הרב שמחזק הורים שכולים: "ישבתי לצדו של בן הזקונים שלי, אלו היו רגעיו האחרונים"

מיד עם היכנסי לבית "חזקו", קיבלתי השראה מחזקת. לנגד עיני, בחדרו של הרב קלוגר, ניצב ארון ספרים רב ממדים, וספריו הבולטים הם ספרי חיזוק באמונה והשגחה פרטית. מכולם ניצבת המטרה האחת והיחידה אותה נושא בגאון המייסד הרב אברהם קלוגר שליט"א זה שבע שנים: להתחזק!

מבן אדם יחיד, מעמדה עם טלפון אחד שתמיד זמין בבית משפחת קלוגר - פיתח, המציא וקידם הרב קלוגר בעשר אצבעותיו את אימפריית "חזקו", החולשת היום על קומת משרדים הפועלת בקדחתנות מסביב לשעון, ואשר מחזקת מאות משפחות של הורים שכולים, או איך שהרב קלוגר אוהב לכנותם: הורים שיכולים.

מהמשרד הזה, על כל חדריו, מנוהל כיום אחד הארגונים הכי ייחודיים בעם ישראל. ברגע שנכנסתי לחדרו של הרב קלוגר, הוא כבר ידע מיד להגיד לי על קרוב משפחה שיושב שבעה כעת על ילדו בן השנה שנפטר ממוות בעריסה. למשרד הזה מתנקז כל המידע הרלוונטי מיד עם פטירת ילד, והמחלקה המיוחדת מיד מתחילה לפעול ולהיכנס לתמונה.

רגע אחד לפני שהרב קלוגר מתפנה מהעבודה השוטפת כדי לשוחח איתי ולשתף את הידברות במפעל החיים שלו, עוד שמעתי אותו מרים שיחה לאחד הפעילים. בשיחה הוא מורה לו ללכת לקנות ארטיקים משובחים לבני משפחה היושבים שבעה בקריית שמונה. ככה זה כשדואגים לפרטים הכי קטנים בזמנים הכי קשים.

סיפורו של הרב קלוגר מתחיל, איך לא, בסיפורו האישי והטראגי בפטירת בנו, שרוליק. כשהרב קלוגר מתחיל לדבר על בנו, הוא עוצם את העיניים ומתחיל לדבר מהלב.

צילום: ארגון 'חזקו'

הניגון האחרון

"היה זה יום שישי, ט"ז בתמוז", פותח הרב קלוגר את סיפורו. "ביום ראשון היה עתיד לחול צום י"ז בתמוז נדחה, ובאורח מוזר, השבת נראתה כמו אירוע משפחתי חגיגי במיוחד. אין לי הסבר כיצד קרה שאחד הנשואים התקשר להזמין את עצמו בתחילת השבוע, אחריו אחד נוסף, עוד זוג הסתדר אצל הצד השני והגיע לסעודות השבת, הרביעי גם כן... לא סירבתי. על אף שילדי הנשואים התברכו במשפחות גדולות, ב"ה, לא חששתי. כשיש מקום בלב, יש מקום בבית, לכולם. ביום שישי הגיעה הנחת בזו אחר זו. הנכדים המתוקים לצד הוריהם מילאו את הבית, מזוודות ומצעים נראו בכל פינה, התבשילים גדשו את הבית בניחוח שבתי. ואז השתתק עבורי הכול. שרוליק שלי הגיע מהישיבה. שרוליק היה בן הזקונים שלי. אינני יודע, משום מה, הרגשתי תמיד ששרוליק הוא מתנה מיוחדת. כל ילדי יקרים לי מאוד, אני אוהב ומעריך את כולם, אבל שרוליק היה נסיך אמיתי. עדיין לא בן שמונה עשרה היה, צעיר כל כך ואצילי. דמותו העדינה הקרינה תמיד שמחה פנימית. יכולת להרגיש שהוא רוצה לעשות טוב לכל מי שמזדמן לסביבתו.

