222 שנים למפגש: פרק שלישי - איפוס כוונות

לקריאת פרק 1 בספר "222 שנים למפגש" – הקליקו כאן

לקריאת פרק 2 בספר "222 שנים למפגש" – הקליקו כאן

הרב שארפ תופף קלות על השולחן באצבעות ידו, תוך שהוא מתנדנד קלות ימינה ושמאלה.

למשך דקה ארוכה הוא ישב מרוכז מבלי להוציא הגה. בדממה ששררה בחדר דייב דמיין איך אוטוטו יישמעו חריקות גלגלי שיניים מתוך ראשו.

"ידיעת תכלית האדם והבריאה היא זכות בסיסית לכל באי עולם" אמר לבסוף כשעיניו עצומות, ואז פקח את עיניו והמשיך "אני לא יודע עד כמה אתה צודק בטענה שלך היות  והידע שאתה מבקש כן נמצא בנגישות לכל דורש ומחפש, ובעיקר בדורנו. אבל מכיוון שאתה מציין שאתה כבר בעל ניסיון של שנים בעניין זה, והידע כפי שהוא לא נותן לך מענה אמיתי, אין לי אלא לקבל את טענתך כעובדה קיימת."

"ומה משמעות הדבר לגביי?" שאל.

"זה אומר שאני אוכל ללמוד איתך את הנושא עד כמה שנצליח להקיפו, וזה לא עומד להיות פשוט כלל. יש כמה קשיים מהותיים לפנינו.

ראשית, עליי לברור את החומר ולהתאימו למי שאינו יהודי, ובזאת, עליי להודות, אין לי ניסיון כלל.

שנית, את החומר המבורר, אני אצטרך לערוך כדי להקנות לך אותו בצורה היעילה והברורה ביותר, גם מצד החומר עצמו וגם לפי כישורי הקליטה שניחנת בהם.

ועל גבי כל זה יש לנו מגבלת זמן רצינית, הן מצד לוח הזמנים הצפוף שלי, והן מבחינת שהותך בישראל שאני משער שאינה לטווח ארוך."

"יש לנו חודש" השיב דייב "ואם יהיה צורך אוכל להאריך את הכרטיס בעוד כמה שבועות."

"אתה מסוגל ללמוד בשעות הלילה?" שאל הרב שארפ.

"אני לא חושב שיש בוגר קולג' שלא מסוגל." ענה בחיוך.

"מחשב יש?"

"יש."

"טוב ויפה" סיכם שארפ "אם כן אני מציע את התוכנית הבאה: אני על פי רוב נמצא בלילות בחדר הזה החל מחצות ואילך, נוכל להתחיל לימוד משותף בלילה. בכל פעם שנסיים נושא, אתה תצטרך לסכם אותו ולשלוח לי אותו בדוא"ל. אם נראה מתוך הסיכום שהבנת נכון את העניין, תוכל להגיע שוב ולהתחיל נושא חדש. אין צורך לקבוע יום ושעה, סימן ההיכר שאני נמצא הוא האור הדולק בחדר."

הרב שארפ הראה לדייב דלת המחברת את החדר לגרם מדרגות חיצוני לבניין המגורים. "מכאן תוכל להיכנס בלי לעבור דרך הכניסה הראשית. אין צורך לנקוש, אם יש אור –כנס. מקסימום אם אני יושב עם מישהו, אני אבקש שתחזור מאוחר יותר או ביום אחר."

"מתי פגישה ראשונה?" שאל דייב ישירות.

"ייקח לי כמה ימים להתכונן, אני אעדכן אותך כשאהיה מוכן. אבל בשלב ראשון הייתי רוצה שתסכם לי את שאלותיך המרכזיות, ואת התחנות השונות שמהן שאבת ידע עד כה. זה יעזור לי להכין את החומר, וגם להבין באיזה מושגים ורעיונות כבר נתקלת."

הרב שארפ שלף בלוק נייר ממגרה שולחנית, והניחו לפני דייב.

"אממ...בוא נראה." אמר בכובד ראש כשהוא בוחן ספל חרסינה בצורת דלעת גדוש בכלי כתיבה. "הנה..." אמר לבסוף "העט הזה מתוכנת שלא לכתוב בכתב מחובר."

דייב הביט נפעם בעט שהוגש לידו. עיניו ניסו לצוד ולו רמז קל שיעיד על הטכנולוגיה החדשנית הטמונה בו, אולם בלא הצלחה. העט נראה כמו עט רגיל לגמרי שערכו אפילו בהגזמה אינו יכול להיות מעל דולר וחצי.

