"נו, להורים שלך כבר יש נחת חרדית?"

כשאומרים על מישהו שהוא חושב מחוץ לקופסא זה כאילו מחמאה. לא?

כאילו כשאומרים על מישהו שהוא חושב מחוץ לקופסא, בעצם אומרים עליו שהוא מקורי, שהוא מוכשר, שהוא יצירתי, שיש לו יכולות נוספות, שהוא רואה אחרת, שממנו יבוא איזה רעיון שיעשה "די, איך לא חשבנו על זה" וידהים את כולם.

כל בעלת תשובה מקבלת מהעולם החרדי במהלך מסעה שאלות. כל מיני שאלות.

כל בעלת תשובה מקבלת גם מהעולם החילוני במהלך מסעה כל מיני שאלות. אחרות. נכון נראה שכאילו אין קשר בין מה שכתבתי למעלה על חשיבה חוץ-קופסתית לבין מה שאני כותבת עכשיו על בעלות תשובה ושאלות?

אל תדאגו. חופש עכשיו. תהיו ברוגע. הזמן מקבל ממד אחר, תיכף הכל יסתדר, זה כן יהיה קשור. איך בן, הבן שלי, אמר באיזו ארוחת ערב בחופשה אתמול, "מה זה, כבר כמעט שעה שמונה ועשרים", בבין הזמנים הכל בנחת.

אחת השאלות הנפוצות ביותר שפעילות ערכים או כל חרדית נעימה תשאל בעלת תשובה היא השאלה, "נו, איך ההורים שלך, בטח רואים עכשיו הרבה נחת מהנכדים החרדים שלהם". לא, רגע, לא דייקתי, זה הולך ככה: "נו, ההורים שלך כבר רואים את הנחת?".

כשאותי היו, ועדיין, שואלים את השאלה הזו, אני תמיד רוצה לענות מתוך הקופסא: "בטח, בטח רואים, בטח בטח נחת חרדית, בטח, רואים".

אבל אף פעם לא יכולתי לענות את התשובה הזו. כי זו לא היתה האמת.

ההורים שלי אנשים טובים, חילונים כאלה של בסדר כאלה.

של ערכי המגנה כרטה כאלה.

תהיה מנומס, תעזור לאחר, תסביר פנים לתייר, שלם בזמן, אל תזרוק לחם לפח, תן לו נשיקה קודם.

בכל מקרה כשהיו שואלים אותי, "נו, ההורים שלך רואים את הנחת מהנכדים החרדים שלהם"? לא הייתי יכולה להגיד כן.

הייתי עונה, "הם גם מרוצים מהנכדים החילונים שלהם, באתי מבית טוב, אחי גם הוא ילד טוב, ילדיו טובים, חברתי ההיא, הבת של החברים הכי טובים שלהם רופאה, וזו משפטנית, כאילו כשהיו שואלים את אמא שלי על חינוך חרדי, מה שהיה לה לומר זה, "הכל טוב ויפה, למה אתם לא מדגישים קצת יותר לילדים בחינוך החרדי, את הנושא של לא לזרוק לכלוך, שמירה על רחובות נקיים".

וככה שנים.

אני הייתי מרוצה מילדי החרדים ומהנחת שלי. והם? אהבו, חיבוק, הגיעו, קנו מתנות בהכשר "הצנזור", כך הם קראו לי, אבל לא שחררו לעולם את המשפט, "כמה נחת הוא חינוך חרדי, כמה נחת עושים לי נכדי החרדים". זה לא. בשבת האחרונה היתה בר מצווה. ליהודה יוסף המתוק שלנו.

באו.

כולם באו לשבת.

בכל סעודה היו דוברים. בעלי היה מנחה האירוע, אני לחשתי לו מהשטח מי עכשיו.

בסעודה הראשונה דיבר הרב שלנו. הוא תמיד מדבר ואני תמיד בוכה. התורה יודעת לנגן לי על המנדולינה של האצטילכולין. בלוטות הרגש. אחריו דיבר הרב הלפרין,  בסעודה השניה, אני הסברתי איך כל השבת הזו נרקמה בלי שהיתה לי עוזרת ואיך כולם נרתמו באהבה לעזור. רציתי מחמאות על תפקוד.

כתבתי גם מכתב ליהודה. סודי. לא מגלה.

דיברתי על בגרות ותקופה חדשה, היה לי חשוב להסביר לו שנכון שהוא גדל עכשיו ומצוות וישיבה, אבל היה לי חשוב להסביר לו, שהילד שבתוכו לא הולך לשום מקום, הוא תמיד ישאר שם, הוא רק מפנה מקום לאיש שהוא הולך לגדול להיות, לאדם, לאחריות ולמהות היהודית הזו.

בסעודה השלישית כשאשתו של הרב הסבירה לנו, בעלות התשובה, על האחריות שלנו, ועל בניה נכונה של משפחה, גם הרב שלמה זק דיבר על חוקים ודורות של מסורת, מתוך הפרשה.

ואז אבא שלי נעמד לדבר.

ואמר.

"בדיוק היום לפני ארבעים שנה קרה האסון הנורא".

 נדרכתי.

על מה הוא מדבר?

אני נגד סודות, בטח במשפחה. בטח בשבת כזאת גדולה.

נדרכתי. פחדתי. בושות. ילדים מפחדים מהורים שעושים להם בושות. לפעמים, כשאני בבגדי אום אל פאחם שנועדו ללוש בצק ולכדרר קניידלך, גם הילדים שלי אומרים לי, "אמא אמא, רק שלא יראו אותך, בושות, אמא אמא, אלה חברים שלי".

אז נלחצתי.

טוקסמיה תקפה אותי.

"לפני 40 שנה, בדיוק בחופש הגדול, נסענו, אמא של אפרת, אח שלה, אורן ואני, לשליחות של כמה שנים בלונדון".

נרגעתי. נשמתי. ידעתי כבר שזה הולך לכוון טוב.

"אפרת הכירה שם את אחות של אמא שלי", המשיך אבא, "חסידת בעלז, ומאז הכל היסטוריה".

"היא ראתה שם דגם של משפחה חרדית עם ילדים ושולחן שבת ואהבה לתורה".

"כשחזרנו לארץ, ואפרת הפכה לנערה, והתעניינה מאוד ביהדות, ואחר כך גם חזרה בתשובה, חברים שלי היו שואלים אותי, נו, אתה לא מצטער על כל הסיפור הזה? לקחת ילדה נפלאה, חילונית, ותראה מה קרה לה, יש לך ילדה חרדית, היתה שווה לך כל השליחות הזו?".

כולם הקשיבו לאבא.

"הייתי רוצה להזמין אותם לסעודה השלישית הזו", המשיך אבא, "את כל החברים שלי, שיש להם בקושי נכד וחצי, שיבואו לכאן, ברגע הזה עכשיו, וייראו את כל הנכדים שלי, והנינים שלי, וכל החברים בעלי התשובה האלה, שייכנסו לכאן עכשיו, ייראו את מה שקורה כאן, את האווירה הזו, וישאלו אותי אם אני לא מצטער על האסון הזה".

מהיום, בלי נדר, אם איזו אישה חרדית תשאל אותי, "נו, להורים שלך יש נחת מהנכדים החרדים שלהם?", אני פשוט אענה לה, "כן", מתוך הקופסא, ממש כמו שקורה לכל ההורים של בעלי התשובה.

אפרת ברזל היא מרצה למודעות, בעלת קליניקה ליעוץ רגשי, עיתונאית, אמא לשמונה מתוקים. סבתא. בעלת תשובה.

מתוך ספרה החדש של אפרת ברזל, "כל כך"