עומרי כהן: "המפקד אמר שהוא לא רוצה לצער אותי באמצע מסיבת האירוסין שלי"

"לפעמים החיים מזמנים לך מעברים חדים ומשוגעים", אומר עומרי כהן, 32, נשוי ואב לארבעה המתגורר בנווה, אברך ואמן שמתעתד לפרוץ בקרוב עם אלבום בכורה מסקרן. "אבל מה שקרה במסיבת האירוסין שלי היה מטורף לחלוטין.

"השבוע שבו התארסנו היה אחד השבועות הקשים במסלול שלנו, בעורב גבעתי. במהלך השבוע ניווטנו בזוגות, עם משקל כבד על הגב, מהכנרת עד עתלית. בלילה אתה הולך, ביום אתה מסתתר ונח. בתוך כל זה, שיתפתי את המפקד שלי בכך שאני מתכנן לחגוג את אירוסיי ביום חמישי של אותו שבוע, והוא זרם איתי ונתן לי לצאת יום קודם כדי להתארגן. לשמחתי, בשלב כלשהו כל חברי הצוות שלי הגיעו והצטרפו לחגיגה. באירוסין הייתה אווירה טובה, אבל כל הערב אני רואה שהמפקד שלי מאוד טרוד ואני לא מבין מה עובר עליו. המון מחשבות עפו לי בראש".

מלחיץ. על מה חשבת?

"הרגשתי שזה משהו שקשור לצוות שלנו, אבל לא בדיוק ידעתי מה הטריד אותו. בשלב מסוים לא הצלחתי להתאפק יותר, ניגשתי אליו, ופשוט שאלתי מה קורה. הסתבר לי שבאמת יש משהו שמעיק עליו, שלא דמיינתי, אבל המפקד אמר שהוא לא רוצה לצער אותי באמצע מסיבת האירוסין שלי.

"אחרי שהוא אמר את זה הייתי עוד יותר סקרן, ולחצתי עליו שיספר. הוא ראה כמה זה חשוב לי, והסכים לומר לי שמחר בערב, בשבת, אנחנו אמורים להיכנס לפעילות בעומק עזה. הייתי בשוק. לדבר כזה לא ציפיתי. כל הצוות היה אמור לצאת שבת, ופתאום דבר כזה מגיע. ובכלל, לעזה אתה יודע איך אתה נכנס, אבל לא איך תצא. אם בכלל".

והנה כי כן, התחזיות התממשו. פחות מ-24 שעות לאחר מכן, עומרי – המאורס הטרי, ושאר חבריו לצוות, נכנסו לעזה. "השמש שוקעת, ואנחנו נכנסים בערב שבת עם חשיכה לעזה. מי שמכיר את עזה יודע שהיא בנויה כך שמסביבה יש המון מטעי זיתים, כשחוצים אותם מגיעים לשכונות, וככל שמתקדמים למרכז העיר זה נהיה יותר ויותר צפוף.

"כמו בתרגולות שעשינו, הכוח שאחראי על הרפואה הלך בסוף הטור – נכנסנו בטור ארוך וצר של חיילים, ולפתע אחד החובשים עלה על מטען שהוטמן באדמה. למעשה, כל הכוח כבר עבר את האזור בו היה המטען, אבל אף אחד לא עלה עליו. לעולם לא אשכח איך עפתי מההדף של הפיצוץ. פשוט התרסקתי על האדמה. עמדתי כעשרים מטר מהפיצוץ, ובראש רצות לי מחשבות על הבית, על המשפחה".

אתה שוכב על הרצפה, ומה קורה באותם רגעים בשטח?

"ברוך ה' התרוממתי די מהר, וראיתי שהצוות המקביל אלינו חזר למקום הפיצוץ ופינה את הפצוע. היה חשש רציני שיש עוד מטענים, אז הם הלכו בדיוק על אותו ציר שעליו הלכנו לפני כן. הצוות פינה אותו חזרה לגבול ישראל, ובדיוק באותם רגעים התחיל ירי מטורף לעברנו מכל הכיוונים. התכופפתי כדי להסתתר, ושמעתי כדורים שורקים סנטימטרים לידי. הסתכלתי ימינה ושמאלה, וראיתי איך העצים נשברים לידי כתוצאה מהירי.

"היה חושך מטורף, לא היה לנו מושג מאיפה הירי מגיע, אבל נצרנו נשקים ולא ירינו חזרה, כי פחדנו לפגוע בחיילים שלנו. בסופו של דבר המשכנו קדימה, ביצענו את המשימה שהוטלה עלינו, ואחרי יומיים יצאנו מעזה. היום, במבט לאחור, אני מבין שהשירות הצבאי העניק לי הוא העין הטובה שפיתחתי בצבא על אנשים מעם ישראל שחושבים ונראים אחרת ממני.