"רק התלוצצתי..." אמר הרב שארפ בליווי חצי חיוך "זו הייתה דרך עקיפה לבקש ממך לכתוב בכתב לא מחובר, הקריאה באנגלית קשה לי כך."

דייב צחק צחוק משוחרר ומיד הוסיף לקובץ של אלי נקודת ציון נוספת: לרב יש חוש הומור.

הוא החל לכתוב, והרב שארפ חזר להקליד בשצף קצף.

את רשימת מקורות הידע שרכש הוא מילא בזריזות ובלא כל קושי. הייתה זו פעולת סיכום שהצריכה רק מעט מאמץ של תאי הזיכרון ותו לא. כשסיים, כללה הרשימה את הרפרטואר הבא:

נצרות – כל פלגיה המרכזיים וחלק מהפלגים המשניים. בדרך כלל נפגשתי עם אנשי כמורה מדרגים שונים או מיסיונרים.

אסלאם – בעיקר חומר קריאה ואתרים אינטרנטיים. התכתבתי ברשת עם כמה מוסלמים כדי לברר נקודות שלא הבנתי.

יהדות – שוחחתי עם כמה רבנים בארה"ב וקצת חומר קריאה אינטרנטי. קראתי הרבה פעמים את התנ"ך.

בודהיזם – חומר קריאה וסדנאות. מפגשים עם נזירים בהודו, בעיקר זן-בודהיזם.

טאואיזם – חומר קריאה וסדנה בת שלושה שבועות.

הינדואיזם – סדרת מפגשים עם נזירים בהודו והשתתפות בסדנאות.

באביזם – בעיקר חומרי קריאה.

בון – חומר קריאה רב וסדרת מפגשים עם ראש מנזר.

ניו אייג' – חומר קריאה ספרותי ואינטרנטי וסדנה אחת בארה"ב.

סיינטולוגיה – קראתי כמה ספרים, וזה בהחלט הספיק לי.

לעומת זאת, בניסוח שאלותיו נתקל דייב בקושי לא מבוטל. הוא מעולם לא העלה אותן על הכתב בצורה מסודרת, הן תמיד נבעו מתוכו תוך כדי שיחה וליבון. לאחר לבטים הועלו על הנייר השאלות האלה:

- מה תכלית האדם בבריאה?

- מה הדרך להגשים אותה ברמה האישית?

- מדוע יש כל כך הרבה רע וקלקול בעולם?

- מדוע העולם מתנהל  בלי גילוי של הבורא?

- האם העולם על כל תוכנו נועד כדי שנתנזר ממנו? ואם כן, מדוע נברא במתכונת זו?

- מדוע המין האנושי כל כך חלוק באמונותיו?

- מהו סוד האושר?

הרב שארפ קיבל את הדף לידיו וסקר אותו במבט מהיר, "הרבית ללמוד והיטבת לשאול." סיכם. "אני אשלח לך מייל בתוך כמה ימים."

הם נפרדו בלחיצת יד.

דייב יצא אל הרחוב שהספיק להחשיך בינתיים, רוח קלה וקרירה נשבה על פניו כפיצוי נעים על יום שרבי. רשמים מחשיפתו העצמית לפני הרב שראפ עדיין הדהדו בקרבו, מציגים אותו בעיני עצמו כאומלל מוכה גורל שיש לו הכול ובעצם אין לו כלום.

כאחד שלא אהב לרחם על עצמו, הוא ניסה לדחוק את הרשמים הללו ולהשליך אותם ממנו והלאה, אבל עמוק בתוככי נפשו הוא ידע שהם מכילים יותר מקורטוב של אמת.

טלפון לאלי הוביל למפגש מרגש. מסעדת דגים כמעט ריקה אבל עם אוכל טוב הייתה קרקע מספיק נוחה ושלווה להשלמת פערים על הנעשה אצל כל אחד מתום תקופת לימודם ולהעלאת זיכרונות משותפים, שהניבו פרצי צחוק לא נשלטים. מלצר אדיב עם חיוך של בובת פליימוביל הגיש להם תפריט עב כרס.

"מה המלצת היום?" שאל דייב מבלי להסתכל בתפריט.

"פורל אפוי ברוטב שקדים ולימון." דקלם המלצר במקצועיות מבלי להוריד מעלה אחת מזווית החיוך.

"אני אקח את זה עם מיץ תפוחים." החליט מיד דייב 'הפליימוביל נראה כמו אחד שיודע מה הוא אומר.'

אלי הזמין פלטת דגים מטוגנים ובירה, והחיוך עם שאר חלקי הגוף ביצעו תנועת פרסה לעבר המטבח.