מהר מאוד הקיפו אותנו כולם. עבור האחיינים היה שרוליק הבחור המתמיד שנבחן לא מכבר על 500 דפי גמרא בעל פה, הדוד האהוב עלי אדמות. ליד צלחת העוגות הטריות נוצרה בעיצומו של ערב שבת שעה של אחווה משפחתית מחבקת. עיסוקי יום השישי נמוגו, וכולנו ישבנו יחד לרגע משפחתי יפה. השעה הייתה שלוש אחר הצהריים, נותרו עד כמה שעות עד לכניסת שבת. האחים דחקו בשרוליק לנצל את השעות שנותרו עד שלושת השבועות ולנגן משהו עבורנו. הוא ידע לנגן נפלא בקלרינט. לא הייתה זו נגינה של תווים. כשהוא הצמיד את הכלי אל שפתיו ונשף לתוכו את מעמקי נשמתו, יכולת לשמוע את הכלי בוכה. מנגן ניגונים יהודיים עתיקים וספוגי התעלות. ישבנו מוקסמים והקשבנו לנגינתו, היא רוממה אותנו טפח מעל הקרקע לעולם של כיסופי נשמה צובטים. הניגונים נחרזו זה בזה, כשלפתע, כמו מתעורר מחלום מתוק, פקח שרוליק את עיניו וחדל מלנגן. הבטנו בשעון, חלפה חצי שעה ולא הרגשנו דבר. התקשינו להתנתק מהקסם הזה. 'עוד ניגון אחד', ביקשו הילדים. שרוליק סירב. 'אלה הניגונים האחרונים', אמר.

"חבל", מצטעף הרב קלוגר בצער. הצטערנו. "אלה אכן הניגונים האחרונים לפני שלושת השבועות. הם היו ניגונים מתוקים ונוגעים ללב כל כך, שגילמו את תמצית הטוהר של עולם הנגינה. לאחריהם יהיה השקט בן שלושת השבועות עמוק יותר, חסר יותר.  איש מאתנו לא יכול היה לשער שיהיה זה הניגון האחרון בטרם תגווע שירת חייו.

"ליל שבת, ישבתי ליד השולחן והקפתי במבטי את הפסיפס המשפחתי המושלם שמילא את הכיסאות ורקד ביניהם. הילדים שיחקו זה עם זה, המבוגרים שוחחו בנחת. חלפתי במבטי על פני המסובים כשלבי גואה. ואז הגיע הזמן לשירה, ואני זקפתי את אוזני בציפייה. בני משפחתי אוהבים לשיר, וכל מפגש משותף מתחבר תמיד להרמוניה מופלאה של צלילים. שרוליק התחיל לשיר 'אהבה רבה', וכולם הצטרפו. מבטי נצמד אליו. הוא נראה מנותק מהמתרחש סביבו. עיניו היו עצומות וגוו התנועע קלות. תמיד היה לשרוליק קשר מיוחד למילים הללו. כשחשבתי על כך, נאחזו דמעות קטנות בעיני. מאז שהיה צעיר ממש, כשלא הבין משהו בלימוד התורה, היה בוכה בדמעות בברכת 'אהבה רבה'. כעת הוא שר בחום, ברגש, בדבקות מיוחדת. כשסיים, החל לשיר שוב את המילים, ושוב. בלי יכולת להפסיק. זו הייתה התפרצות גלויה של רגשות לבו, וכולם הצטרפו אליו, מוקסמים. הקטנים השתתקו והביטו בדממה בשרוליק. זו הייתה שירת המלאכים, מימי לא שמעתי דומה לה. אחר כך גוועו הצלילים. פניו של שרוליק היו חיוורות מעט, כאילו שאב ממנו השיר את כוחותיו עד תומם. בסיום הסעודה הוא אמר שאינו חש בטוב. נראה לי היה שהוא מפתח שפעת, והמרצתי אותו ללכת לישון. וזהו, זו הייתה סעודת השבת האחרונה שלנו עם שרוליק.

"למחרת בצהריים היה שרב מהביל בחוץ, ואני ישבתי לצדו של בן הזקונים היקר שלי, החיוור והנושם בקושי, באמבולנס דוהר בעיצומה של שבת. ועדיין, למרות האימה שטלטלה את לבי, לא יכולתי לשער בחלומותי השחורים ביותר שעשרה ימים אחר כך ניפרד משרוליק שלנו, האוצר היקר שהעניק לנו האלוקים, פרידת עולמים".

