עינויים אלימים, כליאה ללא משפט ושטיפת מוח פוליטית: מה קורה במחנות ה"חינוך מחדש" למוסלמים בסין?

שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, נאלצו עומר בקלי ועצירים אחרים במחנות החינוך-מחדש שהוקמו בשנים האחרונות במערב הרחוק של סין, לשנן שטיפת מוח אנטי-אסלאמית, לבקר את עצמם ואת יקיריהם ולהודות למפלגת השלטון הקומוניסטית.

בכל פעם שבקלי, מוסלמי מקזחסטן, סירב להישמע לפקודות, הוא נאלץ לעמוד מול הקיר במשך חמש שעות. שבוע לאחר מכן הוא נשלח לבידוד, ושם נמנע ממנו מזון 24 שעות. אחרי 20 ימים במחנה, המאובטח על ידי שומרים רבים, הוא קץ בחייו. הפרטים המצמררים על מחנות המעצר שהסינים כולאים בהם מוסלמים נחשפו בכתבה שפרסמה סוכנות הידיעות איי-פי, ושאת עיקריה נביא בשורות הבאות.

"הלחץ הנפשי עצום. אתה צריך לבקר את עצמך, להתנער מדרך החשיבה שלך – מהקבוצה האתנית שלך", מעיד בקלי, ופורץ בבכי כשהוא מספר על ימיו במחנה. "אני עדיין חושב על זה בכל לילה, עד הזריחה. אני לא יכול לישון. המחשבות מלוות אותי כל הזמן".

מאז האביב שעבר עצרו שלטונות סין בחבל שינג'יאנג המוסלמי עשרות אלפי מוסלמים סינים, אולי מאות אלפים, ואפילו אזרחים זרים. הם כלאו אותם במחנות מעצר. עוד ועוד מחנות כאלה צצו ברחבי שינג'יאנג, חבל שגודלו כמחצית מגודלה של הודו. ועדה אמריקנית העוקבת אחרי המתרחש בסין קבעה לפני כמה חודשים כי מדובר ב"כליאה ההמונית הגדולה ביותר כיום של בני מיעוט כלשהו בעולם".

גורמים רשמיים בסין נמנעים כמעט לגמרי מלהשיב על שאלות הנוגעות למחנות, אבל בתקשורת הממלכתית הסינית צוטטו כמה גורמים כאלה כמסבירים את ההיגיון שמאחורי הקמתם: דרושים שינויים אידאולוגיים כדי להילחם בבדלנות ובקיצוניות האסלאמית. אויגורים מוסלמים קיצונים רצחו בשנים האחרונות מאות בני אדם בסין, והמדינה מחשיבה את האזור לאיום על שלומה.

האויגורים הם בני העמים הטורקיים, מוסלמים ברובם, והם חולקים קשרים תרבותיים ולשוניים עם מרכז אסיה. בסוף העשור הקודם פרצו מהומות קטלניות באזור בינם לבין בני האן – הסינים האתניים, על רקע הכעס של האויגורים על האחיזה הגוברת של בני האן בכלכלה. הם זעמו גם על ההגבלות שמטיל עליהם לדבריהם השלטון הסיני בתחומי תרבות ודת.

בחבל שינג'יאנג חיים כשמונה מיליון אויגורים, והם מהווים כמעט מחצית האוכלוסייה שם. מיליטנטים אויגורים גולים מנסים לקדם את הקמתה של מדינה עצמאית לאויגורים בחבל העשיר בנפט, שגובל בפקיסטן, באפגניסטן, בקירגיזסטן, בטג'יקיסטן ובקזחסטן. הם מתכוונים לקרוא לה "מזרח טורקסטן". מאז שנות ה-50 מאשימה סין את החמושים האויגורים בשורה של פיגועי טרור נגד אזרחים סינים, ורומזת כי הם קשורים לאל-קאעידה. מנגד, אחרי עימותים קטלניים בין אויגורים לבני ההאן בשינג'יאנג בשנת תשס"ט, טענו ארגוני זכויות אדם כי סין מנצלת את התמיכה שלה במלחמה שהכריזה ארצות הברית על הטרור העולמי כדי להצדיק את מבצע הדיכוי שלה נגד האויגורים.

