עומר בן רובי: "אני פשוט יודע שמישהו למעלה מושך בחוטים"

נעים להכיר

"עומר בן רובי, 43, נשוי ליסמין ואבא לנרי (נריה לאון) ולאחינעם. גרים ביפו. עובד כעורך מוזיקה ושדרן רדיו בכאן, תאגיד השידור הישראלי. משדר ברשתות: כאן ב', כאן גימל (ארון השירים היהודי), וכאן מורשת".

ניצוץ של נוסטלגיה

"כשהייתי ביסודי, התפלחנו כמה ילדים למסיבת חנוכה של ילדים אחרים, וכל אחד מאיתנו גנב סופגנייה ואכל אותה. מה רבה הייתה הפתעתנו כאשר אחד האבות מהמסיבה שתפס אותנו על חם לא נזף בנו על עצם המעשה אלא על משהו אחר: 'יא פראיירים', הוא אמר, 'בפעם הבאה כדאי לכם שרק אחד ייכנס וייקח את כל הקרטון עם כל הסופגניות לכולם. פחות סיכון ויותר סופגניות. למה אחד אחד? אם כבר לוקחים אז בגדול, עושים מכה'.

"ולמדתי מזה משהו. גנב גדול אני לא, ומאותו הרגע אני גם לא גנב קטן. טרם ידעתי אז על המושג 'גזל'. היום אני משתמש במושג הזה כדי להסביר לילדים שלי שלא לוקחים שום דבר בלי רשות של מי שזה שייך לו".

ניצוץ של שורשים

"כמעט כל הזהות שלי בנויה על המורשת של שני הסבים שלי עליהם השלום. המבוגר ביניהם היה סבא לאון בן-רובי, יליד סלוניקי 1914, ספרדי גאה וזקוף קומה, שהיה בישראל לשופט הכדורגל הבינלאומי הראשון. עד יומו האחרון דאג להזכיר לנו שאנחנו ספרדים ושאנחנו משתייכים למחנה הלאומי.

"הצעיר היה סבא אריה איינהורן, יליד סלובקיה 1927, ילד פליט שואה, שגם איבד יד בקרבות על ירושלים במלחמת העצמאות, ובכל זאת היה אופטימי חסר תקנה, איש מצחיק ושובב גדול עד יומו האחרון בגיל 85. מכל אחד מהם לקחתי הרבה מאד איתי הלאה. בכל שידור שלי ברדיו יש משהו מהם".

ניצוץ של יהדות

"סבא וסבתא שלי, ההורים של אבא, דיברו ביניהם ספניולית, לאדינו. זה תמיד הדהים אותי שאנשים שלא חיו בספרד מאז הגירוש, כלומר כ-500 שנה, הספיקו לנדוד למרוקו, לטורקיה ויוון ומשם לישראל, ובכל זאת המשיכו לשמר את השפה והתרבות הספרדית.

"הם דיברו יוונית וטורקית ברחוב, עברית בבית הכנסת וספניולית בבית. הכול עבר מאב לבן ומאם לבתה, ותפקידנו היום הוא בין היתר לא לנתק את השרשרת. אז ספניולית אני כבר לא מדבר לצערי, וגם לא אידיש, אבל משתדל לזכור ולהזכיר מאיפה באנו".

עומר בן רובי עם אורי אורבך ז''ל

ניצוץ של השראה

"האדמו"ר מביטשקוב, ר' דוד רוזנבאום, שכמו אביו וסבו – בחר לפעול דווקא ביפו ולקרב שם יהודים לתורה ואחד לשני. לעשות זאת בעיר מעורבת ומורכבת כמו יפו זו שליחות אמיתית. יש בה הרבה קשיים ותפקיד חשוב ולא מעט מניעות, ובכל זאת הם נשארו ביפו ולא התפתו לעזוב לטובת עיר תורנית או שכונה חרדית. יפואים רבים חייבים להם המון".