אלי נראָה טוב. הוא עדכן את דייב שכבר התברג היטב בסגל כלכלנים בכיר של חברה מצליחה, והוא יועץ וחבר דירקטוריון בעוד כמה חברות. הוא השקיע בחוכמה בבורסה, ידע היכן להשקיע את כספו, ולא פחות חשוב מתי למשוך את הרווחים, והצליח בזמן קצר לגרוף רווחים מרשימים.

כסף לא חסר לו וגם לא בחורות, אף שזו כבר לא חוכמה גדולה כי זה הולך ביחד.

הוא נשאר אם אותו קסם אישי ושמחת חיים, רק בורגני יותר ומרופד בהרבה יותר כסף.

השיחה קלחה בספונטניות מנושא לנושא, כאילו הם עדיין שותפים לדירת סטודנטים בניו-יורק.

כשהמלצר ניגש לבשר להם שבעוד עשרים דקות המסעדה נסגרת, ניכר היה שהוא מתאמץ לשמור על ארשת פנים מחויכת.

רק אז הבחינו שהם הסועדים האחרונים במקום, ושהצלחות שלהם כבר מזמן ריקות.

אלי התעקש לשלם, וגם השאיר טיפ שמן "זה בשביל המאמץ של שרירי הלסת, השירות לא היה עד כדי כך טוב..." אמר, ושניהם פלטו צרור צחקוקים מאופק.

בשעת לילה מאוחרת חזר דייב לחדרו שבמלונית. הוא השתרע על המיטה מותש. גופו אותת עייפות מכל שריר ושריר בנפרד. אולם המחשבות השתוללו בראשו כמו ים סוער וגועש, ולא הותירו סיכוי לגוף המשווע לשינה לקבל את מבוקשו.

מלחמה ישנה וידועה התחוללה בתוכו בפעם המי יודע כמה.

שני צידי המתרס היו מוכרים לו היטב.

מצד אחד המציאות הזורמת והנהנתנית, רוויית החומר והתענוגים, שהמנגנון המניע אותה עובד על ציר הימנעות מכאב ורדיפה אחרי עונג. מציאות שבה העולם הוא מזנון בופה רב-גווני שכל הקודם זוכה וכל השבע מקיא כדי לרעוב שוב.

מצד שני העומק הקסום שיש מתחת לאפידרמיס של המציאות. החוכמה והסדר שבכל מערכת הטבע, בכל אורגניזם ובכל אטום. הכול מאותת שמתגלה כאן טפח מחוכמה עילאית, וקובע בבירור את המסקנה הפשוטה שאי אפשר לברוח ממנה: את המערכת הענקית הזאת מישהו יצר. ומסקנה זו מזמינה אחריה את השאלה הבלתי נמנעת: מה התכלית של כל זה?

ישותו נקרעה לשניים בתוכו. חלקים שונים ממנו רצו בשני צידי המתרס, אולם הניגוד החריף שבין שניהם קבע חד-משמעית שבחירה בצד אחד מהצדדים משמעה קבירת הצד השני.

המלחמה המשיכה במלא העוצמה, ודייב מצא את עצמו בתוך שדה קרב: יריות, הפגזות, מחשבות מתרוצצות בקצב הולך וגובר כמו כדור שלג באמצע השוונג, ובחור אחד מותש ועייף באמצע התופת.

'לעזאזל...כמה שאני שונא את ריח הנאפל"ם בלילה!'

בסופו של דבר הוא הצליח להירדם למרות קולות המלחמה וריח האדמה החרוכה שעמד באוויר.

צלצול טלפון בשעה תשע בבוקר הנחית את סכין הגיליוטינה על חלום מרתק. אימא על הקו, אבא ברקע, וסקוט הכלב המשפחתי משגר נביחות חמות מהחצר.

"היי דייב, מה שלומך יקירי?" שאלה אליס.

"בסדר אימא, עדיין בג'ט לג."

"זה נשמע שהתעוררת הרגע, אתה מעדיף שנתקשר יותר מאוחר?"

"לא, זה בסדר גמור. גם ככה הייתי אמור לקום כבר."

תוך כדי שיחה אינפורמטיבית קלילה עם הוריו, הספיק דייב לשטוף פנים, לצחצח שיניים, להכין כוס קפה, ולפתוח חבילת עוגיות. אלא שאז הנחיתה אימו את הפצצה על השולחן.

"שוחחתי אתמול עם חברה בנוגע לכמה עניינים. תוך כדי שיחה עלה נושא הטיסה שלך, ומשם זה התגלגל לכל הנושא שלך בכללותו. אף על פי שאני לא נוהגת לדבר על ענייני הבית עם אנשים מחוץ למשפחה, היא חברה מספיק קרובה ויש לה ידע רב בהרבה תחומים, והיא גם שומרת סוד."

