דבורי וקשטוק מסבירה: למה הפסקתי לקבל זוגות?

ט"ו באב מאחורינו אבל כל החיים לפנינו. הפעם אני רוצה להתמקד בתובנה חדשה שאחרי זמן של בחינה אני בוחרת להעביר אותה הלאה. אליך.

הטור הזה ארוך מאד-מאד, והוא אפילו לא קצה קצהו של הנושא שהכי חשוב כמעט לכולנו – זוגיות.

כל מי שרוצה חיים זוגיים טובים יותר – בוודאי תמצא את הזמן ותתגבר על מכשול ה-ADHD וחוסר הסבלנות והפניות כדי לקרוא בקצב שלה. אפשר גם בחלקים.

מזה מספר שנים שאני לא מקבלת זוגות לתהליך משותף, אלא מקבלת אלי את האישה או מפנה אותה לאשת מקצוע אחרת בצוות שלי, ואת הבעל מפנה לאיש מקצוע אחר.

היום, עם הניסיון שצברתי גם בקליניקה וגם בחיי האישיים, אני מאמינה פחות בטיפול, ייעוץ או הנחייה זוגית (כל אחד מהם הוא שיטת עבודה שונה לחלוטין).

בשנים האחרונות נוכחתי בבני זוג שיושבים בטיפול/ייעוץ זוגי ורבים כמו תרנגולות. מאשימים, מטיחים, מאיימים ויוצאים בלא כלום. גרוע מזה, הם מחמירים את המצב בכך שהם מגדילים את הפערים על ידי שהם שופכים את כל רגשותיהם האמיתיים "על השולחן" בנוכחות בן הזוג השני, ויוצאים טעונים עד מעל הראש יותר ממה שהם נכנסו.

אם יש שינוי לטובה בקשר, הוא איטי מאד, ואחרי זמן מה הם חוזרים למצב הקודם.

לא כולם.

רובם.

מצאתי את עצמי מסיימת ייעוץ זוגי ויוצאת מתוסכלת. משהו שם היה לי חסר. עשיתי הכל נכון לפי הספר. אנשי המקצוע שאני מתייעצת איתם העריכו אותי מאד, וטענו שאני עובדת עם הזוגות היטב, ובכל זאת - השכל אמר שאני בסדר, והבטן טענה שמשהו פה לא עובד טוב מספיק. אני מחפשת תמיד את הטוב ביותר, וכשאני מתוסכלת בתחום המקצועי – אני יודעת שאני לא מביאה את המיטב, שאני צריכה לפתור את התסכול הזה. זו חובתי ללקוחותי.

ניסיתי לחשוב, איך בכל זאת עוזרים להם. איך אפשר להתקדם כשכל אחד מתבצר בעמדתו, מאשים ש"הוא התחיל" ו"זה בגללה", ושניהם יושבים עם עיניים רושפות אש.

יגידו המטפלים והמטפלות הזוגיות שזו בדיוק העבודה של המטפל, ויש בהחלט אמת בדבריהם, אולם אני בוחרת להציג אפשרות אחרת, שבעיני היא פשוטה יותר, מהירה יותר וכואבת הרבה פחות.

כדי להבין אותה צריך קודם להבין מהי זוגיות.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

זוגיות היא יצירה חדשה שנוצרה מחיבור של 2 יצירות שונות: גבר ואישה. אני אוהבת להציג את זה באופן הזה: 2 עיגולים שמתחברים ויוצרים צורה שלישית.

כלומר, כל אחד מהם נשאר אישיות נפרדת, עם צרכים משלה, רצונות משלה ויכולות ייחודיים לה, וביחד, כשכל אחד מביא את המיטב שלו, הם זוכים ליצירה שלישית שנקראת זוגיות.

אם אני צריכה להגדיר את הסיבות לבעיות בזוגיות, אז יש 2 סיבות לקשיים בקשר הזוגי:

• כל אחד בא עם קשיים משלו שנוצרו הרבה לפני יצירת הקשר הזוגי
• קשיים שנוצרו בתוך הזוגיות

אפרט:

אנשים מגיעים לקשר כשהם בעצמם מתקשים בנושאים שונים, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לא. לדוגמא: אישה עם התפרצויות זעם בלתי נשלטות, גבר עם בעיות תקשורת, אישה עם דימוי גוף שלילי, גבר עם חרדה חברתית, אישה עם מחשבות טורדניות, גבר כוחני שרגיל להשיג את צרכיו על ידי הפעלת כוח מוגזם, אישה חסרת ביטחון, גבר עם יחסים עכורים עם אבא/אמא, אישה עם קושי ביצירת אינטימיות, גבר עם...