ניצוץ של עשייה

"מפעל חיי הוא ארון השירים היהודי: מתן במה תקשורתית ליצירה יהודית, תרבותית ומוזיקלית, ישנה וחדשה ומתחדשת. התחלתי את זה בגלי צה"ל ובגלגל"צ, וכיום אני עושה זאת ברשת גימל. היו ויש הרבה שותפים לתהליך הזה: אמנים, אנשי תקשורת ובעיקר הקהל שמביע אמון ביצירה יהודית.

"בעבר חילקתי את זמני בין התחום הזה לבין עבודה בחדשות, כעורך, שדרן ומנהל. היום אני משתדל להתמקד בעיקר בשידורי רדיו: 'ארון השירים היהודי' ברשת גימל, 'כוכבי בוקר' - מוזיקה חסידית שאני עורך ומשדר כל יום בשבע בבוקר בכאן מורשת, והשתתפות בתוכניות נוספות ברדיו ברשת ב' ובטלוויזיה בכאן11".

ניצוץ של מצווה

"אני מאוד מאוד מנסה להימנע מלשון הרע. בדור שלנו, ועל אחת וכמה וכמה - במקצוע שלי, זה ממש קשה. אני בטח לא מקבל 10 במבחן, אבל משתדל לא להיכשל בו".

ניצוץ של שבת

"אחד הדברים שאני הכי אוהב בשבת זה שאין מסכים שמרצדים מכל כיוון, ושאני יכול להיות עם יסמין והילדים ואפילו לפתוח ספר או עיתון בלי לפזול לטלפון כל רגע. גם חוויית בית הכנסת בקבלת שבת עם הילדים אהובה עלי מאוד, בעיקר מאז שאני מתפלל בבית כנסת בנוסח קרליבך. אגב, להפתעתי, נרי - שהוא רק בן 4 - ממש אוהב דגים מלוחים בסעודת שחרית".

ניצוץ של סיפור

"ניהלתי את תחנת הרדיו כאן רשת ב' במשך 3 שנים, עד חודש מאי האחרון. עומס החדשות ורצף האירועים באקטואליה גרמו לי בסוף להרגיש לא טוב. עזבתי בלי לדעת מה הלאה, רק עם הרבה אמונה שהבריאות ומשפחה מתפקדת הם דברים חשובים יותר.

"לשמחתי, בתחנות הרדיו של כאן הציעו לי לשדר תוכניות אצלם, ומאז אני לא ממונה על אף עובד אלא רק על עצמי, ולא כפוף לסדר היום החדשותי. או במילים אחרות: ביטלתי את כל הפושים החדשותיים בטלפון, ואני לא מאזין לחדשות כמעט בכלל אלא רק למוזיקה. תענוג".

ניצוץ של אושר

"כשהילדים מריעים לי כשאני מגיע הביתה: 'אבא בא! אבא בא!' זה עדיין לא מובן לי מאליו, ברוך ה'. וגם כשאחינעם רואה את הים ואומרת: 'ואוו!'"

ניצוץ של פחד

"לא אהיה מקורי: רק ענייני בריאות וחיים ומוות של המשפחה ושלי של עם ישראל. חוץ מזה הכול בקטנה".

ניצוץ של תפילה

"אני מתפלל 3 פעמים ביום, ומשתדל שלפחות תפילה אחת או שתיים מהן תהיה במניין. מעניין לספר ששחרית אני מתפלל ליד העבודה בסניף של 'אושר עד' בת"א. מסתבר שבכל סניף שלהם יש בית כנסת. זו לא פרסומת כי אני לא ממש לקוח שלהם, אבל חייב להם תודה  על התפילה במניין ב-10 בבוקר".

ניצוץ של התמודדות

"אני מאמין שהכול לטובה, ומחפש להוכיח זאת לעצמי ולסובביי. לצערי לא תמיד זה אפשרי, כי הרוב נשגב מבינתנו".

ניצוץ של התעוררות

"בלידות של הילדים, בהיכרות עם יסמין, ובשינויים שחלים בחיי המקצועיים פעם בכמה שנים, אני פשוט יודע שמישהו למעלה מושך בחוטים, ושלא עליי המלאכה לגמור – אבל גם אסור לי להיבטל ממנה".

ניצוץ של סיום

"שלילדים שלי ולאנשים שאהבתי יישארו ממני זיכרונות טובים. זה מספיק".