"ו..." אמר דייב מעט במתח, הוא החל להריח לאיזה כיוון זה הולך.

"היא הפתיעה אותי כשאמרה שזו תופעה פסיכולוגית מוכרת, ויעצה לי לבקר בכמה פורומים ברשת המתעסקים בנושא. ביקרתי, ואני לא אגזים אם אומר שרוב המשתתפים בפורום דיברו ממש מתוך גרוני ומתוך גרונו של אבא שלך." עוגיית השוקולד צ'יפס בפיו איבדה את טעמה.

"אז את מנסה להגיד לי שאני צריך למצוא פסיכולוג?"

"אולי הייתי רוצה להגיד את זה, אבל אני חושבת שאתה צריך לומר את זה לעצמך, אם רק תבדוק את הנושא. עד כמה שהבנתי זו לא מחלת נפש. זה חוסר יציבות קיומית ברמה כזו או אחרת, והוא מייצר צורך פנימי לא נשלט למצוא מסגרת אידיאולוגית תומכת ולכן..."

"אימא" קטע אותה דייב "אולי אפשר להמתין עם כל זה עד שאני אחזור לארה"ב? זה לא נשמע לי משהו בוער כל-כך, סך הכול לפי איך שהגדרת את זה אני נמצא במצב של 'חוסר יציבות קיומית' כבר שנים. עוד כמה שבועות לא יכולים להזיק, לא?"

אליס צחקה "אני מקווה שאתה צודק. בכל אופן אני שולחת לך כתובות של הפורומים שביקרתי בהם, אם יהיה לך זמן בקר בהם."

"אני מקווה שלא יהיה לי זמן אבל אם יהיה, אני אבדוק את הנושא."

השיחה הסתיימה. דייב לא הרגיש פגוע, רק אותו תסכול ישן ומעיק הציף אותו שוב. התסכול לנסות ולתרץ את עצמו לנוכח סימני השאלה שהסביבה הקרובה מציבה לפניו. לנסות ולהוכיח לעצמו ולהם שהוא מחפש דבר שאכן קיים אי שם, ושניתן להשיגו ביום מן הימים – משמעות.

לאחר השיחה החל דייב להתארגן לקראת יום חדש. על סדר היום עמדו הכרת הסביבה הקרובה, איתור מכולת, קניות וסקירה של נקודות תיירות מעניינות.

המכולת אותרה, והמקרר הקומפקטי שבחדרו נתמלא עד אפס מקום בשלל מוצרים. כדרכו, רובם היו זרים לו לגמרי. 'הכרת המטבח המקומי מתוך התנסות בשטח בזמן אמת', כך כינה את החוויה הגסטרונומית הזאת.

אתרי התיירות סיפקו לו כמות עצומה של נקודות תיירות מעניינות 'אני יכול לחלום על ביקור בעשירית האחוז מהם, זה לא נראה שהרב שארפ עומד להשאיר לי הרבה זמן פנוי' חשב.

אחר הצהריים, טלפון מאלי. 'סמוֹל טוֹק' קצר והזמנה חגיגית, "ארוחת ערב אצלי עם כמה חברים."

"אני לא יודע...נראה, אולי." השיב, הוא ידע איך נראה ערב כזה בדרך כלל, וניסה להתחמק מהמעמד.

"בחייך נו.. אוכל טוב, מוסיקה טובה, אנשים עם ראש טוב. אז אם הכול טוב, מה הספק?"

"טוב" התרצה דייב "באיזו שעה להגיע?"

"רשמית שמונה, אבל זה לא מסדר נאצי, תרגיש חופשי להקדים או לאחר."

"טוב אני אגיע. ואם כבר מדברים על אוכל, אתה תצטרך לתת לי הסבר על כמה מאכלים מוזרים שקניתי היום, כמו הדבר הזה שנקרא 'מלאווח', שנראה כמו תקליט מבצק."

אלי צחק "ראה את העניין כמסודר. תגיע רעב, אני מכין כמות רצינית של אוכל."

דייב הגיע לדירה של אלי אחרון מבין כל המוזמנים, אף שלא איחר בהרבה. 'זה נראה שהחבר'ה האלה ממש רעבים, או שכולם כאן נאצים...'

אלי קיבל את פניו בחיבוק חם, וערך לו היכרות קצרה עם שאר המוזמנים.

היו שם שני חברי ילדות של אלי. אחד מהם, ששמו ניר, אף ביקר אותו בניו-יורק בזמן שלמד שם. באותו ביקור היה חיבור חיובי בינו לדייב, והם שמחו להיפגש שוב.

