הורות במחשבה חיובית: המלחמה על האוכל – לא בשולחן השבת!

סח לי מכר ורע על ביקור אותו ערך בבית ידיד אשר זה זמן לא כביר מאז התקרב ליהדותו והחל להקפיד על קיום מצוות.

הוא מצא אותו יושב בגפו ליד השולחן - "ויוותר יעקב לבדו" - ומזמר לעצמו זמירות שבת. מכיוון שידע הלה שמשפחתו של זה מונה כמה וכמה גדיים בני צאן, פתח בשאלה: "וכי הילדים והמשפחה, לאן הלכו?".

-"רעייתי נמצאת עתה במטבח ועסוקה בעריכת המנה הבאה של תבשילי השבת, 'מהרו את המנה לעשות את דבר אסתר'".

-"והילדים?".

-"הילדים כבר אכלו ארוחת ערב וכלל אינם רעבים".

בשתיים טעה אדם זה, שתי טעויות.

ראשית, לסעודת שבת אין קוראים "ארוחת ערב", אלא "סעודת שבת" שמה, והשם קובע. בשבת אין אוכלים "ארוחת ערב" או "ארוחת צהריים", אלא "סעודה ראשונה של שבת", "סעודה שנייה" ,"סעודה שלישית" ו"סעודה רביעית" - "מלווה מלכה".

(בשבת גם אין מאחלים לעולה על יצועו "לילה טוב", אלא אומרים "שבת שלום").

שנית, את סעודת השבת אין אוכלים מחמת הרעב, אלא מפני שיש מצווה וחובה לאכול ג' סעודות בשבת, ככתוב בפסוק "אכלוהו היום...". שלוש פעמים כתובה בפסוק זה המילה "היום", ומכאן לומדת הגמרא שיש לאכול שלוש סעודות בשבת, ואין לזה קשר כלל ועיקר למידת רעבונו של האדם.

מלחמת האוכל

כאן המקום להעיר כי ישנם בתים בהם השולחן הופך למעין מאבק - "מלחמת האוכל".

האם דורשת לסיים את המנה עד תומה - "ולא תותירו ממנו עד בוקר", והילד טוען בלהט ומצהיר בכל ליבו כי הוא שבע לחלוטין ואינו יכול לטעום ולו פירור נוסף. דעתה של  האם אינה מתקררת מכך, והיא מאיימת כי מי שלא יסיים את מנתו לא יקבל את המגדנות היעודות לסוף הסעודה. לעיתים מצליחה האם לאכוף זאת על סרבן התזונה ולעיתים ידו על העליונה. פעמים מנסה הילד להתמקח על רביע מנה, שליש ומחצה, ולבסוף נחתם הסכם עם ויתורים כואבים משני צידי המתרס.

בקדמיתא ייטב עם ההורים אם ידעו את העובדה, כי למגינת הלב(?), ככל שנפעיל לחץ חזק יותר בנושא האוכל, כך יעבוד הדבר בדיוק להיפך, והתוצאה תהיה: התנגדותו של הילד תתעצם עוד יותר.

ואילו כאשר מתעלמים ואין עושים כל עניין מנושא האוכל, לא גוערים כאשר איננו אוכל ולא שמחים ומהללים עד השמים כאשר סיים את מנתו, או אז הילד, באופן טבעי, אוכל מהכל ואינו הופך את עניין האוכל למשחק מחבואים רגשי עם הוריו.

סיפר לי אדם, שבילדותו, בהיותו בבית הוריו, היה מונע עצמו מאכילת מוצרי מזון מזינים, והיתה אמו מרדפת אחריו תדיר עם פנכה ותרווד (כף) בידיה, אך לא השיגה במאמציה "קצירה ברינה". הילד המשיך בדרכו, ממאן לאכול חלב וגבינה, פירות וירקות, דגים ובשר, בלתי אל הכריכים והממרחים עיניו, כך כל הימים, ללא כל שינוי.

חלפו עברו כמה שנים. ויהי היום, והנה "הנער נער", בגר הילד, הפך לנער והגיע שעתו לקיים "הווי גולה למקום תורה", ללכת ללמוד בישיבה.

באותה עת רבצה על האם עננת דאגה, והיתה דואגת דאגה כבדה מה יהיה על בנה מחמד עינה, ומה יהיה מאכלו. לא נתקררה דעתה של זו עד שהתקשרה אל המשגיח בישיבה וביקשה ממנו באופן אישי לבדוק האם בנה אכן עוסק במלאכת "אוכל נפש".

הבטיח לה המשגיח המסור שיבדוק בעצמו את הדבר, שכן "אינה דומה שמיעה לראיה". הוא טרח וירד אל חדר האוכל, וחזר אל האם בשיחת טלפון ובשורה בפיו: "בנך אוכל!".

-"מה הוא אוכל?", מבררת האם, דורשת פירוט.

-"אוכל הכל: בבוקר - גבינה וירקות, ובצהריים - דגים ועוף. אין מקום לדאגה!".

-"לא ייאמן!", הגיבה האם בארשת ספקנית. "כיצד התחולל הנס?!".

וודאי רצונכם לדעת מה אכן ארע, וכיצד חל השינוי?!

