הורים במחלקה האונקולוגית, פרק ח’: הסוד לגרד ולזכות

אי אפשר שלא להיזכר באחת האחיות של המחלקה שלנו, המחלקה האונקולוגית. האחות ממוצא ערבי, דלל אבו עמר שמה, טיפלה בשבוּש במסירות ובאהבה, "הרבה גשרים בנתה, הרבה דמעות ניגבה", ולא בשביל עצמה, "חסידת אומות העולם"

טיפלה בשבוּש במסירות ובאהבה, "הרבה גשרים בנתה, הרבה דמעות ניגבה", ולא בשביל עצמה, "חסידת אומות העולם".

בדקות האחרונות שלנו במחלקה האונקולוגית, לאחר ששבוּש החמודה עצמה את עיניה הפיקחות והיפות ונפרדנו ממנה פרידת עולמים בדמעות נוטפות, בריסוק איברים ובנפש שפופה. פנינו, אביטל ואני, לכיוון היציאה מן המחלקה, והפעם בידיים ריקות, ללא צעצועים, ללא יצירות, ללא בובה, ללא תרופות והוראות, ללא מכתב שחרור, ללא חזון, ללא תקוות. עם עגלה ריקה.

שבוּש נותרה מאחור לבדה. פעם ראשונה שהיא לא בכתה כשהלכנו, כבר לא פחדה מדבר וכבר לא כאב לה כלום. מושלמת ומוזמנת לעולם שכולו טוב, הלכה למנוחות ואנו לאנחות.

כשפנינו לכיוון היציאה, היציאה החד סטרית, בפתח המחלקה, פגשנו, ולא במקרה, את האחות הערבייה דלל אבו עמר, שעמדה וגם ניצבה מולנו, וביקשה בדמעות לספר את סיפורה שלה, שלנו, של שבוּש. וכך היא סיפרה:

"הרבה ילדים עברו כאן, במחלקה האונקולוגית. כל ילד הוא עולם ומלואו, לכל ילד אכזבות ותקוות, לכל ילד יש שם, לכל ילד יש סיפור חיים או רחמנא ליצלן להפך, וגם שבוּש על אותו המסלול... אבל לא בדיוק...

מחזה ראיתי בעיני, מחזה אחד ויחיד, שנחרט עמוק בזיכרוני, ופער בלבי חריץ עמוק וחודר, הממאן להישכח מִמֶנִי וממאן להשכיח ממני את המסר הגדול הטמון ואף גלוי בו, מסר פורץ חשיבה לכל ההורים המתמודדים כאן".

וכך היה:

ליל שבת קודש, לאחר שבוע נוסף של מרוץ אחר הגורל או של מרוץ הגורל אחרינו, שגרה אונקולוגית. בשבע בבוקר חייבים להופיע במחלקה לאחר מקווה ותפילה, וגם משהו "שולי" – טיפול בשאר הילדים שבבית, שכמעט ונשכחו, או לא כמעט. מבקרים במחלקה, מקבלים את המנה היומית המגוונת, כימותרפיה או תרומבוציטים, מנת דם או אנטיביוטיקה או סתם ביקור רופא.

במקרה הטוב ביותר, לקראת אחר הצהריים כבר מסיימים, עייפים ומותשים, אבל שם זה עדיין לא נגמר. נוסעים לרופא נוסף בתל אביב, המומחה ברפואה אלטרנטיבית, אולי משם תבוא הבשורה. בערב חוזרים הביתה לנוח כדי שיהיה כוח ליום המחרת לחזור על אותו פזמון, אולי במנגינה אחרת, וחוזר חלילה. את השמש זכינו לראות רק בתמונות, וזכרנו אותה רק מהסיפורים.

כך התחיל השבוע שלנו וכך הוא גם הסתיים. סוף השבוע קרב ואנו כבר לקראת שבת המלכה, שבת קודש. הריח של הקדושה הפיח בנו מנוחת הנפש, "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". העולם נעצר, "שרייעט, שרייעט יודלאך גוט שאבעס" (קראו, יהודים, קראו שבת שלום!) "והשינה משובחת", "משיבת נפש".

זו הייתה שגרת חיינו בדרך כלל, במשך השנתיים שנלחמנו, אבל אין זה אומר שבשבת היה לנו פטור מלא מהאשפוזים ומהבילויים במחלקה. כשם שאין המחלה מבחינה בין טובים לרעים, כך אין היא מבחינה בין שבת ליום חול, ו"מדי פעם", והיו יותר מדי "מדי פעם" כאלו, בילינו גם בילינו בשבת במחלקה האונקולוגית. עם כל המסתעף מכך... סלטים של "עזר מציון", מטעמים של "חברים לחיים", צידנית של "אור מנחם", חלה של "איציק השמן" וגפילטע־פיש של "חסדי יואל". אבל במחלקה האונקולוגית...

אחד מלילות השבת בבית החולים היה לאחר שבוע קשה ומתיש שבו עברה שבוּש טיפול כימותרפי חדש, שגרם לה לתופעות לוואי רבות וקשות. אחת מן התופעות הייתה גירודים בכל חלקי הגוף, ללא יוצא מן הכלל, לאורכו ולרוחבו, מכף רגל ועד ראש, מקרסול ועד קדקוד, ועד בכלל...