ניר הוא מסוג האנשים שאי אפשר להתעלם מההופעה שלהם. בחור יפה, גבוה ורזה עם שיער שטני ארוך וחלק, עיניים ירוקות ופנים מסותתות. גיטריסט בחסד עליון שעוסק באנימציה ממוחשבת לפרנסתו, ומנגן עם הרכבים שונים בדרך כלל בפאבים אפלוליים עם אקוסטיקה סוג ג'. 

היו שם גם שני בריטים בשנות השלושים לחייהם, שעובדים בחברה שאלי עובד בה במחלקת יחסי חוץ. אלי הציג אותם כ'חברים טריים עם רפרטואר של ותיקים'.

ישראלי נוסף בשם תום הוצג לפניו כמנהל בכיר בחברה ובנו של המנכ"ל.

נוסף להם היה גם אוסטרלי גדול ממדים בשם טרוי שהיה מחובר לבאנג ענק והפיל ראשים בקצב מסחרר. טרוי עצמו הסתפק בהנדת ראש לעבר דייב ממקום מושבו, כנראה כדי לא להתנתק חלילה ממכונת ההחייאה מעלת העשן שאליה היה מחובר.

אלי תרם לדייב מידע כללי שטרוי כבר שלוש שנים בישראל. הוא הגיע כתייר והתאהב בארץ, חי מקומבינות ובעיקר מכרטיס האשראי של אביו המיליונר.

האווירה הייתה טובה, נושאי השיחה התחלפו ספונטנית מפוליטיקה לכלכלה ושוק ההון, ועד לחדשות כלל עולמיות ואפליקציות טריות שעלו למדף הווירטואלי.

ניר התעניין באריכות בסיבת ביקורו של דייב בישראל, ודייב מצידו לא חסך בפרטים.

על השולחן היו מספר בקבוקי שתייה חריפה, חטיפי נשנוש, ומגש קטן עם ניירות גלגול וחומר חשוד.

מוסיקת ג'ז עם נגיעות אלקטרוניות הייתה פסקול רקע משובח.

לאחר שעה קלה האוכל הוגש לשולחן.

אלי הפגיז עם אוכל מדהים שקצר שבחים מכל הסועדים. עוד בדירת הסטודנטים המצ'וקמקת שלהם הוא הצליח להוציא תוצאות מוצלחות, אבל כאן, במגרש הביתי ועם תנאי מטבח ברמה גבוהה, זו כבר הייתה ממש הפקה.

טרוי נפרד בשברון לב מהבאנג וניגש להפיג את יגונו בארוחה טובה, ועל הדרך גם לטפל במנצ'יז העצבני שתקף אותו.

במהלך הארוחה, שלא ביוזמתו או ברצונו של דייב, הפך תוכן ביקורו לנושא לדיון ער. זה החל כשניר שאל שאלה נוספת בהמשך לשיחתם, ומשם זה התגלגל להיות נושא השיחה מסביב לשולחן. חלק מהנוכחים שיבחו אותו על אומץ ליבו ומטרות המסע שלו, וחלק דחו את כל המהלך בטענה שהוא לא מציאותי. לבסוף אירע מה שדייב חשש שיקרה, והוא נתבקש להסביר את עצמו. הוא ניסה לתמצת את הגישה ואת המטרה הסופית בזמן שתום, בנו של המנכ"ל, וטרוי חברו לחזית התנגדות קשה לעצם הרעיון.

בשלב מסוים טרוי לא הצליח להתאפק, ואמר "מה יש לך כל היום עם תכלית שמכלית? מה כבר יש לטחון בזה? פשוט, אתה חי כאן, דפוק כרטיס, תעשה חיים, תיהנה מכל מה שיש לעולם להציע. תאכל טוב, תתמסטל, תפוס כמה שיותר בחורות, בסוף התהליך תתפגר, וזהו – עבר."

דייב הרגיש שהדם מטפס לו לאוזניים "שמע" אמר בחדות "אתה חתיכת ראיה חזקה לדרווין!"

רגע של דממה שֹרר בחדר, ומיד לאחריו גל רועם של צחוק מתגלגל.

אלי ניצל את המומנט ודחף לידיים של טרוי בננה להשלמת האפקט.

להפתעתו של דייב, טרוי זרם עם הגימיק עד הסוף. הוא גירד את פדחתו בתנועה קופית מתעגלת, השמיע כמה קריאות "הו-הו הוו" תואמות, ואז קילף את הבננה ואכל.

דייב הרגיש שהוא עבר את הגבול אף שניכר שטרוי לא נעלב מדבריו.

"אני מתנצל." אמר ישירות לטרוי "לא הייתי צריך לדבר כך."

"זה בסדר." השיב טרוי "קצת צוחקים, זה חלק מהעניין."