מכות והרעבה

מטרתה של תכנית הכליאה במחנות היא לעצב מחדש את דרך החשיבה הפוליטית של העצורים, למחוק את האמונות האסלאמיות שלהם ולעצב מחדש את הזהות של כל אחד ואחד מהם. בשנה האחרונה התרחבו המחנות במהירות, כמעט ללא תהליך חוקי או רישום משפטי. במחנות האלה, העצירים שמותחים את הביקורת החריפה ביותר על האנשים ועל הדברים שהם אוהבים - זוכים לתגמול; ומי שמסרבים לעשות זאת – נענשים. הם נכלאים בבידוד וסופגים מכות ונמנע מהם מזון.

זיכרונותיו של בקלי, גבר חסון ושקט בן 42, הם כנראה העדות המפורטת ביותר שנחשפה עד כה על החיים בתוך מה שמכנים "המחנות לחינוך מחדש". סוכנות הידיעות איי-פי ערכה ראיונות נדירים עם שלושה עצירים נוספים ועם מדריך ששהו במתקני כליאה אחרים, והם חיזקו את תיאוריו של בקלי. רובם ביקשו להישאר בעילום שם כדי להגן על משפחותיהם, החיות בסין.

(צילום: shutterstock)

המקרה של בקלי יוצא דופן משום שהוא אזרח זר, מקזחסטן. הוא נתפס אשתקד על-ידי כוחות הביטחון של סין ונעצר לשמונה חודשים. אף שאת חלק מהמידע קשה לאמת, שני דיפלומטים קזחים אישרו כי הוא הוחזק במעצר במשך שבעה חודשים – ואז נשלח ל"חינוך מחדש".

תכנית המעצר היא דוגמה מובהקת לחיזוק מנגנוני הביטחון הממשלתיים של סין תחת שלטונו האוטוריטרי למדי של הנשיא שי ג'ינפינג. שורשי הדברים נעוצים במידה מסוימת באמונה הסינית העתיקה ביכולת לחולל שינוי באמצעות חינוך – אמונה שיישומה נעשה בעבר בעוצמות מחרידות במסגרת מסעות החינוך מחדש של המנהיג הסיני מאו צה-טונג.

"טיהור אתני הוא ניסיון של בייג'ינג למצוא פתרון סופי לבעיית שינג'יאנג", אומר ג'יימס מילוורד, מומחה להיסטוריה של סין מאוניברסיטת ג'ורג'טאון. ריאן ת'ום, פרופסור מאוניברסיטת לויולה בניו-אורלינס, אומר כי מערכת החינוך מחדש של סין מזכירה כמה מהפרות זכויות האדם החמורות ביותר בהיסטוריה. "הדוגמה הקרובה ביותר אולי היא המהפכה התרבותית של מאו צה-טונג בשנים 1976-1966 (תשכ"ו-תשכ"ז), והדמיון הוא בכך שזה ישאיר השפעה פסיכולוגית ארוכת טווח", הוא אומר. "זה ייצור טראומה רב-דורית שממנה אנשים רבים לא יחלימו לעולם".

כשהתבקש להגיב על קיומם של המחנות ועל המתרחש בהם, השיב משרד החוץ של סין כי "לא שמע" על המצב. כשנשאל מדוע אזרחים לא-סינים נעצרו, הוא מסר כי ממשלת סין מגינה על זכויותיהם של האזרחים הזרים בסין אולם גם הם צריכים לכבד את החוק. גורמים סיניים רשמיים בשינג'יאנג לא השיבו על הבקשות לתגובה.

