במחשבה תחילה לפרשת ואתחנן: הבכי שסוף סוף הגיע בחלון הראווה של חנות הצעצועים

"אתם צריכים שומר?".

העובד בחנות הגדולה מסתכל על יצחק ותוהה לדעת האם בחור צנום כמוהו יכול לשמור מפני גנבים.

"אל תסתכל על המראה החיצוני", מחייך יצחק. "שים לב", הוא קורץ לו.

יצחק ניגש אל מישהו שנשען על הדלפק, בכמה פעולות מהירות כברק הפיל אותו על הרצפה וגרר אותו מחוץ לחנות. "נו, התקבלתי?"

"אני בהחלט התרשמתי", משיב העובד. "אצטרך לשאול את בעל המקום. כשהוא יחזור להכרה"...

***

יצא לכם להכיר אנשים שנראה שכאילו כל הצרות שבעולם רודפות אחריהם, כביכול מחפשות אותם?

בפרשת השבוע מתארת התורה מצב לא טוב, שצרות רבות יתרחשו לעם ישראל אם יתרחק משמירת התורה: "העידותי בכם היום... כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ... לא תאריכון ימים עליה... והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר..."

המטרה של הצרות הללו? "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו". התכלית היא לשוב אל ה' ולעשות תשובה.

שמתם לב איך קוראת התורה לצרות שיבואו? "ומצאוך כל הדברים האלה".

לכאורה צרות זה לא "מציאה" גדולה. אבל מדוע הצרות צריכות "למצוא" את האדם?

לא, הוא לא בוכה. הוא ילד גדול. ילדים גדולים (אף אחד לא אמר לו את זה, אבל ככה הוא החליט) לא בוכים.

הוא לא התכוון להתרחק מאמא. אמא הזהירה אותו שזה אזור זר ואסור לעזוב את היד שלה. הוא שאל מה זה "זר", ואמא הסבירה לו שהוא לא מכיר את המקום.

פתאום, הוא לא יודע איך, הוא מצא את עצמו עומד מול החלון הגדול, האורות פשוט קראו לו והוא הלך אליהם. הוא התבונן ארוכות בצעצועים שהוצגו לראווה. הדמיון שלו החל לעבוד במרץ, הוא ראה את עצמו יוצא מהחנות עם האוטו הגדול ההוא, כמעט כמו שיש לאבא.

המראה המרהיב השפיע עליו ללא הפוגה והוא רצה גם את הגלגיליות שמדליקות אור, גם את הרובוט המדבר, ולא יזיק לו אם יהיה לו סט חיילים בגודל מרשים עם מפקד ושני טנקים ורובים וסוסים. ממש צבא.

הרעש מסביב ניתק אותו רגע מהעולם הקסום והוא חשב על אבא ואמא, בטח הם נורא כועסים עליו שלא שמע בקולם. ברגע הבא הוא חשב לאן ילך? מה, עכשיו הוא כבר לעולם לא ימצא אותם?!

לא, הוא לא יבכה. הוא ילד גדול. ילדים גדולים לא בוכים.

איזה רכבת הרים יש שם, מסילות מתפתלות, עולות ויורדות - הוא הסיט את עצמו בכוח מהדמעות שחנקו לו את הגרון, שוקע בדמיונו בקטר הרכבת שנכנסה בדיוק למנהרונת מאבנים גדולות ועוד רגע תשוב ותיגלה מאחורי ה"הר" על המסלול. זה בטח נורא כיף להיות הקטר.

הוא עבר מצעצוע לצעצוע ועיניו לא שבעו, המחוזות שאליהם הפליג בעקבות המראות היו רבים ולפעמים עדיין לא המציאו אותם... אבל הוא רק עמד שם. יודע שאין לו לאן ללכת.

ולא, הוא בכלל לא יבכה.

לפיתה עזה בכתפו הכאיבה לו מאוד!

הוא סובב ראש וראה את אבא ואמא עומדים כעוסים וחרדים מאחוריו.

הצעקות שלהם בכלל לא נכנסו לו לאוזן. הוא שם את הראש על הכתף של אבא וסוף סוף בכה.

בכי של הקלה ופורקן.

הם חיפשו אותו! הם מצאו אותו! הוא לא צריך לדאוג יותר!

ראיתי רעיון נפלא על ההדגש בפסוק (לצערי לא הובא בשם אומרו): "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה", כאשר יהודי סובל מצרות - שה' ישמור את כל בני ישראל ולא יהיו להם כאלה! - זה כואב. זו 'לפיתה עזה בכתף'.

קשה לשמוח עם צרות, אבל מי שמתבונן אחורה - יראה שאבא שבשמים חיפש אותו! הצרות לא הגיעו סתם ולא במקרה. מישהו דאג לו. מישהו חיפש אותו. והכי חשוב: מצאו אותו!

* * *

המעלה של "שמח בייסורים" נראית לנו לפעמים גדולה כל כך. ורובנו לא באמת מעדיפים לזכות לקנות אותה...

נקודה אחת אולי יכולה לתת לנו את הכוח להתמודד עם הניסיון כאשר הוא כבר מגיע. "לחזור להכרה" ולהסתכל אחורה. לראות שאבא שלנו דאג לנו, חיפש אותנו ולשמוח בבכי של הקלה: הוא מצא אותנו!

כעת נותר רק לשוב אליו. לתמיד.