"מה שניסיתי להגיד הוא שאדם שחי בתפיסה מהסוג שציינת, הוא משתווה לכל עולם החי המנסה לתור אחר הנאה ולהימנע מסבל."

"ואני מנסה להגיד לך שאין בזה שום בעיה. מבחינתי בני אדם הם חיות משוכללות, לא מעבר לזה."

דייב הבין שמדיאלוג בין הבדלי גישה כל כך קוטביים לא תצמח הישועה, ולכן הוא נמנע מלהמשיך ולפתח אותו, ונתן לזרימה הספונטנית של הערב לזרום לנושאי שיחה אחרים.

לקראת סוף הארוחה הביט ניר בשעון ואמר "זמני תם חברים, אני עולה על הבמה עוד פחות משעה. אמנם הקהל שלי עומד להיות בעיקר ג'וקים ומלצריות משועממות, אבל הם משלמים לי גם על נגינה למאזינים עם מחושים...אָדְיוֹס...אלי, האוכל ליגת על, תודה על הכול."

אלי, שבדיוק יצא מהמטבח עם מגש קינוחים, עשה פרצוף נעלב ואמר בטון נשי מתבכיין "ככה...? ככה אתה מוותר על המנה אחרונה שלי בעבור חופן דולרים? לך, לך לג'וקים שלך רודף בצע נאלח שכמוך..."

ניר צחק. הוא צבט קלות את הלחי של אלי ואמר לו "אני אפצה אותך 'שרלין' אל תעלבי..." ונפרד שוב מכולם.

אחרי הקינוח החל מופע קסמים אומנותי.

'פווף' אחד הבריטים שלף מהכובע 80 גרם ארנב לבן משובח.

תום לא נישאר חייב ו'טיינגגג', בלהטוט מרשים לא פחות הניח שקיק קריסטל.

'זזזזזזפ' צמד החמד, מראה קטנה וצינורית, צצו ועלו לשולחן כמו מאליהם, ומשחק השורות החל.

דייב לא התרגש יותר מדי מהנעשה, הוא ביקר בסצנה הזאת פעמים רבות מאז ימי התיכון ועד תקופת לימודי הקולג'. הוא ראה מספיק כדי להבין שזו בריחה ולא יותר, בריחה מהשגרה, בריחה מהחיים, ומעל הכול בריחה מעצמך.

הפן המסקרן הפעם היה אלי. לאורך כל שנות היכרותם גם הוא סבר כמו דייב, והרבה להתלוצץ על כל הקוקיונרים למיניהם שצריכים להשקיע כל כך הרבה כסף כדי להרגיש טוב עם עצמם, ואחרי כמה שעות הם חוזרים להיות אותו סמרטוט רק עם חור יותר גדול בכיס.

אולם כעת אלי הפגין כישורי הסנפה מרשימים משל היה מסניף קבוע מגיל שלוש.

כצפוי, איכות ותוכן השיחה החלו צונחים במהירות לכיוון הביוב. בדיחות זולות, סיפורי תהילה עצמית ושלל דיבורי סרק בטון של שיח' סעודי. הגדיל לעשות טרוי שכמות החומרים האסורים המאסיבית שצרך בשילוב פאי התפוחים שהוגש לקינוח עשו בו שַמּוֹת. הוא החל לשיר שירי פולקלור אוסטרליים בקולו העבה ובמבטא אוסטרלי כבד. דייב ראה בעיני רוחו איך אוטוטו תצטרף לשירה להקת כלבי דינגו.

למעשה, במקום לשבת ולסבול דייב היה יכול בקלות להפעיל את הקלף המנצח של 'מאוחר כבר ויש לי עוד נסיעה ארוכה', אבל הוא נישאר עוד קצת.

הוא חיפש כמו מרגל סמוי את מה שחשב שהוא עתיד לגלות אצל אלי, והמאמץ השתלם. ההתנהגות של אלי והלהיטות אחרי הסיבוב הבא סיפקו לדייב סימנים שלא מדובר בהתנסות 'בשביל הקטע'. היה נראה שמשהו מתוך ההצלחה, מההתמסדות ומחיי הלוקסוס הציב אותו בעמדה שהכאיבה לו, ולא נותר לו אלא לברוח.

דייב שיחק את המשחק עד הסוף. הוא הרביץ שני פיהוקים רחבים אחד מהם אמיתי לחלוטין ושחרר את הנצרה ממשפט המחץ. נתן טפיחה על השכם לאלי, הודה על הכול ונפרד בידידות מכל הנוכחים.

