגל מתמיד, וקורה לי שאני נתקל בך במעברי חציה, ברמזור או סתם באמצע הכביש, במקרה שבא לך לעצור ליהודי שרוצה לעבור את הכביש.

אני יכול לדעת מאיפה הסבלנות הזו, חנוך?

"תודה, אריק, אני יכול לגלות לך סוד? זה סוד די גלוי, אבל אנו לא משתמשים בו".

אנחנו מכירים רק שתי דקות, וכבר התחלת עם סודות?

"כאלה סודות אני מגלה לכולם", אומר לי חנוך, ותוך כדי מסובב את ההגה הענק שלו ימינה לרחוב ז'בוטינסקי.

"דע לך שכל הדברים שאתה נפגש בהם בחיים, החוויה שתחווה מהם, מתחילים לא בחוויה עצמה, אלא בהחלטה שהחלטת בראש לחוות אותה. הכול מתחיל בראש, בראש ורק בראש. ראשית, אני קם בבוקר, אני אומר מודה אני על הנשמה שנתן לי ריבון העולם, ואני מודה לא רק על הנשמה שלי, אלא גם על הנשמה של מנוע האוטובוס שעובד הבוקר. כן, אני מודה על האוטובוס".

מה זאת אומרת מודה על האוטובוס? הרי להיות נהג אוטובוס זאת לא עבודה קלה בכלל, יהיו שיאמרו מאוד קשה.

"נכון, זאת לא עבודה קלה, אבל עדיין יש הבדל אם אני מרגיש שאני סוחב את כל הנוסעים על הגב שלי, ואז בעצם כל נוסע הוא נטל, או שזה קושי סביר שיש בכל עבודה".

איפה למשל אתה נפגש פתאום בהתמודדות מול הנוסעים?

"למה למשל? אני אתן לך דוגמה חיה. איפה בעצם אין התמודדות? כל תחנה שאני עוצר בה, זו התמודדות, אבל השיא הוא כשיש באוטובוס שמונה עגלות ילדים פתוחות, שכל אחת עלתה בתחנת המוצא שלה, דרדקים חמודים שוכבים להם בנחת, לא מעניינות אותם הצעקות של כל הנוסעים, ואז העגלה הראשונה שעלתה הגיעה ליעדה וצריכה עכשיו לרדת. מה עושים?".

מה עושים, באמת?

"נו, עכשיו אתה מתחיל לגעת בנקודה, אני לא עושה כלום, אני רק לוקח אויר, הרבה אויר, ממתין שכל שבע העגלות שלפניה ירדו מהאוטובוס, ממתין עד שהעגלה השמינית תרד גם היא, ואז עד ששבע העגלות שירדו ישובו לאוטובוס. בכל זמן ההמתנה הזה, יושבים סביבי אנשים שאת התלונות שלהם הם 'לא בדיוק' שומרים בבטן, או נכון יותר לומר 'בדיוק לא', וכמובן הקרבן 'עולה ויורד' של האטרקציה הזו, זה הנהג, דהיינו אני, וזה קורה בכל יום, ולפעמים כמה פעמים ביום. תאמין לי, זה לא נעים בכלל".

לא הייתה מעדיף לעשות קו קליל יותר? כמו מרמת גן לרמת אפעל, בלי יותר מדי בלגן? מדוע אתה מתעקש על הקו הכי מאתגר בבני ברק, ואולי הכי מאתגר בכל הארץ, או בכל העולם, למעט הודו וסין?

"לא, אני ממש לא רוצה קו אחר. למשל, היום עשיתי את קו 62 מאלוף שדה לרידינג. תאמין לי, לא עלתה אפילו עגלה אחת, וזה שיעמם אותי, לא הרגשתי את הנוסעים, את מצב הרוח, את החיות של הנסיעה, את הילדים החמודים והטהורים של בני ברק, הכול היה שקט לי".

צילום: חנוך גרנביץ

כל החיים אני לא אשכח

אבל חנוך, לפי כל הסיפורים של התושבים על חוויית הנסיעה שאתה עושה להם, זה נראה שאתה די זורם עם העניין ולא יוצא מהכלים.

"אתה צודק, אני בדרך כלל לא יוצא מהכלים, אבל אם כבר שאלת, אהיה כן אתך, קרה שיצאתי פעם אחת מהכלים, אבל מה שזה לימד אותי, ליווה אותי כל חיי.

"אתה יודע, כמו כל בעלי המקצוע, יש טובים יותר, יש טובים פחות, ויש גם המקצוענים. אותו הדבר אצל בעלי המקצוע שתפקידם להיות נודניקים. יש טובים יותר, יש טובים פחות, ויש המקצוענים. עם הראשונים איך שהוא ניתן לסחוב, אבל אם קורה שנפלת על המקצוענים, זה כבר תחילתו של סיפור, וזה קרה לי עם נוסעת אחת, שהייתה המורה של הנודניקים. 'נהג, תכבה את המזגן, קר מדי', 'נהג, למה המזגן לא מקרר?', 'נהג, תכבה ת'רדיו', 'נהג, תגביה קצת ת'רדיו', 'נהג, סע לאט', 'נהג, למה אתה בולם?', נהג... נהג... נהג...  ואני, הנהג הקטן, צריך לספוג את כל הדרישות האלה, וגם להבליג. זה לא קל לי בכלל, ואכן לצערי לא עמדתי בניסיון, פניתי לגברת ואמרתי לה: 'אם לא תפסיקי עם מסע המלל שלך, אני עוצר את האוטובוס. היא נעלבה מאוד מהתגובה שלי. מה היא בסך הכול רצתה? קצת מזגן, קצת רדיו, ונסיעה ללא בלימות, לא יותר מדי".