"כשאתה עובר חוויות כל כך קשות עם אנשים, ומגלה אלו תכונות נהדרות וערכים מופלאים יש להם, זה מאוד מגבש ומחבר. לפני זה, באופן טבעי, הסתכלתי על חילונים בצורה מסוימת, ובצבא גיליתי אנשים שיש להם ערכים חשובים ונשגבים שהם מוכנים למסור עליהם את הנפש. כפשוטו. מעבר לכך, לשירות הצבאי, כמו לכל הדברים המשמעותיים בחיים שלי, יש השפעה ישירה על היצירה שלי".

צילום: רפי קריספין

אבא, מה זה השיר הזה שכתבת?

אפרופו יצירה מוזיקלית ודברים משמעותיים אשר השפיעו עליה, בשיחה גלויה עם עומרי - אשר תנועות גופו מלמדות כי כל המעמד לא נעים עבורו ובהחלט היה הוא מעדיף להמשיך ליצור ולהיחבא אל הכלים – בעיקר המוזיקליים שבהם, עולה כי משפחתו ועיר הולדתו, אופקים, לוקחות חלק נכבד ביצירתו. "נולדתי באופקים", הוא מספר, "למשפחה נפלאה. אנחנו חמישה אחים, אני השני ביניהם. אמי מורה ואבי קצין ביקור סדיר.

"אופקים זה מקום מאוד מיוחד לגדול בו. יש לעיר את המורכבות שלה, אבל בתור מי שגדל שם ומכיר את הדברים מקרוב אני מרגיש שהרבה פעמים המבט של  התקשורת ושל אנשים מבחוץ מזהה, כנראה באופן טבעי, את נקודות החולשה. אני יכול לספר בתור בן המקום שאופקים זאת עיר מקסימה עם אנשים חמים.

"רק כשאתה יוצא החוצה, אתה פתאום קולט איך אנשים אחרים רואים אותך. את התרבות שלך. את העיר שבאת ממנה. היום אני יודע להתנער מזה, אני מבין שזה לא חשוב, אבל פעם כן הייתי לוקח ללב. ועם זאת, אי אפשר להתכחש לאמת ולהגיד שהכל בסדר. היום העיר בתנופה ברוך ה', אבל באופקים שגדלתי בה הייתה תקיעות מסוימת. העיר התחילה בנקודת פתיחה מאוד נמוכה, ומאוד קשה להמריא משם. כי כשאומרים למישהו אלף פעמים שהוא דפוק, והמישהו הזה לצורך העניין גם יכול להיות עשרות אלפי תושבים, הוא בסוף יכול להאמין לזה".

כיצד המשפחה שלך התמודדה עם קשיי הפריפריה?

"אבא שלי היה מאוד חריף בעניין הזה. הוא תמיד אמר שמכל מצב אפשר לצאת. הוא עלה עם המשפחה שלו מאירן כשהיה בן שמונה. אבא שלו נפטר באירן, בגיל מאוד צעיר, והם עלו בלעדיו. אפרופו ההשפעה של חיי על יצירתי – על הסיפור הזה כתבתי את שירי 'שיר לאסתר'. לסבא ולסבתא אסתר היו שבעה ילדים, וכשהיא הייתה בהריון עם הילד השמיני סבא נפטר. השיר שכתבתי על הסיפור הזה, שמלווה חזק את המשפחה שלנו, הוא מעין צוואה שסבא השאיר לסבתא. בשיר סבא מבקש ממנה שתמיד יהיו בשמחה, למרות הכל, וסבתא מצידה אומרת שהם קיימו את בקשתו".

אכן ניכר שהמשפחה הצליחה לקום מהשברים, ועוד בעיר פריפריאלית - במדינה זרה להם.

"כן, ברוך ה'. אבא שלי מדבר שוב ושוב על זה שאפשר לצאת מכל מצב. ובאמת תודה לאל - כל שמונת הילדים במשפחה שלנו גדלו לתפארת. אגב, אם רוצים קצת להעמיק בזה, לדעתי זה לא רק שאפשר לצאת מכל מצב, אלא שאם ה' שם אותך במקום מסוים – בטוח שיש לכך סיבה. ומשום כך, הקב"ה רוצה שתיקח דברים מיוחדים דווקא מהמקום ששמו אותך בו. וזה הופך את כל המצב מבדיעבד ללכתחילה.  

"בנוסף לכך, אחד הדברים שהכי עזרו לי למצוא את המקום שלי, עם ובלי קשר לאופקים, היה המוזיקה. למדתי בבתי ספר שונים בעיר, ובגיל 14 התחלתי לנגן. ההורים שלי מאוד רצו שאחי הגדול ינגן, והם מאוד לחצו עליו בנושא, אבל זה לא הלך. הוא למד לא מעט, אבל היום לא מנגן בכלל. בדברים האלה אי אפשר לכפות. אצלי זה היה אחרת. זה בא ממני.