כך או כך, דיווחים בתקשורת הממלכתית הסינית מלמדים על הביטחון של הרשויות בשינג'יאנג בנכונות השיטות שבהן הן משתמשות. לדברי גורמים רשמיים מקומיים, הן מצליחות לרסן את הקיצוניות הדתית. התובע הבכיר ביותר בסין, ז'אנג ג'ון, קרא החודש לרשויות בשינג'יאנג להרחיב מאוד את מה שהממשלה מכנה "היוזמה לשינוי דרך חינוך" במסגרת "מאמץ גורף" להילחם בבדלנות ובטרור.

בדברים שפורסמו לפני כשנה בכתב עת סיני ממלכתי טען חוקר מבית הספר של המפלגה הקומוניסטית בשינג'יאנג כי בסקר שבו השתתפו 588 אנשים שנשלחו למעצר במחנות אמרו רובם כי כשנעצרו ונשלחו לחינוך מחדש הם כלל לא ידעו מהי העבירה שעברו. עם זאת, הוא כתב, כשהם שוחררו, כמעט כולם, 98.8%, הבינו את טעויותיהם. שינוי באמצעות חינוך מחדש, קבע החוקר, "הוא תרופה לתמיד".

"כיסא הנמר"

בבוקר צונן לפני כשנה נסע בקלי לעבר הגבול הסיני מביתו באלמטי שבקזחסטן. הוא החתים את דרכונו הקזחי וחצה את הגבול לתוך סין. זו הייתה נסיעת עבודה, והוא לא ממש הבין לאילו נסיבות יוצאות דופן הוא עומד להיקלע.

בקלי נולד בסין בשנת תשל"ו לזוג הורים קזחי-אויגורי. בשנת תשס"ו עבר לקזחסטן, ושלוש שנים אחר כך קיבל אזרחות קזחית. הוא שהה מחוץ לסין בשנת תשע"ו, כששלטונות סין הגבירו מאוד את "מלחמתו של העם בטרור" כדי "לעקור מהשורש את הקיצוניות הדתית והבדלנות", כפי שכינתה זאת הממשלה, בחבל שינג'יאנג.

שינג'יאנג שאליה חזר הייתה בלתי ניתנת לזיהוי. אמצעי פיקוח בכמויות עצומות עקבו אחרי תושבים בחבל. קבלת מייל מגורם בחו"ל, קבלת שיחות טלפון מבני משפחה מעבר לגבול, קיום תפילה שגרתית או גידול זקן יכלו לפתע לגרום למעצרו של אדם ולשליחתו למחנה חינוך מחדש או לכלא – או לשניהם.

מערכת הכליאה החדשה כוסתה בעלטה ובחשאיות – לא ניתנה לציבור גישה למידע על מספר המחנות או העצורים. מחלקת המדינה האמריקנית מעריכה כי מספר העצורים עומד לכל הפחות על עשרות אלפים. ערוץ תקשורת המשדר מטורקיה ומופעל על-ידי גולים משינג'יאנג טען כי לפחות 900 אלף איש נעצרו. לדבריו המידע נשען על מסמכים של ממשלת סין שהודלפו.

אדריאן צנץ, חוקר מבית הספר האירופי לתרבות ולתיאולוגיה, מעריך שמספר העצורים הוא בין כמה מאות אלפים ליותר ממיליון. בהסתמך על מכרזים ומודעות גיוס שפרסמה הממשלה אומר צנץ כי ייתכן שהקמת המחנות עלתה לממשלת סין יותר מ-100 מיליון דולר בשנת 2016, והבנייה נמשכת.

בקלי לא ידע על כך דבר כשביקר את הוריו לפני כשנה. הוא עבר את נקודות הבידוק של המשטרה והציג את תעודת הזהות הסינית שלו, שהונפקה עשור לפני כן. ביום המחרת התייצבו חמישה שוטרים חמושים בבית הוריו של בקלי, ולקחו אותו. הם אמרו כי יש צו מעצר נגדו בקרמאיי, עיר נפט באזור הגבול שבה גר כעשר שנים לפני כן. המשטרה הבהירה לו כי הוא אינו רשאי להתקשר להוריו או לעורך דין משום שהתיק בעניינו "מיוחד".

בקלי הוחזק מבודד בתא במשך שבוע, ואז הוסע יותר מ-800 קילומטרים למשרד לביטחון הציבור במחוז באיג'יאנטן, שם קשרו אותו ל"כיסא נמר", מתקן עינויים שאליו מוצמדים פרקי כפות הידיים והקרסוליים. החוקרים גם קשרו את פרקי כפות הידיים שלו לקיר, והקשירה נעשתה בגובה רב, כך שיופעל על כתפיו לחץ כבד אלא אם יעמוד על כריות כפות רגליו היחפות. הם חקרו אותו על עבודתו עם סוכנות נסיעות המציעה לאזרחים סינים לבקש ויזות תייר לקזחסטן, תכנית שלטענת החוקרים נועדה לעזור למוסלמים סינים לברוח. "לא עשיתי שום פשע!", צרח בקלי.

במשך ימים ארוכים שאלו החוקרים את בקלי מה ידוע לו על עשרות פעילים בולטים מהמיעוט האויגורי ועל אנשי עסקים בקזחסטן. מותש וכואב מסר בקלי את כל הידוע לו על כמה מהאנשים, שאת שמותיהם זיהה. אחר כך הכניסה המשטרה את בקלי לתא בגודל 10 מטרים על 10 מטרים בכלא עם 17 אסירים אחרים. רגליהם נכבלו בשלשלות לשתי מיטות גדולות. חלקם לבשו מדים כחולים כהים, ואחרים לבשו מדים כתומים, השמורים לאסירים פוליטיים. בקלי קיבל מדים כתומים.

בקיץ של השנה שעברה, שלושה חודשים אחרי מעצרו, הגיעו דיפלומטים קזחים לבקר את בקלי. מידע על המעצר ההמוני של בני המיעוט הקזחי על-ידי סין – ואפילו של אזרחים קזחים – החל להגיע לקזחסטן, מדינה בת 18 מיליון תושבים. גורמים קזחים רשמיים אומרים כי סין עצרה אשתקד בחבל שינג'יאנג עשרה אזרחים קזחים ומאות סינים ממוצא קזחי, אולם הם שוחררו באביב בשנה שעברה בעקבות ביקור של סגן שר החוץ הקזחי בסין. ארבעה חודשים אחרי הביקור הוּצא בקלי מתאו וקיבל נייר שחרור, אבל הוא עדיין לא היה חופשי.

לשיר את ההמנון

בקלי הוסע מהכלא למתחם מגודר בפרברים הצפוניים של קרמאיי, אל שלושה בניינים שבהם הוחזקו לדבריו יותר מ-1,000 עצורים שעברו שטיפת מוח פוליטית. הוא צעד פנימה, חלף על פני עמדה שממנה אפשר להשקיף על המתקן כולו וקיבל בגדי טרנינג. שומרים חמושים מכף רגל ועד ראש פיקחו על המתקן מהקומה השנייה. לדבריו הוא הוכנס לתא שבו הוחזקו עוד 40 אנשים, בהם מורים, רופאים וסטודנטים.

בקלי מספר שהעצירים נדרשו לקום לפני הזריחה, לשיר את ההמנון הלאומי של סין ולהניף את דגל סין ב-7:30 בבוקר. אחר כך הם התכנסו בכיתות גדולות כדי ללמוד "שירים אדומים" כגון "בלי המפלגה הקומוניסטית – אין סין חדשה", וללמוד סינית ואת ההיסטוריה של סין. נאמר להם שהילידים רועי הכבשים של שינג'יאנג היו נחשלים ושימשו כעבדים לפני שהמפלגה הסינית "שחררה" אותם בשנות ה-10. לאסירים הוגשו ארוחות שהורכבו ממרק ירקות ומלחמניות באן, והם צוו לקרוא בקול: "תודה לך, המפלגה! תודה לך, מולדת! תודה לך, הנשיא שי!".

המשמעת הייתה נוקשה והעונשים היו לעתים חמורים מאוד. בקלי הוחזק כמעט כל היום בחדר נעול עם שמונה עצירים אחרים. הם חלקו מיטות ואסלה עלובה. מצלמות הותקנו בחדרים. רק לעתים נדירות ניתנה האפשרות להתקלח או לרחוץ את הידיים ואת הרגליים. לעצירים הוסבר שרחיצת ידיים ורגליים היא מעשה היטהרות אסלאמי, ולכן אינה לגיטימית.

בקלי ועצירים אחרים שהשתחררו מהמחנות אומרים שהחלקים הקשים ביותר של תכנית החינוך מחדש היו אלה שבהם אולצו לחזור שוב ושוב על הצהרות שהוצגו להם ולבקר את עצמם. אף שהתלמידים לא הבינו הרבה ממה שלימדו אותם ואף שהחומר היה כמעט חסר משמעות עבורם, הם אולצו להפנים אותו על ידי שינונו וחזרה עליו בשיעורים שנמשכו שעתיים או יותר.

"נתנגד לקיצונות, נתנגד לבדלנות, נתנגד לטרור", הם הוכרחו לקרוא שוב ושוב. כמעט בכל יום נערכו לתלמידים הרצאות אורח של נציגים מהמשטרה המקומית, ממערכת המשפט ומשלוחות אחרות של הממשלה. בהרצאות האלה הם הוזהרו מהסכנה שבבדלנות ובקיצוניות.

בשיעורים בני ארבע שעות הרצו המדריכים על הסכנות שבאסלאם וערכו לתלמידים תרגילים בעזרת שאלונים שעליהם הם נדרשו להשיב במדויק. העונש למי שלא ישיב נכונה: עמידה של שעות ארוכות מול הקיר. "האם אתה מציית לחוקי סין או לחוקי השריעה?", נהגו המדריכים לשאול. "האם אתה מבין מדוע הדת מסוכנת?".

בקלי מספר כי בזה אחר זה היו עצירים מתייצבים מול 60 מחבריהם לכיתה כדי למתוח ביקורת על עצמם ועל עברם הדתי. העצורים נדרשו גם לבקר את עמיתיהם ולספוג בעצמם ביקורת מהם. מי שהצטיינו במיוחד בחזרה כמו תוכי על הדברים שהמדריכים דרשו מהם לומר או השתלחו באופן קשה במיוחד בעצירים אחרים קיבלו נקודות זכות ויכלו לזכות בפרס – העברה לאזור מגורים נוח יותר, בבניינים אחרים.

העציר לשעבר מקזחסטן מספר: "שמעתי אחד מהם אומר 'אבא שלי לימד אותי את הקוראן, ולמדתי אותו כי לא הכרתי משהו טוב יותר'. אחר אמר 'נסעתי החוצה מסין בלי לדעת שבחו"ל אני עלול להיחשף לרעיונות קיצוניים. עכשיו אני יודע'".

השתתפות במסגד בכל יום שאינו יום שישי הוצגה כסימן לקיצוניות. כך גם השתתפות באירועי יום השישי שנערכות מחוץ לכפרו של המתפלל או החזקת תכנים כמו פסוקי קוראן. בעוד המדריכים צופים בהם, העצירים המתוודים כי עשו מעשים כאלה נדרשו להצהיר שוב ושוב: "עשינו מעשים בלתי חוקיים, אבל עכשיו אנחנו יודעים יותר".

"הו, מפלגתי"

עצירים אחרים ומדריך אחד במחנה לחינוך מחדש מספרים סיפורים דומים. באמצע השנה שעברה גויס אזרח אויגורי בשם אלדוסט, כתב לשעבר בערוץ תקשורת בשינג'יאנג, ללמד היסטוריה ותרבות סינית במחנה לחינוך מחדש בשל שליטתו המצוינת בשפה המנדרינית. לא הייתה לו ברירה. אלדוסט אומר כי במערכת החינוך מחדש סווגו העצירים לשלוש רמות ביטחוניות ומוינו לפי משך המאסר שנגזר עליהם.

הקבוצה הראשונה כללה בדרך כלל חקלאים אנאלפביתים, בני מיעוטים שלא עשו שום פשע נראה לעין חוץ מהעובדה שלא דיברו סינית. הקבוצה השנייה הורכבה מאנשים שבבתיהם נמצא תוכן דתי או חומר "בדלני", כגון הרצאות של איש הרוח האויגורי אילהאם טוהטי. הקבוצה השלישית הייתה של אנשים שלמדו לימודי דת בחו"ל וחזרו הביתה לשינג'יאנג או כאלה שנתפשו כקשורים לגורמים זרים. לדברי אלדוסט, במקרה של האחרונים נידונו לעתים קרובות העצירים למאסר שאורכו 15-10 שנה.

כשלימד במחנה ראה אלדוסט מבעד לחלון 20 תלמידים מוּסעים לחצר. שתי שורות של שומרים חיכו להם והיכו אותם ברגע שהתלמידים יצאו מרכב המשטרה שהוביל אותם למקום. אחר כך שמע שמדובר בעצורים שנעצרו רק לאחרונה, וכי אלה אנשים שלמדו במזרח התיכון.

כל אחד מהעצורים ששוחחו עם סוכנות איי-פי היה עד לפחות למקרה אחד של יחס אכזרי לעצורים או של מכות. אלדוסט מספר כי ההדרכה נועדה להראות כמה נחשלת היא התרבות האויגורית המסורתית וכמה מדכא הוא האסלאם הפונדמנטליסטי לעומת המפלגה הקומוניסטית המתקדמת. "עצירים נדרשים לחזור על הווידויים שלהם עד שהם מגיעים למצב שבו כשהם כבר משוחררים הם מאמינים שהם חייבים הרבה למדינה, שהם לעולם לא יוכלו לגמול למפלגה על מה שהיא עשתה למענם", אומר אלדוסט, שברח מסין לפני שנה אחרי ששילם שוחד שאפשר לו לצאת מגבולות המדינה.

אלדוסט מספר כי באמצעים הדלים שעמדו לרשותו ניסה לעזור לעצירים. הוטלה עליו המשימה ללמד אותם תכנים קונפוציאניים שלימודם רווח מאוד בבתי ספר יסודיים, וכדי לעזור לתלמידים, בהם זקנים או אנשי כפר אויגורים שאינם יודעים קרוא וכתוב ובקושי יודעים את שפתם שלהם, הוא היה ממציא שיטות זכירה שיעזרו להם לדקלם כמה שורות. הוא גם יעץ לתלמידים לחדול מהמנהג לומר בערבית ובאויגורית "השבח לא-ללה", משום שמדריכים אחרים יענישו אותם על כך.

לדברי אלדוסט, בכל פעם שהיה הולך לישון בחדר, עם 80 בני אדם אחרים, הדבר האחרון שהיה שומע הוא קול האומללות. "שמעתי אנשים בוכים כל לילה. זו הייתה החוויה העצובה ביותר בחיי".

אין מה להפסיד

קיירט סמרקן, סיני קזחי מאסטנה שנעצר בשינג'יאנג בחורף שעבר, נשלח למחנה חינוך מחדש בקגמגאיי שבצפון שינג'יאנג. שם הוחזקו כ-5,700 עצירים-תלמידים. סמרקן מספר כי מי שלא צייתו להוראות, איחרו לשיעור או נקלעו לעימותים אולצו ללבוש במשך 12 שעות בגד עשוי ברזל שהגביל את תנועתם. מי שלא תיקנו את דרכיהם נכבלו ל"כיסא נמר" ל-24 שעות. לדבריו, היו מדריכים שכדי להעניש עצירים היו דוחפים את ראשו של העציר לאמבטיה עם קרח ומים.

אחרי שלושה חודשים סמרקן לא היה עוד מסוגל לשאת את השיעורים. הוא הטיח את ראשו בקיר, אך הצליח רק לאבד את ההכרה. "כשהתעוררתי, אנשי הסגל איימו עלי ואמרו שאם אעשה את זה שוב הם יאריכו את עונש המאסר שלי לשבע שנים".

גם בקלי ניסה לעשות מעשה דומה. זה קרה אחרי 20 ימים במחנה. בשל עקשנותו וסירובו לדבר מנדרינית, לא הותר לו עוד לצאת לחצר. במקום זה הוא נאלץ לשהות 24 שעות ביממה עם שמונה אנשים אחרים. שבוע אחר כך הוא נשלח בפעם הראשונה לבידוד. הוא ראה בכיר במערכת המשפט המקומית נכנס לבניין ומסייר בו לצורכי ביקורת וצרח ככל יכולתו. הוא חשב לעצמו שאפילו המתקן הקודם שבו היה כלוא, למרות ההתעללות שספג בו, יהיה טוב יותר. "תחזירו אותי ותהרגו אותי או שתשלחו אותי בחזרה לכלא!", צרח. "אני לא יכול להישאר פה עוד!".

בקלי נשלח שוב לבידוד. הוא נמשך 24 שעות והסתיים בשעת אחר הצהריים בחורף האחרון. זה היה הרגע שבו בקלי שוחרר – לפתע פתאום, ממש כפי שנעצר שמונה חודשים לפני כן. שוטר שתמיד נקט גישה מקלה כלפי בקלי בחקירותיו הופיע לפתע ושחרר אותו. "היית עקשן מדי, אבל מה שהמחלקה עשתה היה לא הוגן", אמר לבקלי כשהסיע אותו לבית אחותו בקרמאיי. בקלי שוחרר.

בבוקר של יום המחרת, פתחה המשטרה את משרד ההגירה שלה עבור בקלי כדי שיאסוף את אשרת השהייה הסינית שהונפקה לו במיוחד, ל-14 ימים. תוקפה של האשרה שאיתה נכנס לסין פג. בקלי עזב את סין מיד לאחר מכן.

הרעיון לבקש פיצוי מממשלת סין כלל אינו עומד על הפרק, אבל בקלי שומר בביתו תיקיית ניילון ובה ראיות העשויות להתברר כמועילות ביום מן הימים: הדרכון שלו עם החתימות ואשרות הכניסה, רישומי הנסיעות שלו ומסמך בכתב יד של משטרת סין עם ציון התאריך וחתימות בדיו אדומה.

המסמך הזה הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לו להכרה רשמית בכך שנגרם לו סבל במשך שמונה חודשים. במסמך נכתב כי הוא הוחזק במעצר בחשד שסיכן את הביטחון הלאומי. לפי המשפט האחרון במסמך הוא שוחרר ללא אישומים נגדו.

בתחילה לא רצה בקלי שסוכנות הידיעות איי-פי תפרסם את עדותו. הוא חשש שאחותו ואמו, הגרות בסין, ייעצרו ויישלחו לחינוך מחדש. אבל לפני חודשיים עצרה משטרת סין את אחותו, עדילה בקלי. שבוע אחר כך לקחה המשטרה גם את אמו, אמינה סדיק, וחודש אחר כן נעצר אביו, איברהים. כל זה גרם לבקלי לשנות את דעתו. הוא החליט שהוא רוצה לספר את סיפורו, יהיו ההשלכות אשר יהיו. "הדברים כבר הידרדרו עד לכאן", הוא מסביר. "אין לי עוד מה להפסיד".

פורסם לראשונה בשבועון "הדרך". למנוי משתלם חייגו 8427*