עכשיו תחליפי את הגבר באישה, כי כל הקשיים שמניתי הם זהים גם לגברים וגם לנשים.

יש ציפייה שבן או בת הזוג יעזרו להם לפתור את הקשיים אליהם כל צד מודע, מה שלא תמיד קורה, במיוחד כשאין מספיק הבנה וכלים להפוך את הקשר למקור לתמיכה ולריפוי הדדי.

[הבעיה הגדולה יותר היא עם הקשיים הלא מודעים, אלו שכל אחד מתכחש אליהם (אני מתווכח? זו את שאף פעם לא מקשיבה לי", "אני לא מעריכה אותך? אתה זה שאף פעם לא אומר לי מילה טובה") אבל זה כבר לפוסט אחר.]

מה קורה אז, כשהם נכנסים לקשר עם קשיים ולא מוצאים להם מענה בתוך הקשר?

זו תמונת המצב למה שקורה, שגרמה לי להבין שאין טעם לעבודה זוגית (ברוב המקרים. לא בכולם):

כשזוג פונה לקבל עזרה כזוג, זה לרוב קורה כשהמצב מאד מאד מאד לא טוב, כשהנזקים הם גדולים, כשהמחירים הם כבר בלתי אפשריים, כשהפגיעה היא מערכתית וכבר כוללת ילדים קטנים או גדולים והכאוס התפשט לעוד ועוד תחומים, כמו פגיעה בריאותית (התפתחות של דיכאון, חרדות, חוסר ביטחון עצמי וכו') אצל אחד או אצל שני בני הזוג, משבר כלכלי קשה ועוד.

בשלב הזה הם כבר מפנים גב אחד לשני, והם מגיעים לעזרה אחרי שהם פיתחו אחד כלפי השני לאורך זמן רגשות קשים שיכולים לכלול איבה, שנאה, קנאה, חוסר ערך, חוסר הערכה (שלא לומר זלזול), חוסר אמון, בוז, כעס, ותוסיפי על זה כיד הדמיון.

בשלב הזה אין טעם לעבוד על מיומנויות תקשורת, על הכלה, הקשבה ואמפתיה, כי אין שם רצון ומוטיבציה לראות את השני. אין טעם לעבודה שכלית, למשימות. צריך עבודה עמוקה ואישית.

כיוון שכך, כל אחד מבוצר בעמדתו. רמת הפגיעה עמוקה כל כך, שכבר אין יכולת ו/או רצון לראות את הפגיעות של השני. אחרי שנים של מתח וכעס, כל אחד רוצה שהשני יבוא לקראתו. יש "חשבונות פתוחים", וכל משפט שני מתחיל ב"אבל אני לא יכול/ה לסלוח לו על מה שהוא/היא אמר/ה לי כש...", ואז הטיפול מתמקד בחלק הזה, כי אי אפשר להתקדם, ובמקום לרפא את הכאב האישי, האנושי, הוא רק גדל, כי הוא לא מקבל מענה. עכשיו הוא פתוח, חשוף ומדמם.

באופן לא מפתיע, מבירור מעמיק עם שניהם ועם כל אחד בנפרד, מתברר שלרוב מדובר בזוג שלמרות השנים הארוכות כזוג - לא היו לו תקופות זוהרות מלכתחילה, ולכן, זה לא שפתאום קרה משהו שגרם למפנה גדול ולשבר עמוק ביחסים, אלא שחלק גדול מהקשיים עליהם הם מדווחים היה כבר מהרגע הראשון ("הוא לא מקשיב לי אף פעם", "היא מעולם לא סבלה את אמא שלי וכל פעם דיברה נגדה", "הוא תמיד אומר שהוא כבר מגיע אבל מאחר באופן קבוע בלי להתחשב בעובדה שאני מתייבשת בינתיים", "היא תמיד הייתה נחיתית. אני לא אשם שהיא תמיד חושבת שאני לא מעריך אותה!", "שנים אמרתי לו כמה הוא אבא נהדר, אבל הוא לא שמע את זה. הוא בטוח שאני נגדו").