"ההורים שלי התלהבו מזה שאני רוצה ללמוד מוזיקה, ואמרו שיש אצל סבתא גיטרה ישנה. 'רק קצת צריך לשפץ אותה ויהיה בסדר' הם אמרו - וכך אכן היה. למדתי אצל כמה מורים פרטיים, אבל המורה שהכי השפיע עלי הוא גבריאל חסון – מוזיקאי וגיטריסט שאני מאוד מאוד אוהב ומעריך.

"אחרי השחרור רציתי לקחת את כל העסק קדימה, והתחלתי לברר איך אני מגיע אליו. בסוף איכשהו הגעתי אליו, היה לו אולפן בבאר שבע, ופשוט התחלנו. בהתחלה זה היה שיעורי גיטרה רגילים, ולאט לאט זה הפך להיות עבודה משותפת על השירים שלי".

אתה מגיע מהפריפריה, בחור ישיבה, מאיפה הביטחון לחלום לפרוץ בתחום מורכב שכזה?

"בהתחלה באמת מאוד חששתי. לא באתי לדבר הזה עם ביטחון עצמי גבוה. אבל לאט לאט קיבלתי יותר ויותר ביטחון. לחשוף שירים שלך זה לא דבר פשוט, אבל עם הזמן דברים משתנים. במקביל, לקחתי שיעורי פיתוח קול שעזרו לזה לקרות. ככל שהזמן חלף, גיליתי שלהיות מוזיקאי זה לא עסק זול".

בעיה מוכרת אצל אמנים צעירים.

"אכן, וגם עלי היא לא פסחה. בתור אברך, החיים לא מזהירים מבחינה כלכלית באופן כללי, וקל וחומר עבור אברך שהוא גם אמן. עבדתי בהרבה עבודות הזויות כדי לממן את  היצירה שלי. עבדתי בחקלאות, בניקיון, ועוד. הייתה תקופה שבה ניקיתי בית ספר מסוים באזור מגוריי, ותוך כדי הניקיונות הייתי מנסה לכתוב ולהלחין. יש לי טלפון 'טיפש', אבל בכל זאת אפשר להקליט בו, ולא פעם, דווקא תוך כדי הניקיונות, היו עולות בי מנגינות חדשות. בפעמים שזה קרה ישר הייתי עוצר הכל ומקליט את המנגינה בטלפון. אחרי זה כשהייתי מגיע הביתה הייתי יושב עם הגיטרה, מסדר את זה, ומקליט שוב.

"אני חושב שאפשר להגיד שהמוזיקה שלי ואני זה דבר אחד", מוסיף כהן. "אני מתייחס אליה כמשהו בלתי נפרד ממני. כמו תכונה מולדת שאי אפשר להשתחרר ממנה. וזה משמח אותי שזה ככה. מוזיקה היא משהו שנוגע באנשים, משהו שיכול לחבר. הכוח שלה עצום. שיר טוב יכול לעשות דברים ששעות רבות של שיחות לא יצליחו".

צילום: קובי ריכטר

נוכח הקשיים עליהם דיברת בעשייה מוזיקלית, מהן תכניותיך לעתיד?

"ברוך ה' אנחנו קרובים להוצאת האלבום הראשון, ולא מזמן שחררנו סינגל רביעי ממנו. אני אומר 'אנחנו' כי קודם אשתי ואני זה אחד, ובהקשר הזה גם רפי קריספין, המנהל שלי, שותף למסע שאנחנו עוברים. בשלב מסוים חיפשתי שותף לדרך, ובהשגחה פרטית מופלאה הגעתי לרפי. רפי עבד עם אמנים מאוד גדולים בעבר, וביניהם אמיר דדון.

"אפרופו אמיר, רפי שלח אליו את השיר האחרון שהוצאנו כדי שיביע את דעתו, ומאוד הופתענו מהתגובה שלו. השיר כבר היה באוויר, ביוטיוב, בפייסבוק, אפילו היו עליו כמה אייטמים, אבל אמיר החליט שהוא רוצה להיות שותף בשיר, לשיר בו קולות, וגם לשפר בו כמה דברים. מאוד רצינו את המעורבות של אמיר, אז הורדנו את השיר מכל המקומות בהם פורסם.

"כמה ימים אחר כך אמיר הקליט קולות לשיר ושינה דברים בהפקה. זה ממש פתח ושיפר את השיר. אנחנו מקווים שיהיו שיתופי פעולה נוספים בהמשך. מאוד מאוד חשוב לי להגיע לאיכות הגבוהה ביותר שאני יכול להגיע אליה. כשהתחלתי לכתוב אמרתי לעצמי שהרגע בו אדע אם החומרים שלי טובים – יהיה כשהילדים שלי ישמעו את השירים ויחשבו שהם טובים. כשאני כותב שיר, יש לי אחריות עליו. אני לא רוצה להגיע למצב שבו הילד שלי ישאל: 'אבא, מה זה השיר הזה שכתבת?'"