צילום: ארגון 'חזקו'

איבדתי ילד, אך לא איבדתי בית

אנו מנסים להבין מהיכן כוחות הנפש הסגוליים אותם מחדיר הרב קלוגר במשפחות השכולות. בבת אחת נשאבנו לעולם שכולו אמונה וטוהר רוחני. אמונה נקייה באדון כל המעשים ובורא כל הנשמות, לצד עזרה מתבקשת וחיזוק תמידי.

"חודש אחרי הפטירה הגענו אני ואשתי לאדמו"ר מפרמישלאן, שהיה הסנדק של שרוליק ז"ל. כשנכנסנו לחדרו התחיל האדמו"ר לבכות בכי נורא: 'במה נתנחם?', שאל. בכינו יחד אתו. ואז התנער האדמו"ר ופנה אלינו ברכות: 'בבוקר השמש עולה במזרח. תחילה נצבעים השמים בצבעי דמדומים, ואז נראית השמש המאירה. ככל שחולפות השעות, עולה השמש למרכז השמים ואורה מתחזק. בשעת צהריים השמש זוהרת כל כך, ואז היא מתחילה לשקוע לאיטה. בהדרגה נחלש האור, עד שהשמש נעלמת ומשתרר חושך'". עיניו של הרב קלוגר מוצפות דמעות כשהוא שב על מילותיו של האדמו"ר מפרמישלאן: "'האור לא כבה. הוא נמצא כעת בחלק אחר של העולם, אבל הוא יחזור. תכף הוא ישוב ויעלה'. אנחנו מחכים לרגע הזה כבר הרבה זמן", אומר  אבא של שרוליק בגעגוע עמוק, "לרגע שבו ישוב אלינו האור. אז נבין אל נכון, שהחושך והכאב היו רק תחנה רגעית בדרך אל האור הגדול.

"כשישבתי שבעה", משתף אותנו הרב קלוגר בתחושותיו, "באו הרבה מנחמים. חלקם הורים שכולים בעצמם ורובם, ברוך ה', לא. כולם ניסו, כל אחד בדרכו, לנחם ולרפא מעט משברי, אולם אף אחד לא הצליח. ישבתי על הרצפה חצי שנה. בקושי יצאתי מן הבית. מיעטתי שיחה עם החברים והייתי כאבן שאין לה הופכין. הרעיון העיקרי שאני מדגיש היום להורים שכולים בעת שאני בא לנחם, זה לא 'גם אני שכלתי ילד', המסר שאני משדר זה 'איך קמתי'. לבוא ולהגיד 'גם אני איבדתי ילד' - לא עוזר. דומה הדבר ליהודי שאיבד מיליון דולר, בא אליו עוד מיליונר ואומר לו, 'היי אחי, גם אני אבדתי מיליון דולר'... 'מה התועלת בזה שגם לך אבדו מיליון דולר?!', אומר לו העני הראשון, 'שנינו עניים כרגע!'. אולם כשאני בא ואומר, איבדתי ילד, אך ננערתי, קמתי, נבניתי, אני ממשיך את החיים בכל הכח, אני פורח, משגשג - זה המסר שמעודד הורים. ואת זה אני מנסה לשתף בכל כוחי".

דממה טעונה ממלאת את החלל הדחוס לכמה רגעים. רעד חולף בי כשאני משפיל את עיני בפני הכאב שאין דומה לו. "הכאב הוא... אי אפשר לתאר במילים", ממשיך הרב קלוגר, וקולו שקט ויציב, חף מדמעות, כאילו הוא מדריך אותי במשעוליו של אתר בלתי מוכר. אכן, מי שלא היה שם, יכול רק לבקר מן החוץ. "האובדן האחד מכיל בתוכו כל כך הרבה אבדות. התכונות המיוחדות שלו, הן כל אחת אבדה לעצמה. כל אחד מבני המשפחה והחברים חווה אובדן משלו. וכשכל האבדות הללו מתרחשות יחד, בפתאומיות מזעזעת, זו מכה איומה".

