"אלף בשבילי, ואלף לשלם למי שיטוס במקומי": הצצה לעולם ההומור היהודי

שני קבצנים ישבו ליד כנסייה קתולית באירלנד. "תנו כסף ליהודי עני..." מבקש הראשון "תנו כסף לנוצרי עני..." ממלמל השני. העוברים ושבים המטירו מטבעות על השני ואילו קופתו של הראשון נותרה ריקה. ניגש אליו אחד הנוצרים ואמר לו: "אין לך מה לשבת כאן, אף אחד פה לא ייתן צדקה ליהודי, לך ושב ליד בית הכנסת שלכם..." הביט בו היהודי במבט משועשע ופנה לקבצן השני: "אתה שומע, מוישה? הוא בא ללמד אותנו איך לעשות ביזנס!".

בבדיחה הזו מוצגים היהודים כסחטנים וערמומיים, נשמע אנטישמי? לא כשהמספר הוא יהודי.

בדיחות רבות על העורמה היהודית, החוצפה היהודית הטיפשות היהודית וכו', אשר היו נשמעות בוטות מפיו של גוי - מעלות חיוך על הפנים היהודיות כשמספר הבדיחה הוא אחד מאנ"ש.

רבים ניסו להגדיר את המושג "הומור יהודי", אך טרם נרשמה ההגדרה המדויקת.

בכלליות, ניתן לומר שהמאפיין העיקרי שלהן הוא שאם תספר אותן על שני שוויצרים/תורכים/צרפתים או כל עם אחר - הן תיראינה מאולצות, יהיה ברור שזה לא המקום הטבעי שלהן, כיוון שמהבדיחה נודף ריחו של ההווי היהודי.

בכתבה זו נביא בדיחות בעלות אותו ניחוח חמקמק.

מאפיין ראשון ונפוץ הוא הראש המפולפל הרגיל בחשבונות (בזכות אלפי שנות לימוד):

יהודי רוסי מהעיר אודסה קיבל רישיון לבקר במוסקבה. הוא עלה על הרכבת והתיישב לצד בחור צעיר. הביט היהודי בבחור וחשב: הבחור הזה לא נראה כמו איכר. אם הוא לא איכר, סביר להניח שהוא מגיע מהמחוז שלנו. אם הוא מגיע מהמחוז הזה, הוא מוכרח להיות יהודי, משום שזהו, כידוע לכל, מחוז יהודי. מצד שני, אם הוא יהודי, לאן הוא יכול לנסוע? אני היחיד בכל המחוז שזכיתי באישור כניסה למוסקבה... רגע – סמוך מאד למוסקבה שוכן כפר קטן שנקרא סמווט, ולשם אין צורך באשרה מיוחדת. אבל למה שהוא ייסע לסמווט? כנראה הוא נוסע לבקר את אחת המשפחות היהודיות שם. בסמווט יש רק שתי משפחות יהודיות - משפחת אוישטיין ומשפחת שטיינברג. האוישטיינים הם משפחה מאד בלתי חביבה, מסתבר שהוא נוסע לבקר את שטיינברג. אבל למה הוא נוסע? לשטיינברגים יש רק בנות, כנראה שהוא החתן שלהם. אני מכיר את החתנים של השתיים הגדולות, לכן הוא מוכרח להיות בעלה של הצעירה. שמעתי שקוראים לו אלכסנדר כגן. רגע, אם הוא מגיע מבודפשט, עיר מלאת אנטישמים, הוא ודאי שינה את שמו. מה המקבילה ההונגרית לכגן? קובאץ'! אבל אם הוא שינה את שמו, ברור שיש לו מעמד מיוחד. מה זה יכול להיות? כנראה דוקטורט מהאוניברסיטה! בנקודה הזאת פנה האברך אל הבחור הצעיר ואמר: "מה שלומך, דוקטור קובאץ'?". "ברוך השם, טוב מאוד, תודה", ענה הנוסע, "אבל מנין יודע אתה את שמי?". "נו", עונה היהודי, "זה הרי ברור מאליו".

המנהגים שלנו, שללא ספק הם הגורם העיקרי בייחודיות עמנו:

יהודי בא לבית הכנסת וביקש לברך "הגומל".

"למה?", התעניינו כולם.

"נס, קרה לי, נס!", הוא השיב, והסביר: "ראיתי את אשתי יורדת לנהר כדי לכבס את הבגדים שלי. היא טבלה את הבגדים במים, אחר כך שפשפה אותם בחוזקה בסבון, ושוב הטבילה במים, הוציאה וסחטה בחוזקה מספר פעמים. אחר כך תלתה את בגדי על החבל למשך כמה שעות לייבוש, ולבסוף גיהצה אותם במגהץ בחום גבוה!".

