הסיבה לכך שלרב אלישיב זצ"ל לא היו נעלי בית

"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (פרק י"א פסוק י"ט).

בתו הבכורה של מרן, הגברת עדינה בר שלום, סיפרה מעשה מדהים על אביה, שהיא בתור ילדה קטנה הייתה עדה לו. זה היה בזמן שמרן הגיע למצרים כדי לשמש כרב הקהילה היהודית במקום. באותו זמן, המצב הביטחוני היה מתוח מאוד בין ישראל לבין מצרים. כל יהודי, ובמיוחד מי שהגיע מארץ ישראל, היה חשוד בריגול לטובת המדינה והיו עוקבים אחריו בשבע עיניים. יום אחד, בדרכו הביתה, עקבו אחריו שני בלשים והתלוו אליו עד שנכנס לביתו. הם היו חמושים בנשק חם, והם שלפו את האקדחים שלהם ואיימו על מרן בנוכחות אשתו ושני ילדיו. הגברת עדינה בר שלום הייתה הבכורה, ומתחתיה היה הרב יעקב יוסף זצ"ל. אשת מרן ציוותה על ילדיה לא לעזוב את אבא, ולהיצמד אליו. הם הבינו מיד שמדובר בדבר חמור מאוד, אם אמא פוקדת עליהם לא לעזוב אותו.

הבלשים ביקשו מהם להתרחק, כדי שיוכלו לחקור את מרן, אך נתקלו בסירוב. השוטרים המצריים הסכימו שהילדים יישארו, בתנאי שלא יפריעו ולא יבכו.

הם פנו אל מרן בסדרת שאלות נוקבות. אחת מהשאלות הייתה – "היכן הנשק שלך? הרי הגעת מארץ ישראל, אתה לא חושש לחייך?". התשובה שנתן להם מרן נחקקה עמוק בנפשה של בתו הבכורה. ברגע כואב ומסוכן כזה, כשהחיים נמצאים על הכף והפחד משתלט על האדם, קשה מאוד לשמור על קור רוח. אך מרן אמר להם שהוא איש דת. הוא הניף את ידיו, הצביע על כל הספרים שיש לו בבית ואמר להם שזה הנשק שלו. הם הניחו לו לנפשו.

בתור ילדה קטנה, ברגע של אמת, היא הבינה את מה שלוקח שנים להסביר ולחנך - שהנשק האמיתי של האדם זו התורה. אי אפשר שלא לענות את מה שיושב על הלב, יותר נכון בעמקי הלב, ברגעים מיוחדים כאלו. האמת של האדם יוצאת החוצה ומתגלה לעין כל. אם מרן לא היה מאמין בזה באמונה שלמה ולא היה חי את חייו בצורה כזו, הוא לעולם לא היה עונה כמו שהוא ענה. הוא יכול היה להתחמק, לשקר חלילה, לנסות ולהתחנף - אך הוא בחר לומר את האמת שלו, כדרכו. הנשק שלי - אלו הספרים. אני לא איש מלחמה, אני לא מבין במלחמות ולא מתעניין בהם. יש לי בחיים מטרה אחת, והיא ללמוד וללמד. לשם כך נבראתי, לשם כך נולדתי וכך אני חי.

אם ננסה לחנך ילד ולומר שהתורה היא הדבר היקר והחשוב ביותר בחיים, והיא שומרת על האדם ומגנה עליו מכל צרה, איך היינו בוחרים לעשות את זה? רובנו הגדול היה בוחר בדרך שהיא אולי הכי פחות יעילה, והיה פותח בסדרת ציטטות ובמסע שכנוע כדי לאשש ולאמת את עמדתו. עד כמה זה משפיע? עד כמה זה חודר? אי אפשר לזלזל בזה, ואין ספק שמשהו זה עושה. אמנם יש לכך תנאי חשוב מאוד, שברגע שהתנאי הזה קיים אפשר לחסוך הרבה מאוד נאומים - אם ישנה דוגמה אישית, וחיים באמת בצורה כזו, זה חודר לנפשו של הילד יותר מכל דבר אחר.

סוגיית החינוך תמיד הייתה ותמיד תהיה אתגר מהותי ומרכזי בחיינו. אנו מצווים על חינוך ילדינו לתורה ולמצוות, וחלק ניכר ממעשי המצוות מוקדש לחינוך הילדים. ישנם הרבה מאוד הורים שחווים אתגרים קשים בחינוך, ושאלות רבות עולות וצצות, במיוחד כשזמנים משתנים. האמת היא שיש משקל לשינוי הזמנים, וזה מצריך התייחסות מיוחדת מצד המחנכים וההורים, אבל יש קווי יסוד שלעולם יהיו וישמרו על מידת הרלוונטיות שלהם. הגדול שבכולם הוא כנראה הדוגמה האישית. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה עובר לילדה קטנה בראש כשהיא עדה לסיטואציה כזאת? אנשים מאיימים על אביה, והוא אינו חת מפניהם. מהיכן הוא שואב את הכוח שלו, היא שואלת את עצמה. והתשובה היא, "הנשק שלי זה הספרים". האם היא צריכה סדרת חינוך? האם היא תזדקק לנאומים ארוכים על חשיבות התורה והמצוות, האמונה וההשגחה הפרטית, הביטחון בקב"ה ושאר המצוות?