באופן טבעי מאד, הקשיים לא נפתרו, אלא עוד נוספו להם הקשיים של היום-יום: בעיות פרנסה, גידול ילדים, חוסר שעות שינה, קשיים בריאותיים אובייקטיביים וכו'. בדיוק כמו להוסיף הרבה שמן למדורה בוערת.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

עד כאן התובנות שלי.

בשנה האחרונה החלטתי על דרך פעולה חדשה, וכשפנו אלי זוגות, ביקשתי לפגוש כל אחד בנפרד לפגישת אבחון, שלא כמו בעבר, שהם הוזמנו לפגישת אבחון משותפת.

כל אחד קיבל את הזמן שלו באופן פרטי, לשתף בכאב שלו ובסיבה שלו לתקיעות.

יש זוגות שבהם שני בני הזוג היו מתואמים באופן מופלא, וידעו להגיד היטב איפה כל אחד מהם צריך חיזוק ושינוי כדי לאפשר לקשר לעוף קדימה. כל אחד לקח אחריות על החלק שלו ועל הקשיים איתם הוא הגיע עוד לפני הזוגיות. לזוגות כאלו יש סבירות גבוהה מאד להצליח ולהפוך את הקשר לבריא וחזק, בתנאי שכל אחד מטפל בעצמו, בכאב האישי שלו, ועם היכולת שלהם לדבר אחד עם השני הם יוכלו להפיק את המקסימום ביחד.

רוב הזוגות הם לא כאלו. הנה דוגמא מהחודש האחרון: הגבר דיבר על אשתו בזלול, בבוז, בתחושה שהוא עשה מקח טעות, שהיא לא בסדר בזה ובזה ובזה. שגם אמא שלה כזו וגם הסבתא. שהוא לא רוצה לחזור הביתה ונשאר שעות בעבודה כי הוא לא יכול יותר לראות את הפנים הזעופות שלה ולשמוע את הקיטורים שלה. שהוא מפרנס והיא מתבטלת. שכל הילדים עם בעיות רגשיות בגלל... בגללה.

האישה נכנסה אחריו, בנפרד, וסיפרה על גבר שמדבר אליה בצורה פוגענית ומעליבה, מקטין אותה ואת אמא שלה ואת כל הדורות שלפניה, לא משתף אותה, יושב עם הרדיו/אייפון/מחשב מהרגע שהוא נכנס הביתה, מעולם לא אמר לה מילה טובה על משהו: לא על האוכל, לא על היכולות שלה ואפילו לא על הבגד החדש שקנתה. מסתובב בבית כמו מישהו שחייבים לו הכל.

כל אחד מהם שם את הפוקוס על השני, האשים וטען שזה בגללו/ה.

לזוג כזה אין שום סיכוי להצליח בעבודה זוגית משותפת (ושוב, זו עניות דעתי בלבד. בטוחני שיש נשות מקצוע שלא יסכימו איתי, ושעושות עבודה זוגית משותפת נפלאה).

התקשורת שם היא מינוס עשר, ולהביא אותם להקשיב אחד לשני ייקח חצי שנה. ובלי להקשיב אחד לשני, אין קשר בכלל.

בטיפול פרטני, האישה תקבל כוח, עמוד השדרה שלה שבאופן לא מפתיע היה תמיד חלש – יתחזק, היא תלמד להעריך את עצמה מבפנים בלי קשר למה שקורה בחוץ. היא תדע להגיב לתוקפנות או לזלזול באופן בוגר ויציב, היא תלמד לקחת אחריות על חייה ותפסיק לחכות ליום שבעלה יעטוף אותה, יגיד לה מילה טובה או יהיה הגבר שהיא חלמה עליו.