אבל למה אחרי שהעמדת אותה במקום, זה ליווה אותך כל החיים?

"לאחר שהגברת הזו ירדה מהאוטובוס, ניגשה אלי אחת הנוסעות ואמרה לי: 'אתה רואה את הגברת הזו? היא המתחרה של איוב בייסורים שלה. הגברת הזו מיוסרת בייסורים עשרים וחמש שעות ביממה. נכון, אתה צודק, אבל היא לא אשמה'.

"למדתי מכך עד כמה אדם צריך לדון לכף זכות את חברו, גם אם אתה בטוח בצדקת דרכך. כי אני בטוח בצדקת דרכי, ובכל אופן לא הייתי צריך להגיב כפי שהגבתי".

אברך בזכות האוטובוס

טוב, אל תיתן למקרה חד פעמי להאפיל על כל החסד שאתה עושה במהלך נסיעתך. השמועות שאני שמעתי מדברות על כך שאתה יכול לפעמים לעצור בין תחנה לתחנה שלוש או ארבע פעמים. מה גורם לך לרצות לעצור לכל נוסע, הרי זה לא בדיוק בתחנה?

"האמת, פעם זה היה ניסיון בשבילי. נלחמתי עם עצמי, לעצור, לא לעצור, אבל מקרה אחד הכריע את הכף לטובת ה'כן לעצור'.

"יום אחד עולה אלי אברך לאוטובוס, הוא נראה אברך משכמו ומעלה. הוא אומר לי: אתה יודע, חנוך, בזכותך אני אברך היום. שאלתי אותו: 'איך בזכותי אתה אברך, ממה? משיעורי תורה שאתה שומע ברדיו אצלי? אני לא הרב יגאל כהן...'

"הוא השיב לי: 'לא, ממש לא', וכך הוא מספר לי: 'הייתי בחור בישיבה, ולצערי לא הצלחתי לשמור בבוקר על סדרי הישיבה. המשגיח ניסה פה, ניסה שם, אבל כל הניסיונות העלו חרס. המשגיח לא התייאש. הוא עשה לי כל מיני מבצעים שווים, העיקר שאשמור על הסדרים, אבל לא הצלחתי לשמור עליהם. לצוות הישיבה נמאס מהתנהגותי, ויום אחד הם הודיעו לי בזו הלשון: 'אם מחר אתה מאחר לישיבה, אין מקומך אתנו. אתה מסולק מהישיבה'. בזה כבר לא עמדתי. קמתי בבוקר מוקדם, כדי להגיע לישיבה בזמן. אני יורד מהבית, ואני מבחין שהאוטובוס שאמור להגיע לישיבה בזמן, יצא ברגע זה לדרך. ידעתי שאם אני לא מספיק לעלות את האוטובוס, אני פשוט עף מהישיבה. התחלתי לרוץ אחרי האוטובוס. ידעתי שהסיכוי קלוש, אבל לעומת מה שאני עלול להפסיד, שום דבר אינו קלוש. רצתי ורצתי, ולא דמיינתי שיש איזה נהג בכל היקום שבכלל יראה אותי. אבל אתה כנראה מחפש את הנוסעים בכל המראות האפשריות של האוטובוס. זיהית את ריצתי, עצרת את האוטובוס והמתנת עד שעליתי עליו. הגעתי לישיבה בזמן. עכשיו לך תדמיין, אם הייתי עף מהישיבה, איך הייתי נראה היום'.

"זה מה שסיפר לי האברך. מאז, אני עוצר לכולם במאור פנים. אני אף פעם לא יודע איזו חבילה אנשים סוחבים איתם".

אחרי שלושים ושתים שנה באותה עבודה, אתה לא מרגיש שאתה נשחק? אותו סיבוב, אותן תחנות, וכמעט אותם אנשים.

חנוך לא מתבלבל מהשאלה. "יש לך טעות, אריק, הוא אומר לי. "אתה חושב שאני רק נהג אוטובוס, אבל זה לא נכון. אתה יודע כמה מצוות אני מצליח לעשות כל יום על הדרך?" חנוך שולף פתאום ערימת עלונים. אני מתקרב ומגלה שאלה בעצם עלונים של ארגון הידברות. "אתה רואה את זה? אם עולה יהודי ואני מרגיש עליו שהוא צריך איזה נענוע הבוקר, אני שולף לו עלון של הידברות. אני מאמין שהרב זמיר כהן מנענע אותו שם, ועד שהוא יורד מהאוטובוס, הוא כבר מתאפס על עצמו".