"נו…", מתפלאים המאזינים.

"נס!", הוא קורא, "נס היה שאני לא הייתי בתוך הבגדים!".

הכישרון העיסקי (שהצליח להשניא אותנו כל-כך בעיני כל העולם):

מדענים חיפשו מתנדב שיסכים לטוס בחללית לחלל. שאלו ערבי: "מה תרצה שניתן לך כדי שתתנדב?". השיב הערבי: "עשרה שקלים כדי לקנות חבילת סיגריות". שאלו רוסי: "ומה אתה תרצה כדי להסכים לטוס?". השיב הרוסי: "שני רובל בשביל בקבוק וודקה". שאלו יהודי: "ומה תרצה אתה כדי לטוס לחלל?". "אלפיים דולר", השיב היהודי והסביר: "אלף בשבילי, ואלף לשלם למי שיטוס במקומי".

וכמובן, המפגש עם איוון/סטפן/פטר השכן הגוי:

יהודי עלה לרכבת וראה שאין מקומות פנויים. הוא פנה לגוי שישב ומולו תרמיל: "אתה מוכן, בבקשה, להחזיק את התרמיל עליך כדי שאוכל לשבת?", ביקש. "לא!", השיב הגוי בשלילה, "זה התרמיל של חבר שלי, הוא ירד רגע לרציף... עוד מעט הוא יעלה ויישב כאן, לכן אתה לא יכול לשבת...". ממבטיהם המשועשעים של שאר יושבי הקרון הסיק היהודי שהגוי משקר, אך לא פצה פיו, ונשאר עומד. ברגע שהחלה הרכבת לזוז – תפס היהודי את התרמיל, ובזריזות זרק אותו מהחלון אל הרציף. "טוב שהספקתי!", אמר לגוי המאדים, "חבר שלך לא הספיק לעלות על הרכבת... מסכן, גם את התרמיל שלו היה מאבד?".

ההומור משחרר ומהווה פורקן, כי דרכו ניתן לתעל תחושות קשות ורגשות מציקים. הוא מאפשר הפוגה קלה, להתעלות מעל המצב המלחיץ ולצפות בו "מלמעלה". אפשר לומר שהבדיחה היא כעין טיפול פסיכולוגי זעיר, היות שהיא "מוציאה" את האדם מקשייו האישיים, נותנות לו פרספקטיבה רחבה יותר ובכך משחררת ומרפאת אותו ממצוקתו הפנימית.

הבדיחות היהודיות משקפות את הלך הרוח של התקופה, ונותנות לנו חלון הצצה קסום להווי היהודי במשך הדורות.

במשך כל שנות הגלות סבלו היהודים מהשלטון הנכרי שלא פעם רדה בהם, ומאנטישמיות.

מעניין להיווכח שבמקום להיכנע וליפול לזרועות הייאוש, השתמש היהודי בשנינות ובחשיבה הייחודית בהן ניחן, והשכיל למצוא את הנקודות הקומיות או האירוניות שבמצב העגום, מה שחיזק אותו ודחף אותו להתמודד עם הקשיים ברוח טובה.

במשך השנים הפכה הבדיחה היהודית לשנונה יותר, כי הגזרות החמירו והיהודים נאלצו להשתמש בשריון הומור ככלי הגנה מחיצים זרים.

ההומור היהודי הוא בעצם סוג של הומור עצמי, והמאפיינים של שניהם – זהים.

בהיותם מסוגרים בתוך עצמם, היה הצחוק עם עצמם ועל עצמם – שריון הגנה.

ההומור משמש כשריון מכמה סיבות:

1. מנגנון הגנה: התבדחות על דברים מפחידם מפיגה מעט את הפחד, התבדחות האדם על עצמו אומרת בעצם: "אתם יכולים להפסיק להתקיף אותי, אני עושה זאת היטב בעצמי...
2. ההומור מאפשר שחרור, ולו לרגע קט, מכבלי החשיבה הרציונאלית, ומתיר ליהנות מעיוותי מילים/משמעויות, ולעבור בכך על חוקי הלוגיקה.
3. ההומור הוא ביטוי מעודן לנושאים בהם חוששים בד"כ לגעת.
4. ההומור מאפשר לנו "להתקיף" מבלי "להיענש" (הרי זו רק בדיחה...).
5. ההומור מקשר ומלכד בין האנשים המתבדחים, ותורם לחיזוק יחסיהם.

מנגנון הגנה ("את המציאות המרה לא ניתן לשנות", אומר הראש היהודי. "מה שכן ניתן לשינוי הוא ההתייחסותלאותה מציאות"):

בימי המשטר הקומוניסטי מתעורר יהודי במוסקבה בשעה ארבע לפנות בוקר לקול דפיקות על הדלת. "מי זה?", הוא שואל ברעד.

