היזמים של ’פרויקט האלף’: "החלטנו לצאת מהמקום הנמוך ביותר, למען עם ישראל"

היה קשה להשיג את אסתר גולובנציץ, אמו של סגן דוד הי"ד מ"מ בגולני, שנפל בפעילות מבצעית בחברון ביום י"א בתמוז תשע"ז (4.7.2017) בן עשרים ושתיים בנופלו. אסתר היא לא מהאנשים שיושבים בבית ומתאבלים על אבלם, ומשכך מובן הקושי הגדול להשיג אותה. אבל כמו שאסתר משקפת בדבריה בכל מהלך השיחה, קושי הוא לא סיבה לאי הצלחה; קושי הוא רק סיבה להתאמץ יותר, ותו לא. אז התאמצתי בשביל לתפוס את אסתר, והצלחתי.

בכנות? הקושי היה גם קצת רגשי, קשה לעמוד מול אם שכולה. אין הרבה מה לנחם מול החוסר, מול החלל הגדול שנפער, לכן הזהירות היא יתרה, והרגישות עשרת מונים.

תפילין בזכות דוד

פניתי אל אסתר בעקבות היוזמה שלה ושל בעלה – "פרויקט האלף", חלוקת אלף זוגות תפילין לחיילים וליהודים שזקוקים לתפילין וידם לא משגת. "זה לא קשור אלי, זה קשור לבעלי שמעון", אומרת אסתר בענווה, "הוא מתעסק יותר בקידום היוזמה, אני רק יכולה לספר לך עליה. ב'פרויקט האלף', אנחנו יוזמים חלוקת אלף זוגות תפילין לחיילים, ולכל היהודים שצריכים זוגות תפילין ואין להם, הם פונים אלינו, ומקבלים תפילין ללא כל תמורה".

למה חייל באמצע השירות נזכר פתאום שהוא צריך תפילין?

"תתפלא לשמוע, אבל יש המון חיילים מחבר העמים, שזו הפעם הראשונה בחייהם שהם נתקלים במצווה הזו. יש אפילו ישראלים שמנותקים כמטווחי קשת מהיהדות, ולפתע מתעניינים בתפילין. אבל עם כל הרצון של האנשים לעשות טוב - לא תמיד ההוצאה הגדולה הזו של רכישת תפילין אפשרית עבור האזרח הקטן".

ומדוע בחרתם להתמקד דווקא במצווה הזו, מבין כל המצוות?

אסתר לא בדיוק רואה צורך להסביר לי הסברים רוחניים, והיא נשארת דבקה בגישה הפשוטה והטבעית. "הרעיון בנתינת תפילין במתנה, יש בו שתי משמעויות: הראשונה זאת הנתינה, והשנייה זה התפילין, ואתחיל מהאחרונה.

"יומיים לאחר שקמנו מהשבעה על דוד, הרגשתי דחף עז, רצון גדול, סוג של תשוקה שמישהו ימשיך את האור של דוד, את הנתינה שלו, את העוצמה שלו. הרגשתי שהאור שלו צריך להמשיך מכאן, מהתפילין. הבנתי שעל ידי כך שיהודי נוסף יניח תפילין במקום דוד, יהיה זה הימשכות של האור, האור הגדול שכבה, האור שלנו".

איך בדיוק נולד הרעיון בפועל?

"אני חושבת שעל זה בדיוק נאמר: 'פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם', אני הייתי החוד של המחט. החלטתי שאני מחלקת רק זוג תפילין אחד לחייל שאין לו, זאת היכולת שלי. התקשרתי ליוסי נחשון, הבן של הצייר המפורסם ברוך נחשון מקריית ארבע. אמרתי לו: 'יוסי, אני רוצה לחלק זוג תפילין, אולי אתה מכיר חייל שצריך תפילין?' יוסי הוא שליח חב"ד בקרית ארבע. הא מקבל פניות ממפקדים בצבא שמבקשים תפילין בשביל החיילים שלהם. לא תאמין, אבל הוא מקבל כמאה פניות בכל חודש. אתה מבין את המשמעות? עוד מאה יהודים מניחים כל חודש תפילין. עם כזו התקרבות לבורא עולם, המשיח לא יעמוד בזה, הוא בטוח יגיע בקרוב.