והעיקר לא לקנא כלל

לקראת סיום שיחתנו עולה מאליו הנושא שנשאר אחרון וחביב, אך אין בכך כדי להעיד על חשיבותו, כי אם להפך – ניכר כי החיבור לה' והרצון ללכת בדרכיו הוא המחולל את כל מעשיו ויצירתו של כהן. "איך שלא מסתכלים על זה" הוא מתוודה, "השליחות האלוקית מכוונת אותי בכל דרכי. למשל, בלי תפילה שום דבר אצלי לא זז. לפני שאני כותב שיר אני מתפלל על כך. ותכל'ס, כל יום אני מתפלל על זה שיצאו לי שירים שיצליחו לגעת באנשים ולהביא אור לעולם. כל דבר צריך תפילה, ובמיוחד כתיבת שירים. זו עבודה קשה מאוד. אנשים לא תמיד יודעים, אבל מדובר בשעות רבות של מחשבה, התבוננות, כתיבה ומחיקה".

גדלת בבית דתי, אך מתי נכנס לחייך עניין לימוד התורה באופן משמעותי?

"הספתח היה במכינה בעלי, אבל השלב היותר משמעותי הגיע אחרי הצבא. התחתנתי לקראת סוף השירות, ואחד התנאים של אשתי לפני החתונה היה ששנה אחרי הצבא אלמד בישיבה. הסכמתי. תמיד היה לי חשוב לחיות חיי תורה, אבל לא היה לי ברור שזה יתקיים דווקא על ידי לימוד ברוב שעות היום. התחלתי במטרה ללמוד שנה אחת, והנה ברוך ה' אני רואה שאני מסיים את השנה התשיעית.

"אין מה לומר, לימוד תורה זה דבר מדבק", מוסיף כהן. "כשאתה מתחיל משהו אחד אתה רוצה עוד ועוד. המפגש עם תלמידי חכמים, אנשים שעוסקים בזה עשרות שנים, כשאתה רואה את המידות שלהם, את הידע שלהם, זה מפעים וממכר. פתאום אתה מבין כמה אתה קטן, כמה אתה לא יודע. ולפתע אתה קולט איך הרצון שלך להידמות אליהם ולשנות את עצמך הולך וגדל. מעבר לכך, אתה רואה לאט לאט איך התורה פועלת עליך. איך זה משפיע עליך, כמה טוב זה עושה לך, למשפחה שלך.

"התורה מעדנת אותך. היא פועלת פנימה. הרבה פעמים ההתעסקות בעולם הגשמי היא התעסקות שנמדדת לפי תוצאות עכשוויות. אתה עושה א' וכמעט מיד יוצא ב'. בדברים רוחניים דרוש יותר זמן כדי לראות תוצאות, אבל ההשפעה היא עמוקה יותר. טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה. היום אני מסתכל על עצמי וחושב שאני לא אותו בן אדם שהייתי לפני הלימוד, ואני מדבר על האופן הכי עמוק של העניין. למשל, לפעמים אתה יכול להאשים את כל העולם בכל מיני דברים, או לראות דברים בצורה קטנונית וילדותית, אבל עיסוק בעולם הנצח מעניק לך מבט עמוק יותר על הסביבה שלך ועליך. מבט יותר שלם ורגוע.

"וכמובן, איך לא, לימוד התורה מאוד משפיע גם על המוזיקה שלי. כשהתחלתי את התהליך הזה, לא ידעתי מה הציפיות שלי ממנו. ידעתי שאני רוצה לעשות מוזיקה, אבל לא ידעתי מה הדרך שאלך בה. תוך כדי הלימוד, הדרך הלכה והתבהרה. למדתי מה נכון ומה לא. הבנתי איך כדאי לגשת לדברים.

"למשל, למדתי איך להתייחס להתמודדות עם הקנאה, שיכולה להתקיים באופן טבעי אצל אמנים. כשאני שומע שירים של אחרים שהצליחו, אני חושב לעצמי שהייתי רוצה לכתוב שיר כזה, אבל ברוך ה' אין אצלי מקום של צרות עין. ברור שאני רוצה שהשירים שלי יגיעו להרבה אנשים, אבל המבט צריך להיות פנימה, לא כי אחרים הצליחו. בשיר האחרון שלי 'כמעט שקוף' יש שורה שמדברת על זה, ואני ממש מנסה לחיות אותה: 'אתה לעצמך, וזה מספיק'. אין יום שאני לא מתפלל על כך".