אבל פה נכנסת לתמונה האמונה ביוצר כל הנשמות. "אני מדגיש תמיד להורים ומבקש להבהיר את המסר - אתם לא הורים שכולים, אתם הורים שיכולים", אומר הרב קלוגר. "כמה שתוסיפו את הי', ככל שתוסיפו להאמין בה', לבטוח בו. כך יהיה לכם קל יותר. כי כשהאדם מערב את ה' בכל מקום, ומאמין בו שכל מה שהוא עושה זה לטובה, הרי שהשלווה ננסכת בו, והוא מקבל כוחות נפש חיוניים להמשך דרכו בארץ החיים".

הרב קלוגר מספר על הטלפונים שהוא מבצע אל למעלה מחמישים משפחות שכולות בכל ערב שבת. "בכל ערב שבת, עם טרדותי וההכנות הרבות לכבוד שבת המלכה, אני מקדיש כמה שעות, ומרים טלפון אישי לחמישים משפחות שאיבדו את יקיריהן בזמן האחרון. הטלפונים האלו מלאי מילים מנחמות, ובעיקר מקשיבים למצוקה. הם נותנים כוח לעוד שבוע של התמודדות עם השכול, האובדן והכאב. לא אחת אני עולה על בעיה מסוימת שצריך לטפל בה במשפחה, עקב דו שיח עם ההורים בערב שבת. עצם העובדה שיש מישהו שמתעניין בהם ובאסונם חצי שנה לאחר האובדן, נוסכת בהם תחושה טובה של משפחה מלוכדת, ושל ערבות עם ישראל".

צילום: ארגון 'חזקו'

מסכתא ללא פירושים

ל"מסכתא" של אובדן ילד אין שוטנשטיין, אין מתיבתא, אין ספר פירושים ואין ביאורים. זו מסכתא שנלמדת בדם של הורים, בכאב בלתי פוסק של אחים ואחיות, בתחושות ובגעגועים אינסופיים למשהו מתוק שהיה ואיננו עוד. זה קשה, מייסר וכואב. אולם הרב קלוגר מדגיש: "את המסכתא צריך ללמוד רק ביחד. עם כל המשפחה. אנשים לפעמים לא קולטים, אולם הכאב והשכול הם לא רק נחלתם של ההורים. הצער והיגון, הייסורים העצמיים, הגעגועים השורפים - עוטפים את כל המשפחה כולה, כולל הקטן ביותר. לכן חשוב לשתף את הילדים ברגשות, להעלאות על השולחן את הבעיות, ללבן אותן ביחד עם כולם ולנסות לפתור אותן ביחד".

ביקשנו להבין את האופן המיוחד בו הוא מנחם את המשפחות השכולות. הרב קלוגר מתאר לנו: "אנחנו ב'חזקו' באים לנחם ביום האחרון לשבעה, בשעות הצהריים, שעה שבית האבלים סגור למנחמים. אנו מביאים ארוחת צהריים עשירה, ואני מתחיל לספר את סיפורי האישי, על הדרך שבה ננערתי מעפר והמשכתי לקיים את הבית שלי. כאן מתחילים ההורים והילדים להציף שאלות ואתגרים. ביחד אנו מלבנים את הסוגיה מכל היבטיה, ואני עונה בסבר פנים יפות ובתשומת לב לכל שאלה של זאטוט, כמו לשאלה הסבוכה של האבא.

"כשאני יוצא מהבית, מובהרת סוגיית ההתמודדות בצורה נכונה על פי דרך התורה. ההורים מקבלים תשובות מספקות, הילדים מקבלים את הליווי הצמוד מהמומחים של 'חזקו', וביחד אנו פועלים להחזיר את הבית לקדמותו ולהפיח חיים חדשים אחרי האסון הקשה".