כשדייב ניכנס לחדרו, השעה הייתה קרובה לשתיים לפנות בוקר, והוא צנח אל המיטה בכבדות. אם אתמול התחוללה בראשו מלחמה בין שני צדדים, הרי שהיום הונף דגל לבן. הרושם הנוצץ והזוהר של עולם החומר נחשף שוב במערומיו על הריקנות והתהילה המדומה שבו, כמו פאטה מורגנה מדברית של מים זכים וצלולים הנאלצת להודות בסופו של דבר שאין לה מה להציע יותר מדיונות של חול וגללים של גמלים. העייפות הרבה שהיה נתון בה נתנה ניצחון מוחץ בנוק-אאוט לג'ט לג, ודייב שקע תוך שניות בשינה עמוקה.

כשהתעורר הבחין בשתי שיחות שלא נענו מאלי. הוא שטף את פניו, הכין לעצמו כוס קפה, והחזיר טלפון.

"היי" פתח דייב "מה קורה?"

"לא הרבה, אני במשרד, יום רגוע יחסית. שמע, אני מתנצל על הקטע של טרוי אתמול. הוא מעשן את עצמו למוות, מריץ שורות כאילו מדובר באבקת סוכר ולא יודע מתי לעצור. ובסוף הוא הופך לקטסטרופה וווקאלית ניידת. הפעם עוד יצאנו בזול, בפעם הקודמת הוא הגיע עם בנג'ו והרביץ סשן מזעזע של ארבעים דקות רצוף. התחננו שיפסיק, לא היה עם מי לדבר. היה חסר רק שהוא יכניס לי כמה קנגורו לסלון להשלמת האווירה."

"גם כמה כלבי דינגו לא יזיקו." הוסיף דייב.

"נכון, גם דינגו משתלב שם יופי..." אישר אלי "אני חושב שפשוט בפעם הבאה אני אטחן כמה כדורי שינה לאבקה, ונשלח אותו לזמר בארץ החלומות עד הבוקר."

"זה בסדר אלי, כלומר השירה שלו גרועה להדהים, אבל עברתי חוויות קשות מזו."

"טוב, תגיד, תקלטת כבר את המלאווח שלך?"

"ממש לא, לפני כמה דקות קמתי. אני מתכנן לגשת לעמדת הדי-ג'יי היום בערב."

דייב חש שזה הזמן לשאול ישירות על שינוי העמדה של אלי בנוגע לחומרים המסוכנים. הוא הרגיש חופשי עם אלי לחלוטין, וידע שכך הם פני הדברים גם מצד אלי.

"תגיד מה קרה שהתחלת עם זה?"

"לא קרה משהו מיוחד, ממש לאחרונה התחשק לי לנסות. ניסיתי, עשה לי טוב, אז אני ממשיך עם זה. אבל זה קטע לא יותר מזה, מן חוויה שמסמנים עליה "וי" וממשיכים הלאה, אני לא עושה מזה עסק גדול."

"גם אני לא." סיכם דייב את הנושא "אני בודק אתרי תיירות מעניינים, אתה בעניין?"

"בכיף, רק תודיע לי יום יומיים מראש שאסדר יום חופש במשרד."

לאחר השיחה נהיה דייב מסופק באשר לחשדות שלו מליל אמש. הוא החליט לא לתת לעניין חשיבות או תשומת לב מיוחדת, וקיווה שהוא טעה באבחנה. וגם אם לא, זה תהליך של אלי ולו עצמו אין הרבה מה לעשות בנידון.

לפנות ערב הגיע המייל המיוחל, שתי מילים בלבד: 'אפשר להגיע'.

והוא הגיע...

השעה הייתה קרוב לחצות, דייב פסע בסמטה המובילה לכניסה האחורית לחדרו של שארפ. מצויד במחשבו האישי, מכשיר הקלטה, וכוס קפה שהספיק להתקרר כמעט לגמרי, החל לטפס את גרם המדרגות, מייחל בכל ליבו שהשכנים לא יחשבו שהוא גנב. האור בחדר היה דולק. אף שנאמר לו בפירוש שאין צורך לנקוש בדלת, הוא נקש. עניין של גינוני נימוס אמריקאים.

"השאלות שלך עמוקות." אמר הרב שארפ מתוך ערימת הספרים שהקיפה אותו, לאחר שדייב התמקם בכיסאו.

"אבל זה לא יהיה נכון לגשת ללימוד שלנו בפורמט של 'שאלה –תשובה'. זו אולי הדרך הקצרה, אבל היא משאירה כל כך הרבה חורים, ומצמיחה שפע של שאלות אחרות. כך שבסופו של עניין היא הארוכה מכולן."

"אז מה הגישה הנכונה?"

