איה קרמרמן מזכירה לנו את החוסר האמיתי שיש לנו ללא בית מקדש

בשבוע שעבר ביקרנו, החבריה הקדושה ואני, בשילה הקדומה. התרוממות הרוח שעדיין מפעמת בנו מקהה לי את הסיבה מה עיכב אותנו מלבקר שם כל השנים. פשוט לא ברור לי מה חשבנו. איך יכול להיות שכל כך הרבה פעמים ביום אנחנו מתפללים על בניין בית המקדש במהרה בימינו, ובאותה נשימה מתעלמים טוטאלית מהמקום שבו שכן המשכן כמעט 400 שנים?

עמדנו מטרים ספורים מהמקום שבו היה קודש הקודשים והתפללנו. על עצמנו, על הילדים, על החולים והרחוקים. התפללנו שנזכה לראות את פני השכינה. נכון, זה לא אותו דבר. נכון, זה לא בית הקבע שבו אנחנו חפצים. אבל מצד שני, זה הכי קרוב למקום הכרובים שאי פעם אזכה לעמוד. כל עוד אני לא כהן גדול, ונראה לי שדי אבוד לי בגלגול הזה, אני מסתפקת בלעמוד בתל שילה ושתפילתי תתאחד עם תפילת חנה. כשעמדנו שם, אוחזים בשברי חרסים מתקופת השופטים, פתאום הכול נראה מוחשי וקרוב. הכול נגיש ואפשרי. לעלות למשכן, להקריב קורבנות, להיות באחדות שלמה.

אוי, כמה אנחנו רחוקים. כמה שאני רחוקה, הרגשתי על בשרי ובמחשבותי בשלושת השבועות האחרונים. נו, תגידו, מה עכשיו את לוקחת אותנו ברוורס לשלושת השבועות?! מה יש לך להזכיר מחדש את ענייני החורבן? כולנו כבר עברנו פאזה. אנחנו במוד אחר. חופש וקיאקים, על האש וצימרים. נכון, אני מרגישה בול כמוכם. אבל רגע לפני שאנחנו שבים לשמחה, לט"ו באב ולחתונות, רגע לפני שנשמע "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", כדאי שנהרהר בשאלה למה אנחנו כל כך שמחים להיפטר משלושת השבועות. כל עוד משיח לא מגיע, ראוי לשאול למה עשינו הכול חוץ מלהרגיש אבלים. כי לצערנו יש סיכוי שבשנה הבאה שלושת השבועות האלה יחזרו לחיינו ולסלי הכביסה שלנו.

לחלום על רצפת האמבטיה

אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אצלנו בבית ברגע שיוצא תשעה באב נשמעת אנחת רווחה קולנית. אין ספק שאנחת הרווחה הזאת גוברת על חברתה שנשמעת בצאת יום כיפור. אין כמו הרגשת הניצחון שמרגישים כשיום כיפור נגמר וניתן האות לבניית הסוכה, בחזקת משנכנס י"א בתשרי מרבים בשמחה. ועדיין, צאת תשעה באב עולה על כולנה. אפשר לנשום עמוק ולהתחיל בחגיגות החופש הגדול. שלושת השבועות, על איסוריהם, מאחורינו.

כל שנה אני שוכחת כמה קשה היה בשנה שעברה, וכל שנה אני משתוממת איך שרדנו. הדחקה שכזאת. אין פה לאף אחד בעיה עם האיסור לאכול בשר, או כמו שהבן שלי הגדיר את זה במדויק: "מגנום מהבוקר עד הלילה". לא שזה קורה, אבל חלומות באספמיה זה נחמד. בחיים לא תיארתי אילו פנטזיות אפשר לפנטז על כביסות, קיפולים וארונות מסודרים קון מארי סטייל. אני מסתובבת בבית המבולגן, כי כל דבר חוץ מלבלגן נאסר בשבועות הללו. מחשבותי טרודות בכמה נסבול עד השנייה שאוכל להתחיל בכביסות. לראות את תחתית סלי הכביסה, או במקרה שלנו את רצפת חדר האמבטיה, נראה כמו פסגת אושר חדשה.

אבל את הכול אפשר היה לסבול, אפילו את הכביסה, אם רק הייתה מוזיקה. הבית שלנו בלי מוזיקה הוא כמו אוטו שתקוע על הילוך שני - לא סוחב בעלייה. כנראה שזה ממש חלק מהעניין, או עצם העניין, שנתקענו בלי בית. רוצים לעלות ואין לאן.