ביקורי ניחומים בכל הארץ

את ביקור הניחומים המיוחד הזה, הרב קלוגר עושה כמעט כל יום. בכל מקום בארץ, מדרום לצפון, בכל מקום שרק קורה בו אסון ויש רק דרך עפר להגיע למקום. הוא חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה. הוא היה ביישוב מיצד והיה בקרית שמונה, במאה שערים ובתל אביב. בכל יום שיש בו אסון של אובדן ילד - הטלפון הראשון שהחברים מרימים, זה ל"חזקו". בתוך חמש דקות מעת קרה האסון, חזקו כבר בתמונה. "'תבואו, תעזרו, תושיטו יד' - אלה הקריאות של עם ישראל, ואנו כמובן נענים להן, באים ומתארגנים לעוד משפחה שנכנסת למשפחת השכול".

באשר להתמודדות עם פחדים, רגשי אשמה וסיוטים, גם לזה מציג הרב קלוגר פתרון, ולשם כך הקים במשרדי "חזקו" את האגף המיוחד של הטיפולים. "בהרבה מקרים, מתגלים סיפורי פחדים ורגשות אשמה אצל ההורים בעיקר, וגם אצל שאר בני המשפחה. 'חזקו' מעמידה לרשותם מומחה מיוחד לבעיות אלו, שזמין אליהם בטלפון גם בלילות, שאז הסיוטים מתחילים, בדרך כלל".

אחד מהדברים הכי בולטים אחרי אובדן ילד, הוא הייסורים העצמיים, ורגשות האשמה שכל הורה תולה בעצמו. "יום אחד הסתובבתי במנהטן, וכיתוש טורד התגנבה לי המחשבה: אם שרוליק'ל שלי היה מתגורר כאן, לא הייתי היום אב שכול, כי כל בית שני במנהטן הוא בית חולים, וכל חלון שלישי הוא של פרופסור. אולם באבחת יד הזזתי מחשבה פסולה זו. 'וכי במנהטן אין מוות בעריסה? וכי פה לא מתקיימות לוויות של צעירים וצעירות שחייהם נקטפו באיבם?'

"זוהי התשובה לכל הורה מתייסר. אם רצה בורא כל העולמים בקרבן מהמשפחה שלך - גם אם היית מסתכל עליו כל הלילה, וגם אם היית מחזיק אותו במו ידיך כל היום, כך יהיה. לא שייכים פה רגשי אשמה", קובע הרב קלוגר.

קל לכתוב, קשה ליישם, אני מציין בעוגמה.

"נכון, מחרה-מחזיק אחרי הרב קלוגר. אבל בהבדל מן הגויים, שאומרים 'איבדנו ילד'. אנחנו לא 'מאבדים' ילד. אנחנו החזרנו משכון", הוא מדגיש את גישתו הייחודית. "ה' נתן לנו את המשכון לפרק זמן קצוב, ומשזה תם, לקח לו אדון כל הבריות את משכונו אליו לחסות בצל כנפיו. בזכות האמונה, עם ישראל שורד בכל התקופות הקשות ומרים את עצמו מעפר ובונה את ביתו מחדש".

צילום: ארגון 'חזקו'

אחרי ימי השבעה – ימי חופשה

אנו מבררים אצל הרב קלוגר על העזרה המתבקשת להורים אחרי אסון, ומתוודעים לפרט חשוב במיוחד. "אחרי השבעה, אנו מוציאים את ההורים והמשפחה לדירת נופש בטבריה לארבעה ימים. במשך הימים שהם נופשים יחד, הם רואים עולם ומאוררים את הראש. אנו מממנים להם ארוחות עשירות ונותנים להם קצת להשתחרר. מניסיון, זה עוזר הרבה. העלויות גבוהות, אך התוצאה מצדיקה את זה.

"אני לוקח אחריות על מה שאני הולך להגיד לך עכשיו", מצהיר הרב קלוגר. "'חזקו' הצילה אנשים רבים מהתאבדויות ומאי שפיות. בהרבה מקרים היו בני משפחה שרצו לקחת את חייהם של עצמם, ובעקבות התערבותה המקצועית של 'חזקו' הם חזרו בהם מכוונתם ועלו על דרך הסלולה – דרך החיים".