"אמרתי ליוסי: אני יכולה לתרום זוג תפילין אחד, אולי שניים, אתה רק תמצא לי את החייל שזקוק לתפילין.

מפה לשם, כחודש וחצי לאחר השבעה, אחי שמע שתרמתי שני זוגות תפילין והוא החליט שהוא גם תורם שני זוגות, וכבר אנחנו אוחזים בארבעה זוגות תפילין, תוך חודש וחצי".

אבל מכאן ועד השאיפה להגיע לאלף זוגות תפילין, יש פער. יש עלויות כלכליות כבדות מאוד עבור השאיפות שלכם.

"אתה צודק, אבל דרך הסדק הקטן שפתחתי, חדר אור גדול, אור שמאיר למרחוק. זה דבר פלאי איך שהכול התגלגל. אני יכולה אפילו לומר לך הרבה יותר מכך – אני מאמינה שדוד עצמו, הוא זה שגרם למימון של הפרויקט שהוקם לעילוי נשמתו".

הוא עשה את זה לעצמו

זה כבר מסקרן, אמרתי לאסתר, איך בדיוק דוד גלגל בחייו את פרויקט התפילין שלאחר מותו?

"בחייו הצעירים, דוד הספיק לעבוד עם חבר מועצת עיריית ירושלים, אריה קינג ולסייע לו במסע הבחירות. בין שלל פעולותיו, הקים אריה עמותה הגואלת קרקעות מידי ערבים לידי בעלות יהודית. אתה בטח שואל, איך גאולת קרקעות בירושלים מתגלגלת לידי מצוות חלוקת תפילין. ובכן, לשם גאולת קרקעות לא מספיק שיש לך רצון טוב. עם רצון טוב לא הולכים למכולת, צריך אדם בעל יכולות שלוקח על עצמו את המימון לכך, ואכן יש יהודי חם, עשיר מאוד גדול באוסטרליה, שתורם מהונו ומנפשו למען מטרה זו.

"לאחר שדוד נהרג, אריה סיפר לאותו תורם יהודי, על האבדה הגדולה שנסתלקה מאתנו, על הלב הגדול שאיננו. התורם לקח את הדברים מאוד קרוב ללבו, והחליט שהוא תורם כל חודש, במשך שנה, שבעה זוגות תפילין. עכשיו אתה מבין איך דוד גלגל את המימון של חלק מהפרויקט לעילוי נשמתו?"

את צודקת אני מתחיל להבין. לאחר חודש וחצי היו ארבע זוגות תפילין, לאחר מכן התקבלו כל חודש, עוד שבעה זוגות תפילין למשך שנה, שזה שמונים וארבע זוגות תפילין, נוסיף על זה את הארבעה זוגות, הגענו לשמונים ושמונה זוגות. כעת את רוצה להגיע לאלף זוגות תפילין? לאלף יהודים שמחדשים את הקשר שלהם לבורא עולם. איך בדיוק תגיעי לחלום הזה?

"יש לך טעות", אומרת לי אסתר. "הטעות שלך היא, שלא לקחת בחשבון את עם ישראל, את העם הנבחר, אתה לא מבין כמה אנשים פונים לשמעון בעלי. אנשים שאין להם יכולות כלכליות, אבל הם מרגישים שהם רוצים להיות שותפים, להיות חלק, להרגיש שהם הצליחו במעשה אחד, להועיל גם לדוד, גם לעוד יהודי, וגם לשמח את הקב"ה, שלושה באחד. אני מאמינה שאם זה ימשיך כך, אנחנו נשיג את המטרה, אלף זוגות תפילין, פרויקט שמאז שעם ישראל צווה על הנחת תפילין, לא היה כמותו. הייתי קוראת לו פרויקט התפילין היחיד מסוגו והגדול ביותר בעולם".

