סיון רהב מאיר: עד לקול השופר הגדול

השבוע צוינו 90 שנים לפרעות תרפ"ט. בחודש אב 1929 נרצחו 133 יהודים בהתקפות אלימות בצפת, בחברון, בירושלים ועוד. גם ביתו הפרטי של הסופר ש"י עגנון בשכונת תלפיות בירושלים הוחרב. כך כתב עגנון על תפילות הימים הנוראים שהתפלל ביחד עם פליטי הפרעות:"כשהגיעו לקדיש יתום הביאו את כל התינוקות לבית הכנסת ואמרו קדיש בכנופיה, וכל אדם שהיה בבית הכנסת אמר קדיש. זה לעליית נשמתו של אחיו שנהרג על קידוש השם, וזה על בנו שנהרג על קידוש השם, וזה על אביו או על אמו שנהרגו על קידוש השם. כשראיתי את כל האבלים שאומרים קדיש, אמרתי: עכשיו הקדוש ברוך הוא בעצמו צריך לענות אמן, שהכל אומרים קדיש ואין מי שיענה אמן. קודם התקיעות, עלה גדול-העדה ודרש מעניינו של יום. בתוך הדברים אמר: הערביים דורשים לבטל הכרזת בלפור, אבל לנו יש הכרזה גדולה מזו, קדומה מהכרזת בלפור, שכבר הבטיח לנו הקב"ה את הארץ. וסיים את דרשתו: שפרו מעשיכם – וברית לא תופר. בשעה שנשמע קול השופר, מיד נשתתקו כל התינוקות ופסקו מלבכות. באותה שעה אמרתי, ריבונו של עולם, אף אנו כשנשמע את קול השופר הגדול נפסיק לבכות".
התקדמנו הרבה מאז, הרבה מאוד, אך הטרור האכזרי לא פסק. הדברים מוקדשים לאחינו בשדרות ששוב עברו לילות מתוחים של צבע אדום, ולרפואת הנער נחום אלימלך בן זהבה רבקה ואחותו נועם, שנפצעו ביום שישי בפיגוע דריסה.

אנשים "רגילים"

בתקופה האחרונה למדתי אצל קלינאית התקשורת דורה אוצ'יקובסקי. בסוף אחד השיעורים שאלתי איפה גדלה, ונדהמתי לגלות איזה סיפור מסתתר מאחורי אישה ירושלמית, עולה חדשה "רגילה". היא פתחה את פיה ואני רק רשמתי, בהערכה הולכת וגוברת: "נולדתי בקייב. הכול היה אסור. אימא שלי הייתה מורה, וזה היה מקצוע אידיאולוגי, קומוניסטי מאוד. למרות זאת היא צמה בכל יום כיפור בסתר, והדליקה נרות שבת. היא הייתה נותנת לשכנה הגויה אוכל, כדי שלא תלשין עליה שהיא מדליקה נרות בכל שבוע. כשמישהו נפטר, היו מזמינים את אבא שלי להגיד עליו קדיש. הוא בין היחידים שידעו להגיד. אבל פעם תפסו אותו בבית הקברות ממש באמצע, ואיימו עליו. הוא חזר הביתה בוכה. מאז, כשמישהו נפטר, אבא אמר קדיש רק בבית של המשפחה, בשקט. הוא היה לוקח את אחי הקטן בסתר כדי להשלים שם מניין. כמה פחדנו עד שראינו שהם חזרו. הסידור של אבא נמצא היום אצל הבת שלי, אירנה, בבית שלה. היא דוקטור. פסיכיאטרית. אבל הסיפור הכי גדול בילדותנו היה פסח. על מצות – הקומוניסטים היו יכולים לשלוח לכלא. הק.ג.ב היה מחפש מצות סביב פסח, ולכן אימא הייתה מקבלת מצות כבר בינואר, ארבעה חודשים לפני. היינו מחכים לדפיקה הזו בחלון, וזה היה מרגש כל כך. אנשי המחתרת דפקו, הביאו לנו מצות בתוך ציפית של כרית, ואימא החביאה אותן חודשים בתוך ארון הבגדים, עד ליל הסדר. בשנת 90' עלינו, בדיוק בראש השנה. אימא לא האמינה שאפשר לחגוג בלי לפחד".
ספר דברים שאנחנו קוראים כעת, מזכיר לנו שגם כאשר חיים בחברת שפע, בארץ טובה ונוחה, אסור לשכוח את מה שעברנו בדרך: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר". תודה, דורה, על התזכורת.