הדרך שהרב קלוגר צועד בה, ואיתו יחד מאות משפחות "חזקו" זה זמן רב, היא לא להתכחש למציאות. להיפך, להתנגש איתה וללמוד איך להתמודד איתה נכון. "אני מייעץ תמיד לאנשים, שאחרי האסון, העולם לא נגמר, השמש לא שקעה. צא החוצה, השתתף בשמחות. התערב בפעילויות בקהילה. אם יש לך תמונות מהילד בבית - אל תצניע אותן. להיפך, גשו אליהן כשהלב עולה על גדות מגעגועים, והתרפקו על הזיכרון שנשאר. ככה מתמודדים נכון".

"חזקו" מפעילה היום מערך של מתנדבים ומתנדבות הפועלים בכל שעה ובכל יום להקל על המשפחות, להיחלץ לעזרתן ולסייע בכל הדרוש. יש לה מערך טלפונים הזמין בכל עת לשעת מצוקה בבית משפחת הנפטר. הם פה בשביל לשים רטייה על המכה, ולהביא תמיכה בכל יום ושעה.

שגריר בשמיים

אחד מהדברים שמוחדרים באזני המשפחות הוא כי כשנפטר ילד, הרי שמעתה יש להם שגרירים בארץ וגם בשמים, וכי כל בקשה, משאלה, חלום - הם מוזמנים להעביר דרכו. איך? פשוט מאוד. ללכת להתרפק על הקבר ולבקש ממנו שילך לכסא הכבוד ויתחנן על משפחתו. על התוצאות משגריר זה נוכל ללמוד מהסיפור הבא.

"לפני זמן לא רב, כשהייתי בכנס 'חזקו'", מספר הרב קלוגר, "ניגשה אלי אישה שכולה, ואמרה לי כדברים האלה: 'מגיע לכם מזל טוב – 'חזקו' אירסו את הילד שלי!'. השבתי לה בתגובה, 'וכי ממתי פועלת 'חזקו' בענף השידוכים?', והאישה גוללה את סיפורה.

"'אני אישה שכולה. בני נפטר וקברתיו באמריקה. יש לי בן אחר, בחור מבוגר, חולה סוכרת, אשר עמד בפרק 'האיש מקדש' זה זמן מה, ולא זוכה לעשות 'סיום' על ה'מסכתא' הארוכה, שהיה נראה שאין לה סוף. באחת מן הפעמים שטסתי לאמריקה לרגל שמחה משפחתית, הייתי כאובה ומיוסרת מאוד על שידוך מסוים שהצד השני נמנע מלקדם. הרגשתי צורך לעשות כדבריכם וללכת לשגריר הנאמן שלי בשמים, שיבוא אל המלך להתחנן לו, ולבקש מלפניו רחמים על בני. ממחשבה למעשה, לקחתי מונית ונסעתי לבית הקברות שבניו יורק. תיכף כשהגעתי לקבר בני, נפרצו מעיני הדמעות ומיררתי בבכי תמרורים. כדבר איש אל רעהו כן פירטתי לפני בני את כל תלאותי עם הבן המבוגר, וביקשתי ממנו בדרישה נחרצת בציווי כיבוד אם, לפעול ישועה בשמים תיכף ומיד. בדמעות חונקות נפרדתי ממנו וחזרתי לשמחה שלשמה באתי לאמריקה.

"'ביושבי בסעודת החתונה, ניגשה אלי אישה מבוגרת, ושאלה בפיה: 'יש לך בן בתקופת שידוכים?'. עניתי בחיוב. 'חכי פה, אל תזוזי'. לא עברו כמה דקות, והאישה צועדת לכיווני בליווי אישה נוספת. הן התיישבו לצידי, וה'שדכנית' מציעה לי את בתה של האישה שלידי. שוחחתי איתה קצרות ונידבתי לה את הפרטים אודות בני. להפתעתי, היא הסכימה לשידוך המוצע וביקשה לקדם אותו.

"'תיכף ומיד הטסתי את בני לאמריקה, ותוך כמה ימים נסגר השידוך למזל טוב ולשמחתי הרבה. 'ועכשיו אני שואלת אתכם, האם 'חזקו', בפעולותיה הברוכות, אינה ה'שדכנית' לשידוך? על כך מגיע לכם מזל טוב'".