חוץ מהסבל הרב והבלתי נסבל שחשה שבוּש, הפעם גם אני הייתי שותף פעיל בתחושותיה המיוסרות והמייסרות. הייתי צריך לגרדה בכל אמצעי עזר שנקרה בדרכי, ואם הפסקתי לרגע, שבוּש פשוט צרחה וצווחה מכאבים...

ובאותו ליל שבת, שבוּש צורחת, ואני מגרד. לא תפילות, לא סעודת שבת, לא קידוש, ולא "קה אכסוף". עכשיו אני מגרד, ואך בלבי שנותר לי, נושא אני תפילה, תפילתו של אב, שיהיו רחמיו מתגלגלים עלי ועל בתי...

כמה כבר אפשר לגרד?

אבל אני מגרד. כל המשחות שנאספו מכל המחלקות השוכנות בבניין בית החולים לא הועילו מאומה. רק לגרד, ורק אבא...

השעה כבר שתיים בלילה, ליל שבת. השעה העייפה ביותר מכל ימות השבוע, לכל יהודי, ובן בנו של קל וחומר להורים אונקולוגיים. אני שקוע עמוק־עמוק במלאכת הגירוד, ולפתע נכנסת האחות לחדר, וצופה בתמונה הזו: אבא עייף ויגע, עם חצי עין פתוחה, ילדה קטנה שוכבת על המיטה, מרוחה בקוקטייל של משחות, ואבא שמגרד, מגרד ומגרד, ושוב מגרד ומגרד. לרגע אבא מנמנם קמעה, והילדה צורחת, אבא מתעורר, ממשיך לגרד ולגרד, עד לסיבוב הבא, וחוזר חלילה...

פונה אלי האחות ושואלת: "כבר כמה שעות אני רואה אותך ואת שבוּש באותה התנוחה, שבוּש מיוסרת ואתה מגרד ומגרד, ולא חדל לרגע. מנין לך הכוח לכך? מנין אתה שואב את היכולות האלו – ביום הזה, בשעה הזו, במקום הזה ובתנוחה הזו? מניין?".

בחצי העין שנותרה פקוחה, אני עונה לה: "שתי תשובות בדבר. הראשונה, מסופר על מסיבת עיתונאים שערך ראש הממשלה לוי אשכול לאחר מלחמת ששת הימים. אחד העיתונאים פנה אליו בשאלה: 'מנין יש לישראל היכולת לגבור על צבאות אויב רבים כל כך בעת אחת?'. אנו כמובן יודעים שהכל בחסדו יתברך, אבל ראש הממשלה ענה לו: 'לנו יש נשק מיוחד שאין לאף אחד'. המשיך העיתונאי לשאול: 'האם מותר לאדוני לגלות מהו הנשק המיוחד שיש לנו ואין לאף אחד?' ענה ראש הממשלה: 'הנשק שלנו הוא, שאין לנו לאן ללכת. כשאין אופציה שנייה – מנצחים'".

אמרתי לאחות: "גם לי יש הנשק המיוחד הזה. אין לי לאן ללכת, אין לי אופציה שנייה, ואני נלחם, מגרד, מגרד ומגרד, מקל על כאבה של ילדתי, וזהו הניצחון שלי...".

תשובה שנייה שעניתי לה: "האם בלכתך ברחוב הבחנת ב'בוטקה' של הלוטו? שימי לב שבדיוק השבוע מוכרים כרטיסים להגרלה על חמישים ושניים מיליון שקל, והתורים ב'בוטקה' של הלוטו ארוכים. לפחות באזור פתח תקווה נצפה קהל אנשים רב, על גווניו וסגנונותיו, על מנת לשלם ממיטב כספו ולגרד בלוטו, ואולי לזכות בחמישים ושניים מיליון שקל, או לפחות במשהו מזה. וכל הגירודים הללו, הם סך הכל בשביל כסף.

הם מגרדים ומגרדים, אולי יזכו. ואולי לא יזכו???

ואני כאן, מגרד ומגרד, ובוודאי זוכה.

היש לך זכייה גדולה מזו? היש זכייה גדולה יותר מלהקל על סבלה של ילדה החולה במחלה חשוכת מרפא וימיה ספורים, ועכשיו היא מחייכת בזכותי אולי את החיוכים האחרונים? כמה מיליונים יהיה מוכן האדם לשלם על גירודים אלו?

הם מגרדים ואולי יזכו, אני מגרד ובוודאי זוכה.

ואם הם יזכו – זה בסך הכל בכסף, ותו לא.

אני מגרד, והם מגרדים, אני מגרד וזוכה לחיי העולם הבא, והם מגרדים ואולי יקבלו ניירות וברזלים שלבסוף יורדים לבאר שחת. ואין לו לאדם בעולם הזה אלא תורה ומעשים טובים שעשה...".

כל זאת מספרת לי האחות הערבייה, דלל אבו עמר, כשאנו עומדים בטבורה של המחלקה, מוקפים באחיות ובדממה, בשבת האחרונה, בדקה האחרונה, במחלקה שלא נראה ולא נרצה לראות שוב לעולם...

לתגובות: shalom8410966@gmail.com