גם אתה יכול

אבל מה יעשה מי שאין לו יכולות כלכליות? הוא לא יהיה זכאי להיות שותף במפעל האדיר הזה?

"למה לא? בוודאי שהוא יכול להיות שותף. למשל, כל יהודי שיש לו בבית תפילין שאינם בשימוש מכל סיבה שהיא - יכול לתרום את התפילין לפרויקט, וכך להיות שותף מלא, להיות אחד מאלף. זה המון".

כבר קרה לכם שמישהו תרם תפילין מיותרות שהיו לו?

אסתר שותקת, ניכר עליה שהיא הולכת לספר לי משהו מרגש.

"כן, זה קרה, זה מאוד ריגש אותנו. היה זה יהודי מבית הכנסת שלנו באפרת, שהחליט לתרום את התפילין של גיסו הי"ד, חייל שנפל במלחמת יום הכיפורים. התפילין הגיעו אלינו עם השקית הצבאית שהמשפחה קיבלה מהצבא לפני 46 שנה. הם לא נגעו בזה, דמים בדמים נגעו. עכשיו האור של החייל שנפל, התחיל להידלק בנפש של יהודי אחר, בזכות דוד שלנו, שממשיך את האור הזה ביתר שאת.

"הדברים מתגלגלים מאליהם, אתה לא מבין עד כמה, היה זה ביום האזכרה של דוד, בעלי שמעון קיבל טלפון לא שגרתי מתת אלוף הרב אייל קרים, הרב הצבאי הראשי. הוא התקשר להתנצל שלא יוכל להשתתף באזכרה, אבל יש לו משהו בשבילנו. מישהו מחו"ל תרם תפילין מאוד יקרות, והוא רוצה לתרום את זה לפרויקט של דוד. התרגשנו מאוד מכך שהרב קרים מוכן לתרום תפילין כאלו יקרות. עוד לא הספקנו למשש את התפילין, ולאחר 10 דקות שמעון מקבל טלפון מיהודי העובד בתעשייה האווירית, שמספר לנו שיש כאן המון חבר'ה שרוצים להניח תפילין, ואין להם, ללא היסוס שמעון לקח את התפילין היקרות, ותרם להם אותם. עכשיו, גם בתעשייה האווירית נדלק הבזק של אור, האור של דוד".

אסתר מבקשת להדגיש דבר נוסף: "כשאני אומרת דוד, אני בעצם אומרת נתינה, זאת הייתה כל המהות שלו, עוד מגיל התיכון, התאגדו קבוצה של חברים מאוד טובים, וביחד הם היו אוספים מאנשים מצרכי מזון, ומחלקים סלי מזון למשפחות נזקקות, לאחר מכן, כשדוד נהיה חייל, הוא היה קונה כל שבוע את מצרכי המזון מכספי המעשרות שלו. אגב, אחרי פטירתו אנחנו אלו שממשיכים לחלק את סלי המזון במקומו, בכל שבוע. שלא יכבה נרו לעולם ועד.

"כפי שציינתי, הנתינה הייתה המהות של דוד. הוא הקים יחד עם חברו אביחי גרינוולד את ארגון 'המשמחים' שהולכים לחתונות של כאלה שאין להם אורחים בחתונה, אולי יש להם כמה אורחים בגיל הגבורות, אבל לא כאלה שירימו את החתן על הכתפיים ויערבבו אותו, וזה התפקיד של המשמחים. זה היה דוד. עכשיו אני יודעת שהם החליפו את השם של הארגון, והם קוראים לארגון 'משמחי דוד'.