הגבר יקבל מקום להביע את האכזבה שלו מהקשר ומהחלומות שהיו לו על האישה שתהיה בשבילו מקור לכבוד ולהערכה, הוא ילמד לכבד קודם כל את עצמו, ומתוך כך הדיבור שלו אליה ישתנה. הוא ירגיש טוב יותר, מוערך יותר וחזק יותר מבפנים, חוזק של תחושת ערך ולא חוזק של כוחניות ותוקפנות. הוא יירגע כי הוא ייזכר בכוחות שיש לו, ושהם לא מנותבים לשום דבר בגלל רשות הכעס שלו, ומתוך כך היחס שלו לכל מה שמסביב יהיה רך יותר. הראשונה שתרוויח זו אשתו.

שניהם, בנפרד, ילמדו להביע את צרכיהם האישיים בכבוד, ירגישו אהובים ומוערכים כלפי עצמם וללא קשר לשני, ומהמקום הזה יהיה להם קל יותר לראות את השני, כשכל אחד מרגיש בעל ערך בעצמו, ואז אין לו צורך להתנשא על השני ולהשפיל את האחר. רגשות האכזבה ההדדיים זה מזה ישתנו ובמקומם תהיה יכולת להסתכל על המציאות בצורה בוגרת, להבין שהם בחרו זה בזה מסיבות שהיו נכונות אז, ועם ההבנה ואפס הניסיון שהיו להם בגיל 18, וכעת יש להם אחריות לחיים שלהם ולבית עם ילדים קטנים או גדולים, שחלקם כבר נשואים.

כשכל אחד מהם בנוי מבפנים, הם יהיו פנויים לעבוד על הבית המשותף שלהם, כשהם עם מוטיבציה לשפר את האווירה. הם יגיעו לעבודה הזו ממקום רגוע ובטוח מבפנים, כשכל אחד מסתכל פנימה, לתוכו, ומשפר את מה שהוא יכול, מבלי להפיל את האחריות על האחר.

זה לא חייב להיות בדיוק ככה. אבל זה מה שקורה בפועל. אני יודעת את זה מזוגות שעברו דרך המרכז בשנה האחרונה והסכימו לעבור טיפול בנפרד.

אני יודעת את זה גם מהמקומות האישיים שלי כאישה, שהגיעה אל הזוגיות עם קשיים שונים וציפייה שהזוגיות תפתור אותם, ובפועל, הם לא נפתרו אלא הפכו למפלצות, שעליהן הלכתי לקבל עזרה באופן פרטני לגמרי.

כבר זכיתי לשבת עם נשים שהודו על כך שבזכות נישואיהם לבעל רגיש, אמפתי ומקשיב הן התחזקו, קיבלו ביטחון, הצליחו במקומות שבעבר לא היה להן שום סיכוי. בהחלט. יש מקרים כאלו, אבל הם בודדים. רובם לא מגיע לעבוד על קשיים בזוגיות, אלא על עניינים של מציאת עבודה, הורות, חיזוק הביטחון העצמי לקראת מטרה מסוימת ועוד דווקא בעידוד ובתמיכה מלאה של הבעל ששמח בשבילן על שהן רוצות להתקדם, והן שמחות לשתף אותו בפרטי התהליך, כשלאורך כל המפגשים אני "שומעת אותו ברקע", את דעתו, את שאלותיו ואת עידודו, וזוגות כאלו גורמים לי להתרגשות גדולה ולחיזוק האמונה שיגעת ומצאת – תאמין.

החלק השני הוא החלק שעם הדרכה והכוונה נכונה לנישואים אפשר היה לפתור את הקשיים מלכתחילה ואם לא מלכתחילה, אז לפחות עכשיו.

אין הכוונה להדרכה המקובלת היום של מדריכת כלות ומדריך חתנים, אותם פוגשים זמן קצר לפני החתונה, כשהחתן והכלה כבר בתוך תקופת לחץ והמיקוד הוא בעניינים הלכתיים, אלא הדרכה עמוקה וארוכה של יצירת קשר בריא ונכון בין אנשים בכלל, ובין בני זוג בפרט. תהליך של מספר חודשים שבו הם מטמיעים את התובנות ומפתחים בפועל את מיומנויות התקשורת הבסיסיות בתוך קשרים קיימים: בינם לבין ההורים, עם האחים ועם חברים, כמו: אמפתיה, יכולת להיכנס לנעליים של השני, הקשבה אמיתית, ניהול קונפליקטים ועוד.