כדי להחזיק כמה שיותר עלים או ענפים של עץ, עלינו לתפוס את הגזע. ישנם הרבה פרטים בחינוך, ולפעמים כלל אחד יכול להכיל את כולם, או לפחות את רובם. הדוגמה האישית היא כלל כזה. נפשו של הילד מתרשמת יותר ממה שהיא רואה, מאשר ממה שמספרים לה. אם תהיה סתירה בין מה שהיא יודעת ושומעת לבין מה שהיא רואה, העיניים ינצחו. החוויות האישיות הללו מעצבות את האדם. עמדות, אמונות והתנהגויות נרכשות ברגעי מפתח כאלה.

לימוד עצמי

בפרשה השנייה של קריאת שמע, שאנו קוראים מדי יום כמה פעמים, מופיעות מצוות שונות, ביניהן תפילין ומזוזה. מצווה נוספת שמופיעה בה היא לימוד התורה. "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". ר' ירוחם ממיר שואל שאלה עצומה, ונותן תשובה נפלאה לא פחות. מוסר ההשכל שנלמד מדבריו יחכים אותנו ויאיר את עינינו שנבין בדיוק מה עלינו לעשות כדי להנחיל לבנינו את דרך התורה והמצוות כדרך חיים. הפסוק ממשיך ואומר: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם... בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". לכאורה, היה צריך להיות כתוב בשבתך בביתם? תחילת הפסוק מדבר על הילדים, וסוף הפסוק מדבר על המלמדים, מדוע? "והנה מי שמתנהג על פי התורה, כל מעשי פעולותיו, דבריו ותנועותיו, מסודרים המה עד שיוכל ללמוד ממנו מכל פעולה ופעולה. יען כי עושה הכל על פי דין. והנה מאיש כזה נוכל ללמוד, מן ישיבתו בביתו, מן לכתו בדרך, מן שכבו, מן קומו. וייסוב בשבתך בביתך על האב והמורה".

התורה מצווה אותנו ללמד את בנינו. "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". כיצד אנו יכולים ללמד אותם או אמורים ללמד אותם? "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". על ידי שהילדים הרכים מתבוננים בנו והם עדים להתנהגות שלנו הם לומדים. אם אנחנו רוצים לחנך וללמד עלינו לתת דוגמה אישית. הילד לומד ממה שהוא רואה. אם המורים וההורים חיים כפי שהתורה מצווה אותנו לחיות, וכל צעד וכל פסיעה שלהם מורים על כך, הילדים יושפעו מזה ללא ספק.

אם חשוב לנו להעביר לילדים את נושא ההתמדה בתורה, ישנה חשיבות להראות להם עד כמה כל דקה חשובה ועד כמה התורה נעימה ומתוקה בזה שנלמד יותר מאשר שנספר להם על כך. המילים טובות, הסיפורים טובים עוד יותר, אבל הדוגמה האישית מחנכת יותר מכל דבר אחר. הילד מפנים ערכים על ידי צפייה באנשים שהוא קשור אליהם ולא על ידי הקשבה. בשנים הראשונות, כשהשכל של הילדים עדיין לא מפותח כל כך ואין להם מחשבה עצמאית, עוד ניתן להיעזר במילים, אבל כשהם גדלים והמחשבה מתפתחת, אז מבינים בדיוק מה הוא קלט ומה הוא לא קלט, ועד כמה ישנה חשיבות למעשים ולא לדיבורים. לא לחנם אומרים שתמונה שווה אלף מילים. זה מרשים את הנפש.

בסך הכל שלושה פסוקים אחרי הפסוק שלמדנו, כעת יש לנו ציווי שממחיש יותר מכל את החשיבות של התבוננות בחינוך ובלמידה, ולא רק לילדים. "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים י"א, כ"ב). בעל ספר החינוך מונה את המילים "ולדבקה בו", כמצווה במניין תרי"ג המצוות. מצוה תל"ד – להדבק ביודעי התורה. כל אחד ואחד מאיתנו חייב להתקרב בכל מיני קירוב לתלמידי חכמים. "שנצטווינו להתחבר ולהתדבק עם חכמי התורה כדי שנלמד מהם מצוותיה הנכבדות ויורונו הדעות האמיתיות בה שהם מקובלים מהם", כותב בעל ספר החינוך. הרי ללמוד את מצוות התורה ניתן לעשות על ידי קריאה מספר. אם כן מדוע אנו מצווים להתחבר לחכמים לשם כך? הלימוד הטוב ביותר נעשה על ידי צפייה והתבוננות. ולא רק הלימוד נצרך ומתבקש מאיתנו, כי את זה באמת יכולנו לעשות מהספר, אלא הלימוד מתיישב על הלב כשרואים אותו בא לידי ביטוי בחיים עצמם. כאן לא מדובר רק בחינוך, אלא זהו חיוב על כל אדם, כיוון שכולנו זקוקים לדוגמה אישית כדי לצמוח ולגדול.