גם הפקודים שלו בצבא, היו כמו הילדים שלו, הוא היה הולך לביקורי בית אצל חיילים בודדים שצריכים תמיכה, אתה יודע מה? למה אני צריכה להיות טלפון שבור, הנה תראה את מה שהחיילים כתבו בעצמם:

משפחת גולובנציץ היקרה!
אני רוצה לשתף אתכם בתהליך שאני עובר -
שמונה חודשים שכואב לי, אך אני לא צונח למטה !
שמונה חודשים שאני נלחם ונאבק בעצמי ובשגרה בכדי להיות אדם טוב יותר כלפי עצמי והחברה הישראלית, להיות דוד!
אני משקיע יותר באימונים כדי להילחם חזק יותר !
התחלתי לקרוא ספרים כדי להיות חכם, שנון ויצירתי יותר !
התחלתי לעשות פרויקטים למען הקהילה, כי זה מה שחונכתי על ידי המשפחה ודוד שאף פעם לא הפסיק להטיף לי על חדוות עשייה!
(האמת שרק אחרי שהכרתי אותו למדתי מהי חדוות עשייה(.
התחלתי להתקרב קצת יותר לבורא, קצת תפילין וקצת תפילה בערב שישי, כי אדם ללא רוח ואמונה הוא ריקני וחלול.
שמונה חודשים שאני מנסה להיות דוד, אבל אני עדיין רחוק מזה !
לא הכירו את הערכיות, הדאגה, האהבה לחיילים ולחברה, המקצועיות, הענווה, האומץ, התעוזה, השמחה והחיוך המיוחד שריכז את הכול ביחד !
אני מאוד מתגעגע אליו ועושה הכול כדי להמשיך את הדרך והמורשת שלו, ולהנחיל אותה לסובבים אותי !
באחד הלילות בטירונות בשעה 01:30 בלילה לא נרדמתי. דוד עבר בחדרים לבדוק שכל החיילים ישנים ואין איזה משהו חריג ומצא אותי יושב בפינת המסדרון.

ישר הביא לי כוס תה ולקח אותי לשיחה.
בשיחה סיפרתי לו שאימא שלי מפרנסת יחידה בבית כרגע, שהמשפחה קלועה בחובות גדולים, ושאני לא מצליח להירדם כי אני הגבר בבית ואני לא יכול לעזור בכלכלת הבית.
דוד ישר פתח את הלב. למחרת בבוקר הוא נסע אליי הביתה לראות שהכול בסדר, שוחח קצת עם אימא שלי.
לאחר שיצא חזרה לבסיס הוא התקשר לסמל וביקש לדבר איתי.
הוא אמר לי שמחר בשעה שש בבוקר לפני שכולם מתעוררים, אני עומד לתדריך יציאה, ושאף אחד לא ידע.
הוא אמר לי שאם ישאלו איפה אני, להגיד שזה אישי.
הוא פשוט שלח אותי לשבוע שלם לעבוד מבלי שאף אחד ידע.
לא המ"פ ולא המפקד האישי שלי.
בזכות השבוע הזה הצלחתי לעזור משמעותית למשפחה, וזה גם עשה אותי יותר רגוע.
חודשיים לאחר מכן, הוא שחרר אותי לעוד שבוע כזה, ודאג שהמשקית ת"ש (תנאי שרות) תשיג לי תלושים ומענקים.
מה שאני בא להגיד זה שהיה לו לב עצום !
והיום כמפקד, כל דילמה שיש לי אני קודם מנסה לחשוב מה דוד היה עושה, כי זה הכי נכון!
לפני שנכנסתי לתפקיד היה לי ברור שאני רוצה להיות מפקד כמוהו! לא כדי שהחיילים יסתכלו עליי בהערצה, אלא כדי שהחיילים יקבלו את כל מה שהם צריכים ויבצעו את המשימה על הצד הטוב ביותר, ושידעו גם מהי חדוות עשייה!
אני אוהב אותו ומתגעגע אליו מאוד!