"אנחנו ננסה להעמיד בניין שלם של הבנה בנוגע לבריאה, קומה מעל קומה, כשכל קומה בנויה מידיעות והגדרות משלה. בתוך הבניין הכולל הזה ישולבו התשובות לכל השאלות שלך, ומסתבר שעוד הרבה אחרות.

אבל ההצלחה של הבניין הזה או כישלונו תלויים במילה אחת – סדר.

כשאדם מבקש לקנות ידיעה ברורה ומקיפה בנושא מסוים, יש חשיבות עליונה לסדר קניית הידיעות. אם ידיעות הבסיס לא מיושבות וברורות, כל ידיעה שנוסיף על בניין רעוע שכזה רק תוסיף בלבול ותסכול. כמו כן, אם לא נודע הקשר בין ידיעה אחת לשנייה, הן לא יתמזגו להבנה כוללת של כל הפרטים. ואז קיבלנו גיבוב של ידיעות מפוזרות בלי קשר ביניהן. זו נוסחה בטוחה לאכזבה בשביל אדם שמבקש הבנה שלמה וברורה, ובמקום זאת מקבל עיסה של ידיעות לא מבוררות כל צורכן שאינן מתמזגות אחת עם השנייה.

אין בדבריי אלה כל חידוש כיוון שצורך זה הוא לוגי ונוגע לכל קניית ידע באשר הוא. אני מניח שכבר שמעת את תוכן הדברים ממקורות אחרים."

דייב אומנם שמע דברים דומים בעבר, אולם הם לא נמסרו לו בתור 'חשיבות עליונה', וגם בפועל לא תמיד נשמר הכלל הזה.

שארפ המשיך בדיבורו "רק כשהבסיס איתן, כלומר שכל ידיעה מבוררת ומובנת היטב, וכן הקשרים והיחסים בין הידיעות מובנים, אז ורק אז ניתן לחבר את חלקי הפסיפס לתמונה אחת גדולה. ולקבל את הדרת יופייה של הידיעה השלמה שהיא ורק היא המנוחה והשמחה האמיתית לנפש האדם השואלת.

בכל אופן, כדי לקבל תמונה כללית כבר מההתחלה אפשר לחלק את לימודנו המשותף לכמה נושאים."

הוא פתח את כף ידו והחל למנות את הנושאים באצבעותיו.

"הנושא הראשון יעסוק ביסודות שעליהם מושתת הקיום ובתכלית הבריאה.

השני, בבריאה עצמה על כל חלקיה, והאינטראקציה ביניהם.

השלישי, באדם וכל הקשור בעניינו.

הרביעי, הוא נושא שאפשר לכנותו 'המגמה של הבורא בתוך הבריאה'.

והחמישי, שיהיה שזור בין כל שאר הנושאים, יעסוק בחיבור בין החומר הנלמד למציאות חיינו, שהרי אם הדברים יישארו תאורטיים בלבד, הרי שבזבזנו את הזמן של שנינו."

הדברים היו מתוקים לאוזניים של דייב כמו גלידה משובחת ביום חם.

"אך ראשית." קטע שארפ את מחשבותיו של דייב באמצע ה'לֶק'. "עליי לציין מספר נקודות מפתח שילוו את כל מה שאני עתיד לומר.

האחת, כל מה שנדבר בעניין הבורא בלשון פעולות או תכונות אנושיות, אינם אלא על דרך משל כדי לקרב את העניין להבנתנו באמצעות מושגים המוכרים לנו. אין אפשרות בידינו להבין דבר מופשט בלא שימוש במושגים הללו, אולם בבורא אין כל יחס לעניינים אנושיים, ועוד נרחיב בעניין זה במקומו.

השנייה, כיוון שהסדר הוא המפתח לכל הבנה אמיתית ומוצקה, אני לא אקפוץ מנושא לנושא, רק אם הנושא החדש ישלים את הבנת הנושא שבו אנו עוסקים.

השלישית, אני אשתמש במושגים שחלקם כבר ידועים לך על פי הרשימה שמסרת לי. אם אתה רואה שדבריי סותרים את הידוע לך, תפקידך לציין זאת כדי שנבחן היכן טמון השוני. 

הרביעית, כל מה שאתה עתיד לשמוע ממני אינו אלא הבסיס שיש לכל בן תמותה הזכות לדעת, אבל הדברים נמשכים ומעמיקים לאין שיעור ולאין חקר. לכן אפילו אם אתה סבור שהעניין מובן לך היטב, אל תניח לעצמך לטעות ולחשוב שהבנת אותו עד תכליתו."

"מצוין" אמר דייב "אפשר להתחיל."

"כבר התחלנו..." השיב הרב שארפ.

המשך בשבוע הבא.