צילום: ארגון 'חזקו'

לבחור בחיים

עם סיום השיחה, נפניתי לחזות במו עיני את הפעילות במשרד, כאשר לפתע מבחין בי המזכיר, ומבקש לספר לי כמה אנקדוטות מענייניות שהצטברו על שולחנו.

"אני לא יודע אם הרב קלוגר סיפר לך", הוא שואל-קובע, "אבל 'חזקו' משתתפת בסכום משמעותי מהוצאות בניית מצבה לילד שזה עתה נפטר. הרב קלוגר נושא את דגל המצבות קרוב לליבו, ובשקט בשקט, בלי רעש ופרסום, הוא מממן מצבות לאלו שאין להם. יצא לי לשאול אותו כמה פעמים, מפני מה אתה נלהב ממימון מצבות? הוא אף פעם לא ענה לי, התחמק בתשובותיו ותו לא. פעם אחת היתה שעת רצון אצלו, והצגתי לו פעם נוספת את תהיותי. הפעם סיפר לי הרב קלוגר את סיפור המצבה. יצאתי נפעם. וכה סיפר הרב קלוגר: 'בהתקרב יום השלושים לפטירת בני ע"ה, לא ידעתי מאיפה אני לוקח סכום עצום כזה לבניית מצבה. כיסי היה ריק אחרי הוצאות הקבורה והפטירה, ולא ידעתי מאין יבוא עזרי. התביישתי לבקש מאנשים שיעזרו לי בבניית מצבה, שלא יחשבו אותי לנצלן שמנצל אנשים נוכח המצוקה שנגעה ללב כולם. כך הסתובבתי סחור סחור, עד שהמצאתי נושא אחר שהייתי יכול לאסוף בשבילו בלב שקט. מהכסף שאספתי מהציבור מימנתי את המצבה', מסיים הרב קלוגר. 'מאז, קיבלתי על עצמי ששום משפחה לא תצטרך לעבור את ההתלבטויות וההתחבטויות הנוראיות הללו על הנושא הכי בסיסי והכי מבוקש - מצבה לילדם יקירם, ואני אאפשר להם לכבד את זכרו בכבוד'".

אנו מנסים לדלות עוד אודות דמותו הייחודית של הרב קלוגר, והמזכיר ממשיך לספר: "היה הורה כאוב שאחרי פטירת בנו לא ידע מה לעשות עם אחד מילדיו שלקח את האירוע באופן קשה ביותר.   הוא לא הסכים ללכת לתלמוד תורה, לא גילה עניין בלימודים, הוא לא אובחן כסובל מחרדות, אך נראה מיואש. ההורים פכרו את ידיהם בייאוש. בשלב הזה נכנס הרב קלוגר לתמונה. בשכל ותבונה, שרק איש כמוהו, אשר טיפל במאות מקרים כאלו יודע, הוא הצליח לחלץ את תשובת הילד. אתם תהיו בהלם: במשך השבעה קמו ועלו הביתה מאות מנחמים, כשפי כולם המסר שה' לוקח את הטובים ביותר. 'מאז', אמר הילד, 'אני לא מעוניין להיות מצטיין בלימודים, לא רוצה להיות מהטובים ביותר'. זוהי חכמתו של הרב קלוגר, בהיותו מבין לנפש הילד ויודע לרדת לרמתו ולדבר בשפתו".

יצאתי מהמשרד אל הרחוב הסואן והמהביל במרכז בני ברק. ראיתי אלפי אנשים צועדים הלוך ושוב, ונעמדתי לחשוב על הארגון המופלא הזה, שכל כולו נועד להאיר לאחרים את החיים, לחזק אותם במצב הכי קשה וללמד אותם להמשיך את החיים הלאה. כן, כמו כל האנשים האלה שאני רואה מתהלכים סביבי. מי יודע, הרהרתי לעצמי, אם לא חלק מהאנשים שאני רואה ברחוב מתהלכים באושר ובשמחה, הם לא "יוצאי 'חזקו' - הורים שהתרוממו מעפר, ועם כל הקושי הכרוך בזה, מגדלים בית לתפארת ומוכיחים במעשיהם שהם גדולים מהחיים.