"הדוור" עונה לו קול מבחוץ.

האיש פותח את הדלת ורואה מולו שני סוכני ק.ג.ב.

"אתה כגן?", שואל אחד מהם.

"כן", משיב כגן.

"והגשת בקשה לעלות לארץ ישראל?".

"אממם... כן".

"למה? אין פה מספיק אוכל?".

"יש, בטח שיש! בשפע!".

"אולי הילדים שלך לא מקבלים את החינוך הקומוניסטי המעולה שלנו?".

"מקבלים. זה החינוך הכי טוב שיש!".

"אז למה אתה רוצה לעזוב את רוסיה?", הם צועקים.

"כי אני לא אוהב לגור במקום שבו מביאים את הדואר בארבע לפנות בוקר", משיב כגן.

שחרור מכבלי הלוגיקה (את המציאות אי אפשר לשנות, אבל מותר לחלום על שינוי...):

בתקופת השואה נכנס יהודי וינאי לסוכנות נסיעות ואמר לסוכן: "אני רוצה כרטיסנסיעה באנייה".

"לאן?", שאל הפקיד.

"לאן?", היסס היהודי, "תן לי להסתכל על הגלובוס".

סובב היהודי את הגלובוס מספר פעמים ובחן כל מדינה ומדינה, אחר כך פנה לפקיד ושאל:"אולי יש לך גלובוס אחר?".

נושאים רגישים או מפחידים (למשל: הגוי שנראה כחבר נאמן עד שהוא נוגע ביי"ש...):

אלכוהול ואנטישמיות לא מסתדרים ביחד. טיפת אלכוהול נכנסת פנימה - וכל האנטישמיות יוצאת החוצה.

להתקיף מבלי להיענש ("נו באמת... רק התבדחתי, ההלצה הזו לא מעידה שכך אני רואה את המציאות..."):

שלושה אסירים יושבים בבית סוהר רוסי. שואל הסוהר את הראשון: "על מה אסרו אותך?".

משיב הלה: "על כך שהרבצתי ליהודי בשם קלמנוביץ'".

פונה הסוהר לשני ושואלו: "ועל מה אסרו אותך?".

משיב השני: "אני ניסיתי להגן על אותו קלמנוביץ'".

הסוהר פונה לאסיר השלישי ושואל: "ועל מה אתה יושב פה?".

עונה השלישי: "אני הוא קלמנוביץ'".

ההומור היהודי מקשר ביננו ומזכיר לנו בדיוק מי אנחנו:

שני חסידים מלונדון הגיעו לבקר בפריז כשהם לבושים קפוטות ושטריימלים. לכל מקום אליו פנו - הביטו בהם העוברים ושבים בסקרנות. "תראה את הצרפתים האלה, יוסל", אמר אחד לחברו "אף פעם לא ראו אנגלי...".

פן נוסף הכניסה הגלות בהומור היהודי – האירוניה. ברבות מהבדיחות היהודיות תופסת האירוניה מקום:

יהודי הובא לדין ברוסיה. התביעה טענה כי הנאשם אמר שהקיסר הוא טיפש.

"אמנם כך", הודה היהודי, "אבל התכוונתי לקיסר גרמניה".

"אתה משקר", אמר מפקד המשטרה, "אנחנו יודעים היטב איזה קיסר הוא טיפש!".

***

משפחה ישראלית מטיילת בחו"ל. כשהם מגיעים לקנדה שואל הילד: "כולם כאן יהודים?". "לא", עונים הוריו, "זו מדינה של נוצרים". כשהם מגיעים לשוויץ שואל שוב הילד: "כולם כאן יהודים?". "לא", עונים הוריו, "נוצרים". כשהם מגיעים לאנגליה שוב שואל הילד אותה שאלה, ומקבל אותה תשובה. "מסכנים הנוצרים", אומר הילד, "איך הם מפוזרים ככה בכל העולם...".

ונסיים בגמרא בתענית כ"ב, המספרת על רבי ברוקה שפגש בשוק את אליהו הנביא, ושאל אותו האם מישהו מעוברי האורח שבמקום הוא בן העולם הבא. הצביע אליהו הנביא על שניים מהנוכחים. פנה אליהם רבי ברוקה ושאל אותם למעשיהם, וודאי במטרה ללמוד מהם, ענו לו: "אינשי בדוחי אינן, מבדחינן עציבי", כלומר: "אנשים בדחנים אנו, שמבדחים את מי ששרוי בעצב, עוברים ממקום למקום ומשתדלים להצחיק את הנדכאים ולשמחם".

הכתבה מתוך הספר "הומור זה עניין רציני", מאת ל' רותם.