קשיים רבים נוצרים בתוך הקשר הזוגי בגלל אי הבנה מהם נישואים ומטרתם, מהם הפערים הטבעיים בין גבר לאישה ואיך אפשר למנף אותם, קשיים בתקשורת בגלל בורות וחוסר ידע (!!!), נישואים מתוך פחדים שונים (אף אחד לא ירצה אותי / אני לא רוצה להישאר לבד וכו') וכן מתוך קשיים אובייקטיביים שקורים מתוך התמודדות עם החיים הנורמליים שאף אחד לא באמת מוכן אליהם עד שהוא לא נכנס אליהם.

אם היו שואלים אותי, כמו שיש חובה להינשא באופן הלכתי רק על ידי אישור מהרבנות, חייבים לעבור הדרכה של מספר מפגשים, בקבוצה או באופן אישי, לפני קבלת אישור לנישואים. זה יחסוך הרבה כאבי לב וגם הרבה כסף, ויפחית משמעותית את אחוזי הגירושים.

היה ועדיין יש לי חלום להנחות מפגשים כאלו לבחורות, שבהם לא ימכרו להם רק סיסמאות וציטוטים כמו "תעשי אותו מלך והוא יעשה אותך מלכה", ו"אישה כשרה עושה רצון בעלה". אין לי שום בעיה עם הסיסמאות האלו, כל עוד הבחורה, שלא מבינה למה היא נכנסת, תקבל גם את ההתייחסות לצרכים שלה ולמקום שלה בקשר, ובעיקר, איך עושים את כל זה מבלי להישאר ריקה ועייפה אחרי כמה שנים של בדידות בנישואים.

עד שזה יאושר, אם את נשואה והקשר בקשיים, או אם את רווקה ועוד לא בנית את ביתך, או אם איפשהו את בעניין של זוגיות ואת לא מוגדרת כנשואה או כרווקה, תעזרי לעצמך ופני לקבל עזרה אישית. כי קשיים שלא מטופלים – הם רק מתגברים בתוך הנישואים.

לסיכום:

אני מאמינה גדולה שזוגיות טובה, בריאה ויציבה יכולה להיות מקור לריפוי פנימי עמוק לכל אחד מהצדדים, בתנאי שיש שם שני אנשים שמבינים את זה ומוכנים לעבוד, כל אחד בנפרד וביחד כדי להגיע אל המקום הזה.

לא ראיתי הרבה זוגות כאלו, אולי משום שאלי מגיעים רק כשכבר כואב מידי.

לא סתם בחר הקב"ה ליצור עולם שיתאפשר ויתפתח ויהיה לו המשך רק בעזרת מערכות יחסים בין גבר לאישה. הוא יודע הכי טוב למה הוא ברא את הפערים ביננו, ומה הסיבה שהוא בחר בכל אחת ואחד להינשא דווקא לפלוני/אלמונית.

יחד עם זה, הוא גם נתן לנו כלים לשפר את היכולות האישיות שלנו, כדי לאפשר לנו להפיק את המיטב מהעולם הנפלא שהוא ברא.

בשביל לעשות את זה הכי טוב שאפשר, אני ממליצה על טיפול פרטני שישפר פלאים את הקשר, או יגרום לאחד הצדיים לקום וללכת, כי לעיתים זו הדרך הכי נכונה, ואת זה לא אני אמרתי, אלא הקב"ה, שנתן את האפשרות להתגרש במידת הצורך, לא מלכתחילה אבל בהחלט לפעמים זה מה שנכון לעשות (ועל כך בפוסטים אחרים מתישהו).

חשוב לציין כי כל הנכתב לעיל הוא על דעתי בלבד, והיא סובייקטיבית לחלוטין. אין אמת אחת ואין דרך אחת לעזור לאחרים.

ישנם טיפולים זוגיים מוצלחים וטובים, וכל אחת שתבחן מה הכי נכון עבורה.

כל זה הוא רק קצה הקרחון של נושא הזוגיות, ואני ממליצה להעמיק וללמוד, להתקדם ולהתפתח בנושא זה, שהוא אבן היסוד לכל העתיד של כולנו.

איתך בעבודה עצמית, קודם כל בשביל עצמך.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן