האם בכך שאנחנו דואגים, אנחנו פועלים בצורה הגיונית?

אנו מרבים לדאוג בשל העבר, ההווה והעתיד, ועל פי רוב מאמינים שבכך אנו פועלים בצורה הגיונית ונכונה. אבל האם אמנם כך? הבה ונבחן את הדברים.

הדאגות שלנו, בדרך כלל, אינן חסרות בסיס. יש להן יסוד, והן, למעשה, משקפות חשש מפני מצב שעלול להגיע. עד כאן, הכל הגיוני. הבעיה מתחילה עם המינון.

בדרך כלל, כאשר אנו דואגים מפני תרחיש כלשהו, מדובר בכזה שיש לו אחוז נמוך של התממשות. לדוגמה: אדם מתלבט האם להתחיל להתמקצע בתחום מסוים. אם הוא יבחן באופן אובייקטיבי את סיכויי ההצלחה שלו, הוא יגיע למסקנה כי ישנם לדוגמא כשמונים אחוזים שיצליח, וכעשרים אחוזים שייכשל. בשיקול הגיוני, מדובר בצעד נכון: סיכויי ההצלחה עולים באופן משמעותי על סיכויי הכשלון.

אך כאן נכנסות לתמונה הדאגות, ואלו גורמות לאותו אדם להעניק משקל הרבה יותר גדול לעשרים אחוזי הכשלון, לעומת שמונים אחוזי ההצלחה. והוא אומר לעצמו: "מי אמר שאצליח? אולי זה יהיה קשה מדי?".

נדגיש: ההתלבטות כשלעצמה, חיובית. שיקול הדעת הינו תהליך נכון, ראוי ומחויב המציאות. הבעיה אינה בהתלבטות, אלא באופן קבלת ההחלטות. כאשר הדאגה מפני עשרים אחוזי הכשלון, גורמת לאדם להמנע מלעשות את הצעד, למרות שמונים אחוזי ההצלחה – מדובר בבלם משמעותי מדי העלול לעכב את התקדמותו. משום שבמקום לקבל החלטה, ולהתחיל להכין את עצמו לקראת מימוש ההחלטה הזו – הוא עסוק בדאגות, אשר גורמות לו לגרור רגליים ולא לעשות מאומה.

הדאגות פוגעות ביצירתיות של האדם, ביכולת שלו ליזום ולפעול ביעילות. במקום להתמקד בעשיה ובהתקדמות – הוא משועבד לדאגות, שתוקעות ומעכבות אותו מלפרוץ קדימה. למעשה, הוא משועבד לאפשרויות השליליות בחייו, במקום להתמקד בפוטנציאל העצום שעומד בפניו.

כיצד מתמודדים עם דאגות?

הרי לכם הצעה אפשרית אחת:

רשמו על דף עשר דאגות המטרידות את מנוחתכם. הכוונה אינה דוקא לדאגות גדולות ומהותיות, אלא גם לדאגות יומיומיות וקטנות - דאגות בריאותיות, דאגות חינוכיות, דאגות כלכליות, ועוד. גם אם נראה לנו שסיימנו את הרשימה אחרי ארבע או חמש דאגות, ננסה להמשיך ולהגיע לעשר. אנו נופתע לגלות, כי ישנן דאגות שאנו כלל לא חושבים עליהן בחיי היום יום, אולם למעשה, הן מציקות לנו וגוזלות אנרגיה רגשית מיותרת, כי הן כן נמצאות בראש אף שאנו לא שמים לב כמה תשומת לב הן מושכות גם אם באופן סמוי.

כעת, לאחר שערכנו את הרשימה הזו, עלינו לבחון כל אחת מהדאגות הללו, ולבדוק כיצד חיינו היו נראים בלעדיה: לדוגמה, אם היינו דואגים פחות להתפתחותו התקינה של הילד – היינו יכולים לשחק איתו בנינוחות רבה יותר. אם לא היתה לנו הדאגה שמא הוא לא יצליח בלימודים – היינו יכולים להיות ביקורתיים פחות כלפיו, היינו יכולים לפרגן לו יותר, והקשר שלנו היה טוב ואיכותי הרבה יותר. כך גם בכלל החיים שלנו, היינו מרשים לעצמנו יותר תחביבים וחוויות חיוביות. מומלץ לפרט ולהרחיב את היריעה כדי לקבל תמונה מדוייקת ככל שניתן של החיים כפי שהיו נראים מבלעדי אותה דאגה מסויימת.