א.נ.
חייל של דוד מההכשרה.

רק אחד הפרויקטים

את שמעון אבא של דוד, היה הרבה יותר קשה להשיג. חשבתי בגלל שהוא מאוד עסוק בפרויקט האלף, טעיתי.

שלום אבא של שמעון, אני מבין שאתה מאוד עסוק, אבל אולי למען הקוראים שלנו, למען עם ישראל, תסכים לשוחח איתי לכמה דקות?

שמעון צוחק, ומיד אומר לי: "האמת היא שהצלחת לתפוס אותי עכשיו, רק בגלל שכרגע אני לא חש בטוב, אבל בשגרה, אני מאוד עסוק מבוקר עד ערב".

אני מבין, שכנראה פרויקט האלף גונב ממך את משאב הזמן?

שמעון שוב צוחק. "'פרויקט האלף' הוא רק פרויקט אחד מתוך כל הפרויקטים שהקמנו לעילוי נשמת דוד".

איזה עוד פרויקטים הקמתם, שאשתך לא גילתה לי?

"יש הרבה פרויקטים, למשל שיקמנו בית כנסת מיוחד מאוד לעילוי נשמת דוד ז"ל. זה היה בית הכנסת הראשון או השני שנבנה מחוץ לחומת ירושלים, בתקופת בית הכנסת החורבה, הוא נמצא ברחוב דוד אבישר 7 בירושלים ליד השוק. זהו בית כנסת עתיק עם ציורים מדהימים, ושם אנחנו עושים פעילות מגוונת לכבוד עם ישראל על שלל מגזריו, כל אחד יכול לבוא ולמצוא שם את הפינה שלו, זה נקרא סדנת תפילה, מי שדוחף ומסייע לקידום הפרויקט, זה הרב דב זינגר, ראש הישיבה של מוסדות מקור חיים".

שמעון גולובנציץ ממשיך לספר לי בשצף את מגוון הפרויקטים שהם עושים: "יש לנו פרויקט של סיומי מסכת, שזה אומר חמש מאות סיומי מסכת והשנה זה כבר הגיע לאלף סיומי מסכת, אלף בחורים שכל אחד מסיים מסכת, היה טקס גדול במלון שערי ירושלים, היו דרשות במשך היום ובהשתתפות הרבנים הראשיים, שבסיומן כל בחור קיבל ש"ס קטן שיוכל להתנייד אתו לכל מקום שילך, היו ארוחות בוקר צהריים וערב ממיטב השפים והאיכות, ובסוף הערב כולם נסחפו לתוך שירה המונית ומרגשת, שסחף אותנו הזמר אהרון רזיאל, היה משהו לא רגיל".

אני מתפעל ממך שמעון, איך אתה מצליח לקחת את המקום הנמוך של האבל, של השכול, ולהרים אותו לגבהים שהם מעבר ליכולת של אדם רגיל, דברים גדולים באמת.

"אני אסביר לך: לאחר הפטירה של דוד הרגשתי שבסיטואציה הנוכחית אני לא יכול להמשיך, זה בלתי אפשרי, הרגשתי שאני צריך משהו שהוא הרבה יותר גדול ממני, בשביל שירים אותי מהמקום שהייתי בו, מהאבל, והבנתי שפשוט זו הדרך שאני הולך איתה עכשיו, זו הדרך שתרים אותי, שתרים את עם ישראל".

נחזור ברשותך לפרויקט התפילין, מה לדעתך התמונה הכי מרגשת שנפגשת בה במשך תקופת הפרויקט?

"מה שהכי ריגש אותי, היה חלוקת התפילין לנערים יתומים שאחד מהוריהם נהרג בפיגוע טרור ידוע, זה היה בשבילי תשובה יהודית, תגובה יהודית, וניצחון יהודי. 

ליצירת קשר עם משפחת גולובנציץ:simongolo@gmail.com