להכניס את הלב אל תוך העקב

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר השם אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ז', י"ב).

רש"י על פסוק זה כותב: "והיה עקב תשמעון" – "אם את המצוות שאדם דש בעקביו תשמעון". הביטוי "דש בעקביו" הוא מפתח להבנת הדברים.

העקב בגוף האדם, נמצא במקום הנמוך ביותר. העקב הוא גם "גס" ופחות רגיש מבחינה עצבית ביחס לשאר הגוף. אולם מצד שני, בל נשכח שהוא סובל את כל כובד הגוף. בעבודה הרוחנית יש ל"עקב" מקום של כבוד. הראש והשכל מסמלים את המחשבה, ההבנה והתכנון. הלב מסמל את ההרגשה והרצון. העקב לעומתם מקבל פקודות ופשוט מבצע – אומרים לו ללכת והוא הולך. מבחינה סימבולית, העקב מסמל את המעשים שאדם עושה באופן אוטומטי, בלי לחשוב ימינה או שמאלה ומבלי לתת את הלב שלו אל תוך המעשים.

במהלך היום אנו עושים כל כך הרבה מצוות שמצד אחד כבר התרגלנו לעשותם וזה טוב, שהרי ההרגל הוא אחד הדברים הבסיסיים בחיים, כאותו עקב, אולם בהרגל יש סכנה של איבוד הלב. איבוד המשמעות. לכן אומרת התורה, הצעד הראשון בעבודה שלנו כדי שנזכה שהשבועה תישמר עבורנו, הן המצוות שאדם עושה אותן בין כה וכה, אבל להתחיל להכניס אל תוכן את ההבנה, הלב והרגש.

המילה "דש" אף היא מדויקת להפליא. מלאכת הדישה היא מלאכה חקלאית הנעשית על ידי דריכה ברגליים. החקלאי מניח את אלומות התבואה על הקרקע ודורך עליהן שוב ושוב. זוהי מלאכה שדורשת הכי פחות מחשבה ותחכום ביחס לשאר מלאכות השדה. צריך רק לדרוך, בלי מחשבה ובלי תכנון. אבל  מצד שני, אותה דישה מגלה את כל הטוב שבתבואה, היא מפרידה בין הגרגירים הטובים לבין המוץ והקליפה. היא מגלה את האוכל מתוך הפסולת.

אותם מעשים שאנו דשים בהם, הם אלו שמסוגלים לברר את עבודתנו הפנימית, אולם התנאי הוא שנכניס את הלב אל אותן מצוות.

הבה ניקח לפחות מצווה אחת שאנו מורגלים בה, ונכניס לתוכה לב ורגש כדי שהיא תצליח להצמיח את העולם הרוחני שלנו. ניקח כדוגמא את מצוות ברכת המזון המוזכרת אף היא בפרשתנו (דברים ח', י'). 

התורה מצווה, שכשאדם אוכל לחם כדי שביעתו, עליו לברך ברכת המזון (חכמים תקנו לברך החל משיעור כזית). ברכת המזון מורכבת ממספר ברכות, השנייה בהן נקראת "ברכת הארץ". מי שתיקן ברכה זו הוא יהושע בן נון (ברכות מח ע"ב).

נוסח הברכה הוא כך: "נודה לך השם אלוקינו, על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ועל שהוצאתנו השם אלוקינו מארץ מצרים, ופדיתנו מבית עבדים, ועל בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלימדתנו, ועל חוקיך שהודעתנו, ועל חיים, חן וחסד שחוננתנו, ועל אכילת מזון שאתה זן ומפרנס אותנו תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה". נשים לב: אדם אכל פרוסת לחם, והוא מודה לאלוקיו לא רק על הלחם, אלא על יציאת מצרים, על הברית, על התורה, על עצם החיים, על יופי וחן העולם, על החסדים המקיפים אותו מכל עבר. והברכה ממשיכה: "ועל הכל השם אלוקינו אנחנו מודים לך ומברכים אותך...". אומרים תודה על הכל!

זוהי צורת ההודאה, וכך אמור יהודי להודות לבוראו – על כל רגע ורגע מחייו (רבי ירוחם ממיר, "דעת תורה" על פרשת כי תבא).

מדהים כמה התבוננות, לב ורגש אפשר להכניס אל תוך דבר "נדוש" כל כך – אכילת פרוסת לחם. 

ברכת המזון זוהי מצווה שאנו דשים בה, פעמיים ביום, אולם הבה נדוש בה עם התבוננות ומחשבה ונצליח לגלות "תבואה" משובחת בנפשנו פנימה.

אם נתחיל לצעוד עקב בצד אגודל בדרך זו, נזכה במהרה לקיום דברי הנביא בהפטרה: "כִּי נִחַם השם צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ. וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן השם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".