אני מתארת לעצמי שרבים מהנהנים בהזדהות כרגע. אין ספק ששלושת השבועות קשים לכולנו. תודו שאנחנו בוחנים כל דרך אפשרית לעגל פינות במנהגי האבלות, בלי חלילה לעגל את ההלכה. כל אחד לפי שיטתו וכפי יכולתו בהתמודדות עם המצב הלא פשוט הזה. טוב, אז אפשר ללכת לים עד א' באב, אבל בלי להיכנס למים. אפשר לשמוע שירים ווקאליים, אבל לא שמחים ומקפיצים. טוב, אז יש אישור לנהוג במנהגי האבלות רק בשבוע שחל בו.

מה זה בית מקדש?

אתם יודעים למה אנחנו סובלים כל כך? כי אנחנו לא באמת מרגישים אבלות. אנחנו לא באמת מבינים את עומקו של העניין. איזו השגה יש לנו בכלל מהו בית המקדש? האם אנחנו מבינים מה זה להרגיש אחדות? מה זה לראות פני שכינה הספונה בשמחה בביתה? אין לנו שום תפיסה כמה שמחה הייתה שמחת בית השואבה. אין לנו שמץ של מושג כמה מרוממת הייתה שירת הלוויים. אנחנו כל כך רחוקים מצער השכינה, שאפילו אותו אנחנו לא מרגישים.

אני לא באה בטענות, אנחנו דור פוחת ופוחת. חז"ל ידעו את זה, ולכן ציוו לנו את כל האיסורים האלה. כי אם שלושת השבועות היו כתמול שלשום, לא היה לנו סיכוי להיגאל, ולא היה לנו בכלל רצון. אתן את הדוגמה הכי חומרית שיש: מישהו שלא גדל ליד הים, אדם שלא מורגל להתבונן בגלים בזריחה ולהרגיש את המלח מתייבש על הריסים, האם כשיגדל הוא יבין מה זה געגוע לים? אין מצב, פשוט כי אין לו את החוסר הזה כמונו. אם היינו גדלים עם בית המקדש, אולי היינו מתחברים לצער על חסרונו.

כשחזרנו משילה התנהל בבית דיון מה זה אומר בית מקדש. הגדול אמר שזה מאחד אותנו, ואילו השני טען: "לא, בית המקדש הוא הגושפנקה לכך שאנחנו מאוחדים". שניהם צודקים. הרי אם היינו מאוחדים, אילו לא היינו נופלים בתאוותינו, לא היו נחרבים הבתים. אבל מצד שני תפקיד המקדש הוא לאחד ולחבר את הלבבות של כולנו.

הכי מתוקה הייתה הקטנה שהתערבה בשיחה. כשהיינו בשילה היא הייתה צריכה להתפנות. אבל בגלל שזה אתר ארכיאולוגי, אין אישור לפזר בשטח שירותים. נתקענו בבעיה באמצע הסיור. בשיחה היא נזכרה כמה היינו צריכים להרחיק כדי להתפנות. היא שאלה: "אמא, איפה יהיו השירותים ברחבת המקדש? שוב נצטרך ללכת מלא?". נשמתי עמוק. הנה, זה חי בה. לא בשמיים אלא במציאות הפרקטית שלה. היא, שלא כמונו, יכולה ומוכנה כבר לעמוד בבית המקדש. במהרה בימינו. אמן.

ארטיק פאדג'

עונת הארטיקים בשיאה. את המתכון המקורי הכנתי באינגליש קייק וחתכתי לפסים. אבל בשביל לפנק את הילדים אפשר להכין את הפאדג׳ בתבניות ארטיקים ביתיות. אם יש בעיה לשלוף את הארטיק מהתבנית, אפשר להעביר אותה מתחת לזרם מים במשך כמה שניות.

המצרכים הדרושים (6 מנות):

חצי כוס חמאת בוטנים (או חמאת שקדים או חמאת אגוזי לוז) / 2 בננות בשלות קלופות / 1 כפית תמצית וניל / 2 כפות שמן קוקוס / 2 כפות מייפל טבעי או דבש / 1 כף גדושה קקאו (או יותר לאוהבי המריר) / אפשרות: 1 אספרסו קצר

אופן ההכנה:

מכניסים את כל המרכיבים למעבד מזון וטוחנים למרקם חלק / מעבירים לתבנית אינגליש קייק מנייר או מסיליקון (או לחילופין לתבניות הארטיקים) ומקפיאים חמש שעות לפחות. אם מכינים בתבנית אינגליש, מחלצים מהתבנית ופורסים בעזרת סכין שטבלנו במים רותחים.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".