גם בשיא הרוגז

אפילו בשיא המריבה, צריך לשים לב מה אומרים. השפה שבה אנחנו משתמשים עלולה להחריף את המצב עוד יותר. בפרשה משה רבנו משחזר באוזני העם את שבירת הלוחות, כשהעם עשה את עגל הזהב, ישר אחרי מעמד הר סיני: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה". למה נכתב כאן רק "עשו להם מסכה"? הם הרי עשו עגל מסכה, והשתחוו לו, ועבדו אותו. למה לבחור בניסוח מינימליסטי ומרוחק שכזה? בספר "שערי אהרון" מצאתי את ההסבר הבא: "נאמר 'עשו להם מסכה', והטעם שלא אמר 'עגל מסכה' – מפני שחס על כבודם, כי היה העניין הזה להם דבר מגונה מאוד מאוד".

בעידן של כנות-יתר, של בוטות, של ישירות – זוהי תזכורת חשובה: זה לא חסרון להיות עדין, מרומז, רגיש ומכבד. זה יתרון. הפרשה יכולה להזכיר כאן בצבעים עזים מה היה החטא החמור, אבל הלשון מתונה יותר. כי אם יש בינינו קשר נצחי, ברית, עתיד משותף, אם רוצים למחול ולסלוח ולהמשיך ביחד –  עדיף לטשטש ולמזער, לא להשפיל ולא להזכיר נשכחות. הנה, אפילו כשמדובר בעגל הזהב המפורסם, אנחנו רואים ויתור על המילה המרכזית, "עגל", כדי לחוס על כבודם של מי שחטאו.

גדולה וענווה

מה עושה מישהו לגדול באמת? פרשנים רבים אומרים שהתשובה מסתתרת בפסוקים הבאים בפרשת השבוע: "כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים. הָאֵל הַגָּדֹול, הַגִּבֹּור וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה".
ההתחלה נשמעת דרמטית מאוד. שימו לב לתארים: "אלוקי האלוקים", "אדוני האדונים", "הגדול", "הגיבור", "הנורא". כהמשך ישיר למילים כאלה, היינו מצפים לתיאורי נסים ונפלאות, לשינוי סדרי עולם, למשהו שהוא מעל הטבע. אבל במקום זאת אנו יורדים מטה-מטה, ומגלים את אלוקים מתעסק בשמלה ובלחם של היתום, הגר והאלמנה. חז"ל כתבו על כך: "בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא – שם אתה מוצא ענוותנותו". להיות הכי גדול זה לשים לב לדברים הכי קטנים.

ובלכתך בדרך

החיים לא מתחלקים לשיעורים ולהרצאות, ואז לחיים עצמם. ברכת המזון לוקחת את כל העקרונות הגדולים והפילוסופיים שעליהם אפשר לדבר הרבה - ומכניסה אותם ישר אל תוך המטבח והשולחן, אל הסנדביץ' בהפסקה. רק רצינו לאכול, ופתאום אנחנו מברכים על העבר והווה והעתיד, מיציאת מצרים ועד ירושלים.
"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" - נאמר בפרשת השבוע. מכאן לומדים שברכת המזון היא הוראה מפורשת מהתורה. יש לברך לפני שאוכלים משהו, אבל גם אחרי שכבר אכלת ושבעת - גם אז - "וברכת".
רבי נחמן מברסלב כותב: "אכילת האיש הישראלי יקרה מאוד", וקורא לנו לשים לב לתרבות האכילה שלנו.
יש פרשנים שמדגישים איך בפרט בימים אלה של קיץ, טיולים וחופשות, הפרשה מראה איך לקחת דיבורים חשובים ותפיסות פילוסופיות, ולבטא אותם גם בברכת המזון במנגל על שפת הכנרת, או בשלוק של מים שלוקחים ממימייה בדרך.
בתיאבון.