אנחנו יכולים ללמוד רבות על שמירת הלשון, אבל דוגמה אישית לכך יכולה לעשות הרבה יותר. כשרואים עד כמה זה חשוב, עד כמה זה מועיל ועד כמה זה נצרך, הדברים חודרים עמוק לתוך הלב. אנחנו יכולים לשמוע הרבה שיחות על לימוד התורה ושקדנות, אבל מבט קבוע במורים ובהורים שלנו יושבים ולומדים בכל רגע פנוי ומדברים תדיר בתורה, יכול לעשות רושם גדול הרבה יותר. הרב יצחק זילברשטיין סיפר על חמיו, הגאון הרב אלישיב זצ"ל, שאצלם בבית לא היה מושג כזה שנקרא נעלי בית. זה נשמע מצחיק ואפילו מוזר. אין בית שאנשים לא לובשים בו נעלי בית, הלא כן? בבית הרב אלישיב זצ"ל היה לימוד, אך ברגע שכבר אי אפשר ללמוד - אז הולכים לישון. למה הוא היה צריך נעלי בית? זה מרשים וחודר יותר מכל הספרים, הסיפורים והדרשות שניתן לשמוע על שקידה בתורה.

דבר מדהים עוד יותר הוא סיפר על אשתו, בתו של הרב אלישיב זצ"ל, שהוא זוכר כחתן צעיר שהיו לה קשיים להירדם בלילה כשהיא נאלצה לעבור לבית אחר. היא אמרה לו שחסרה לה המנגינה של אבא שלה לומד. כשהם היו הולכים לישון כילדים, זה היה הדבר האחרון שהם שמעו, וכשהם היו מתעוררים בבוקר - זה היה הדבר הראשון שהם שמעו. היא התרגלה להירדם מתוך לימוד ומנגינה של גמרא. כשהיא בגרה והתחתנה, ונאלצה לגור בבית אחר, היה חסר לה הלימוד של אבא שלה, עד כדי כך שהיה קשה להירדם בלילה. אין זה פלא שהיא זכתה לבעל תלמיד חכם, ושהיא תעניק לו בדיוק את מה שהיא התחנכה עליו, ותעשה כל מה שביכולתה כדי שבעלה וילדיה יוכלו לשבת וללמוד ללא הפרעה. היא לא צריכה לשמוע דרשות על כך, היא לא צריכה לקרוא ספרים בשביל זה, היא חוותה את זה. אין תחליף לחוויה. חוויה עולה על כל לימוד אחר.

זה אחד היסודות החשובים ביותר בחינוך ילדים, דוגמה אישית. אם אנחנו רוצים שהילדים ידברו בדברי תורה, הם חייבים לראות את זה אצלנו קודם. גם אנחנו מצווים להתחבר לחכמים כדי ללמוד מהם ולהיות מושפעים על ידי הצפייה וההתבוננות הזאת. לפני שנחתום את הפרק הזה, אנו חייבים לציין דבר חשוב מאוד שמעכב את התועלת הגדולה שיכולה לצמוח מדוגמה אישית.

ילדים, וכל אדם אחר בכל גיל, מושפע ממה שהוא צופה בזמן שאין חלילה שום ריחוק, או כעסים ופגיעות שונות במערכת היחסים. כדי שהילדים יהיו מושפעים מאיתנו, חייב להיות בינינו קשר חם ואוהב. קלקול הקשר בין המשפיע למושפע פוגם בהעברת הלימוד אפילו על ידי דוגמה אישית. ילד לא ירצה ללמוד ולהיות כמו אדם שהוא סולד ממנו. אם כן, זהו היסוד של היסוד שלמדנו. קשר יציב וחם חייב להיות בין הילדים לבין ההורים והמורים, כדי שהם יצליחו להשפיע עליהם.

כל מה שעלינו לעשות כרגע, כדי לעבור לפסים מעשיים, הוא בדיקה ראשונית על מצבנו בהווה ועריכת תכנית והצבת מטרות לעתיד. זה יצריך מאיתנו הרבה אומץ וויתורים כדי להגשים את מה שאנו רוצים, אבל כבר למדנו שבהתפתחות אישית אין הצלחה שמגיעה בקלות, וכל מעלה שאנו חפצים בה עלינו לעמול כדי להשיג אותה.