עכשיו, לאחר שאנו מסיימים לערוך את הרשימה הזו – נעבור עליה בנחת, ונערוך את ההשוואה בין המצב הנוכחי, המצוי, לבין המצב שהיה קיים אילו היינו משחררים את הדאגה. בין ההווה, לבין האופן בו יכול היה העתיד להיראות. בין תמונת החיים הרצופה בדאגות, לבין האופן שבו הם היו נראים מבלי משא הדאגות המכביד.

הנה אנו נוכחים לדעת, כי בלעדיהן – החיים היו נראים יותר טוב. היינו מצליחים יותר, חופשיים יותר, פוריים יותר, מתקדמים יותר, וכן הלאה. אז בוא נתאגר את עצמנו ונפסיק לחכות ליום שלא יהיו דאגות כדי להיות סוג האדם הלא דואג (כלומר לפעול בהתאם למערכת החיים שציירנו לעצמנו שנהיה ללא הדאגות).

אין הכוונה לכך שנהפוך לאנשים משוחררים מדאגות. מינון של דאגות – מבטא אכפתיות ואחריות ("איזהו חכם הרואה את הנולד"). דאגה כזו – הינה דאגה בריאה, להבדיל מאדישות – המהווה בעיה. כאשר אנו מנסים להשתחרר מהדאגות – הכוונה הינה מדאגנות היתר, אשר הנזקים שבה – חולשים על תחומים רבים מתחומי חיינו!

בואו נקבע עוד היום למצוא זמנים בהם נהיה סוג האדם שיכולנו להיות אם לא היו הדאגות.

לא נחכה ליום ללא דאגות להיות במיטב שלנו אלא נהיה סוג האדם הזה כבר היום.

יום בלי דאגות!

כדי שאדם יוכל להמחיש לעצמו את הפער בין החיים שלו במצבם הנוכחי, רצופי דאגות, ובין החיים שעשויים להיות לו אילו יצליח לצמצם את הדאגות במידה ניכרת – מומלץ לערוך מדי פעם: "יום בלי דאגות". יום שלם שבו לא מדברים כלל על נושאים שכרוכים בדאגות, ומשתדלים אפילו לא לחשוב על נושאים שכאלו.

הנטייה הטבעית שלנו הינה לבחור ביום השבת כיום הזה שהרי השבת מטבעה ממילא אינה מאפשרת לנו לעסוק במרבית התחומים סביבם מתפתחות הדאגות שלנו (שהרי ההרגשה בשבת צריכה להיות בבחינת "כל מלאכתך עשויה"). אולם לאמיתו של דבר, מדובר בטעות. את ה"יום בלי דאגות" – מומלץ לבצע דווקא באמצע השבוע, כדי שניתן יהיה לערוך את ההשוואה בין יום זה לבין ימי חול אחרים גדושי דאגות, ולהיווכח בפער המשמעותי ובהשפעה הרבה שישנה לדאגות על שגרת החיים. להוכיח לעצמנו שאנו יכולים לתפקד גם עם דאגות ואנו לא חייבים להיות מוגבלים לחיים ללא דאגות כדי לתפקד אלא אפשר לתפקד ובצורה מצוינת אף בצל הדאגות.

אם נראה לאדם כי יום שלם של התנתקות מהדאגות הינו למעלה מכוחותיו – ניתן להסתפק בשלב הראשון אפילו בחצי יום. מספיק חצי יום בו הוא ישתחרר מדאגותיו וייהנה מחיים איכותיים, פוריים, יצירתיים ומקדמים – כדי שיבין עד כמה הדאגות אינן משרתות אותו אלא גורמות להיפך הגמור.

לסיכומו של דבר: דאגות במינון סביר והגיוני – מהוות אמנם חלק ממערך האחריות והאכפתיות של האדם כלפי עצמו וכלפי סביבתו, אולם דאגנות יתר – כבר מהווה בעיה, העלולה לתקוע את האדם, לגזול ממנו משאבים רגשיים ופיזיים, לעכב את התקדמותו, ולפגוע ביחסים הבין-אישיים שלו, בקרב משפחתו ומחוצה לה. תשומת לב מספקת, והתבוננות השוואתית בהשלכותיה של הדאגנות – עשויות להיות הצעד הראשון בדרך לשינוי בונה.

ה"פרי צדיק" אומר על מאמר המשנה "הכל צפוי והרשות נתנה" - על העבר נסתכל בעיניים של הכל היה צפוי וזהו. מה שאפשר ללמוד מהעבר נלמד, ולגבי העתיד הרשות נתונה להתרכז במה שאפשר לעשות כדי לשפר את איכות העשייה בשגרת החיים.