ובכן, הבן יקיר הגיע אל חדר האוכל, התיישב ליד השולחן "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" - הביט סביבו, הבחין וגילה שאין זה מעניין ולו במאום את איש אם אוכל הוא אם לאו, ואין זה מעסיק שום אדם מה בדיוק הוא מניח בצלחתו ומה הוא נושא ונותן בפיו. כל אחד עסוק בעצמו  ובמזונותיו, ממהר לסיים, לברך ברכת המזון ולשוב לתלמודו, ואינו נוהג באותה מידה, שאינה ממידות דרך ארץ, להיות "נותן עיניו במנתו של זולתו"; ומכיוון שכך היו פני הדברים ולא היה בנמצא אפילו אחד הדולק אחריו עם הצלחת, נוצר מצב שהוא פשוט נותר רעב, ובטנו החלה הומיה ודורשת את שלה - תחילה בעדינות וברמז, לאחר מכן בתוקף ולבסוף בתעצומות עוז.

או אז, ניסה לטעום מעט מהמונח לפניו. ראשית ערך מבחן טעימה לגבינה, וגילה שאין היא נוראה כל כך, והירקות בעצם דווקא די ערבים לחיך. כך התרגל לכל סוגי המאכלים, ומני אז נפתרה הבעיה לתמיד.

סיפור זה, שאמיתי הוא, סופר לי מפי בעל המעשה עצמו. הדבר בדוק ומנוסה: בבתים בהם אין האמהות רצות אחר הילדים, הם יאכלו פירות וירקות גם ללא תיבולים, ללא עסקאות ומבצעים נושאי פרסים ושאר תחבולות שונות.

אך מסתבר כי לאמהות רבות אין האומץ הנדרש כדי להתעלם ולתת לעניינים להתנהל באופן טבעי. הדבר מטיל עליהן פחד נורא: "פחד פחדתי ויאתני", "שם פחדו פחד לא היה פחד". הן חשות שמעלו בתפקידן כאמהות, ומי יודע עד היכן תגענה התוצאות וההשלכות של אותה הזנחה.

דומה הדבר לאותו אדם אשר נדמה לו כי על שכמו רובצת האחריות לעסוק תדיר בהשגחה על סיבובו של כדור הארץ שלא יחדל, חלילה, והוא על משמרתו ניצב, לא ימעל בתפקידו, משל יחרב העולם אם יניחנו לרגע ללא השגחה. (אמנם לפעמים מצויה אצל ילד בעיית תזונה הדורשת טיפול רפואי, וכן ישנם גילאים או מצבים מיוחדים בהם נזקק הילד שהוריו יאכילוהו).

כמו כן מובן מאליו שאין כוונתנו בדברינו להזנחה פושעת, לגרימת מחסור ולמניעת אספקת מוצרי מזון בסיסיים וחיוניים מן הילדים באופן שיגרום חלילה להרעבתם, דבר שהוא בגדר פשע.

שנית: אף אם בחרתם להלך בדרך זו של "עימותי אכילה", שולחן שבת אינו העיתוי הנכון והמובחר עבורם. דחו נא את המאבק לימי החול. את שולחן נשבת הותירו, בבקשה, מחוץ לשדה הקרב!

ביטול הזמנה אישית

על מנת להנמיך את רף העיסוק ב"עימותי אכילה", יש להשתדל להכין אוכל האהוב והמועדף על הילדים.

מצוי מאד במשפחה שיש המעדיפים סוג מסוים של דג או תבשיל, בעוד אחרים מעדיפים סוג אחר. כדאי להתחשב ולהכין את שני הסוגים, במידה והדבר מתאפשר, או - מכיוון שלא ניתן לצאת ידי חובת כולם - להכין לסירוגין, בשבת זו מסוג זה ולשבת הבאה מן הסוג האחר. כל זאת, כאמור, על מנת ליצור אווירה נעימה שתאפשר הנחלת מסרים ערכיים ולמנוע חיכוכים מיותרים.

ישנם כאלו המכריזים בקול מבשר ואומר "אמא, את זה אני אוהב ואת זה לא!", וכמו כן גם עורכים הזמנות כדרך הסועדים במסעדות, "בשבילי - חלק זה", "לי - בלי רוטב", וכו'.

ראשית, אין צורך להכריז מה אתה אוהב ומה לא. שמור לעצמך את סדר העדפותיך זה, ומה שאין אתה אוהב - השאירהו פאה בצלחתך ואל תאכלהו, ללא רעש ובלי הכרזות!

 שנית, בעניין ה"הזמנות", שולחן שבת איננו מסעדה, ולא "מזמינים" בו. אם יש את נפשך לקבל חלק מסוים, או קשה לך להתמודד עם חלק אחר או רוטב כלשהו, אזי אם תוכל להתאמץ ולהתעלות מעט, ולהשלים עם מה שיועד עבורך, שפיר, הרי זה עדיף.

אך אם הדבר אכן חשוב ומטריד אותך מאד, בבקשה נהג בדרך זו: לחש את בקשתך בעדינות באוזן האחראי על חלוקת המנות, בצנעה ובדרך ארץ. את סעודת השבת יש לערוך בדרך כבוד, כיושב בשולחן המלך.

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לקבלת ספרון "שלחן השבת עם הילדים" במהדורת כיס מקוצרת, ניתן לפנות למייל: 9999587bb@gmail.com