צילום: חנוך גרנביץ

איזה עוד חסדים אתה עושה על האוטובוס?                        

"היום, בעידן ה'רב-קו', זה לא כל כך מצליח לי, אבל פעם, בעידן הכרטיסיות, הנוסעים שלי ידעו שזה כמו במכולת. אפשר לרשום, לקחת בהקפה. היה אברך שאמר לי בתחילת החודש: 'חנוך, אני צריך שלושה חופשי חודשי לילדים שלי, אבל אין לי כסף כרגע. מה אני עושה?' אמרתי לו, בשביל מה יש לי פנקס?' הבאתי לו את הכרטיסיות ורשמתי בפנקס. בהמשך החודש הוא החזיר לי, וזה לא רק הוא, זה היה קורה עם עשרות נוסעים, שלא הייתה להם באותו הרגע היכולת לשלם על הנסיעה".

וכולם תמיד דאגו להחזיר לך?

"בדרך כלל כולם החזירו את חובותיהם, אבל היו מקרים בודדים של אנשים שפשוט לא היה להם מאיפה להחזיר. לא היה לי לב להלחיץ אותם, ולכן הייתי משלם את זה מכספי מעשרות שהפרשתי לשם כך. אבל עזוב את הכסף, אתה מבין את ההרגשה, להגיע לסוף היום, ולדעת שיש כמה יהודים בעולם שטוב להם עכשיו, וזה בזכותי? זאת הרגשה עילאית".

אבל מבחינה חוקית, אם עולה לאוטובוס מבקר, ודורש את הדו"ח של הרכישות, זה לא היה מסבך אותך?

"אני מאמין בדברי חז"ל 'שלוחי מצוה אינם ניזוקים', ולכן אני לא מפחד מאף אחד, רק מריבונו של עולם".

המפקחים הצטרפו לחגיגה

אבל בכל אופן אם יעלה פקח, מה תעשה?

"מה זה אם יעלה פקח? כבר עלה כמה פעמים פקח, ובעקבות כך הוזמנתי לוועדה מטעם חברת דן, ושם הצליפו בי ביקורת על ההתנהלות המוזרה שלי. המפקח הראשי שאל אותי: 'איך זה יכול להיות שאתה מקבל כרטיסיות בשווי 7000 שקל, ובסוף היום הפדיון עומד על 3000 שקל?'.

"אני הלכתי עם האמת שלי. הוצאתי את פנקס החסד שלי והראית לפקח את כל הרישומים. 'אתה רואה, זה דוד ק., חייב לי 120 שקל. זאת אסתר עם עגלת התאומים, חייבת שמונים וחמישה שקלים, וזה רונן, הבן של האינסטלטור, חייב לי ארבעים וחמישה שקלים'. הם היו בהלם מהרעיון הזה. הם לא האמינו שיש דברים כאלו, ומאז קיבלתי פטור מלא על כל הדיווחים של המכירות, ולא רק פטור מלא, אלא המפקח הראשי הוציא 3000 שקל, ואמר לי מהיום - זה בשביל הגמ"ח, גם אנחנו רוצים להיות שותפים".

חנוך ממשיך לספר לי, אבל הפעם בנימה שמחה פחות. "כל הגמ"ח המיוחד הזה היה פעם, אבל לצערי בעידן של היום יש 'רב-קו', והגמ"ח שלי נסגר. אנשים מנסים לנחם אותי, ואומרים לי: 'חנוך אתה הרב-קו שלנו מאז ומתמיד'. הרב של האוטובוס. הבדיחות הללו מעלות חיוך על פניי, אבל עדיין לא הופכות אותי למאושר".

מעשי החסד שלך הם באמת נדירים, אני בטוח שבשמים מרוצים מאוד ממעשיך. אתה יודע, חנוך, בעידן של היום, אנשים דורשים שכר על פעולתם כאן ועכשיו, אין להם כוח לחכות עד גן עדן. אני לא שואל האם אתה מהאנשים הללו, אבל אני כן שואל - האם קיבלת איזה ד"ש מלמעלה, שרמז לך ש'מעשיך רצויים'?

"כן, תמיד אני מקבל. אבל מקרה אחד שהמחיש לי את זה ביתר שאת, היה בעידן שהילד שלי היה צריך לעלות לישיבה. הפעלתי לחצים אדירים על הישיבה על מנת שתקבל את בני, רצינו מאוד שהוא יתקבל לשם, היינו בלחץ גדול מהתשובות שהתמהמהו מלהגיע. ואז צהריים אחד, המשגיח של הישיבה, בכבודו ובעצמו, עלה לאוטובוס ואמר לי, 'הרב חנוך גרנביץ, החלטנו לקבל את הילד שלך לישיבה.' ההתרגשות הייתה בשיאה. אני לא יודע אם מבחינת הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים היה מותר לו לספר לי את זה, אבל הנה אני כאן, ומבחינתי זה היה אות משמיים, אות רצון".