"איך לא ידעתי", פרק ט"ז - אני הכרתי חסיד

"היה חסיד אחד שהכרתי", אני אומרת לבנות, "חסיד אמיתי ממש. בשנים הראשונות לא היה לו 'שטריימל' ולא היה לו מעיל שחור ארוך. אבל בתוכו פנימה לא הייתה טיפת דם שלא היה בה מן החסידות. הוא היה אבא שלי.

לאבא שלי היה בן יחיד, ענף אחד חי של הורוביץ, מתוך יער שלם שנשרף, זה היה אחי היחיד.

אבא שלי נתן לו הכל, רצה שתהיה לו ילדות מאושרת ובחרות מלאה. הוא שלח אותו הרחק לישיבה בארץ ישראל ולמרות הגעגועים, ידע שטוב לו לילד ללמוד במקום שמתאים לו, גם אם הוריו מתגעגעים. וככה הוא היה בינינו אח אחד לשלוש אחיות. ממלא אותנו גאווה ואהבה. בן יחיד.

הוא התחתן בארץ ישראל ואפילו נולד לו תינוק קטן. ואז משהו השתבש. לא ידענו מה. היינו בעצמנו זוג צעיר ואף אחד לא רצה להדאיג אותנו. 'הוא לא מרגיש טוב', היו אומרים לנו ההורים, 'יש לו זיהום בדם'. איכשהו הזיהום לא פסק והאמת שהתבררה הייתה גרועה יותר מכל דבר - לוקמיה.

אחי היקר והאהוב לקה בלוקמיה. ולפני עשרות שנים, לא היה לרפואה הרבה מה להציע. ההורים הגיעו לכאן היישר מאנטוורפן, טרוטי עיניים וחרדים מאוד. הם באו כדי לעשות הכל בשביל הבן היקר שלהם. הוא לא יסבול... הוא לא... הוא לא יכול למות... הוא לא... יש לו ילד ילד קטן ואשה צעירה. והם יתנו לו הכל. הם ביקשו מהרופאים שלא לספר לילד מה המצב. בשביל מה לצער אותו? הילד כבר מזמן לא היה ילד. הוא דאג להורים שלו והוא ביקש מהרופאים שלא לספר להורים מה בדיוק המצב, בשביל מה להדאיג אותם? שני הצדדים שיחקו היטב את משחק הזיהום. כמעט שנתיים הייתה המחלה בגופו, לוקחת ממנו נתחים נתחים. ואז היא הרפתה מעט מאחיזתה הנשכנית. נראה היה שהוא מתחיל להתאושש, ובדיוק אז ילדה לו אשתו תאומים. תאומים בנים! 'הוא מוכרח לחיות!!!' אמרו כולם. הברית הייתה אירוע בלתי נשכח, כמו עוגת שכבות של אושר עם בכי, תקוה, תפילה ופחד. אבל למרות הכל הוא חזר ל'איכילוב'.

וההורים חזרו להיות איתו, מסתירים את דמעותיהם ומאמינים לנס עד הרגע האחרון. ויום אחד, הילד היחיד הזה, שהיו לו שלושה תינוקות בבית, נלקח אל האלוקים ולא היו מספיק דמעות בעולם כדי לבכות אותו.

אני רוצה לבכות עכשיו בקבר של רבי אלימלך, על האח היחיד שלי שהלך בדמי ימיו. הלך ושוב לא ראיתי אותו יותר. והוא היה צעיר כל כך, חברי הטוב ממש. אבל אז אני רואה את הצעירות שלידי, מביטות בי ואינני רוצה להכאיב להן בבכי שלי, ולכן אני מסלקת לרגע את הדמעות מדרכי ודוחסת אותן בתוכי היכן שהן תמיד.

"אבא שלי היה חסיד", אני אומרת, "חסיד של ה'בית ישראל'[1] שהיה האדמו"ר מגור שהציל את היהודים שניצלו. כן, הם היו באים, מעורטלים מכל זיכרון או סממן, מנותקים מן האמונה והתורה וחשים איך כל הדבר הזה מת בתוכם ואיננו. ה'בית ישראל' ריפא את הלבבות, הוא לא ביקר ולא העיר, לא תהה ולא שאל ובטח שלא הטיף. הוא רק חבש את הפצעים באהבה ונתן לאחד תפוח ולשני בקבוק יין. הוא הקשיב לכאב וספג את הצווחות שאי אפשר היה לצעוק. הוא חימם את הנפש שקפאה כמעט למוות והפשיר את הרגשות שכמעט ונמקו שם בפנים. האנשים באו שוב ושוב, נמשכים כמו פרפרים עזובים בלילה נטול ירח אל מנורת אש חמה ומאירה. הם באו והיו שם, מתחממים מהמילים ומתמלאים מן האהבה. ה'בית ישראל' לא חשב על החסידות שהייתה ואיננה. הוא לא ניסה לשקם את חצרו, ולא להרבות בה אנשים. הוא פשוט אהב אותם, והם באו.

אבא שלי הגיע גם הוא... היה זה חג השבועות. בבית המדרש הגדול של 'גור' בירושלים, יומיים אחרי שקם מה'שבעה' על בנו היחיד, כשעדיין לא יבשו הדמעות ותמונת הילד המתייסר עוד תלויה בחדרי הלב, אבא היה שם, ליד הבימה. רק עכשיו תמו ימי ה'שבעה', והוא מתגעגע... מתגעגע כל כך לילד שלו, עד שדמעותיו יכולות למלא את כל בית המדרש.

לאחר התפילה רקדו החסידים ריקוד של שמחה – "ובאו כולם בברית יחד"...

האדמו"ר סימן לאבא, ואבא בא. ופתאום הוא התחיל לרקוד. היה זה ריקוד מלא להט, שאף אחד לא יכול היה לרקוד כמוהו, אף אחד.

מפני שלא הרגליים רוקדות אותו, כי אם הנפש. זה היה ריקוד מלא שמחה, מלא הודיה ומלא עד אין קץ אמונה. זה היה ריקוד אמיתי, ואבא היה חסיד אמיתי.

'ריבונו של עולם'. הוא אמר בתום הריקוד המופלא.

'נתת לי ילד למשך עשרים ושש שנים תמימות, נתת לי נחת למשך עשרים ושש שנים מאושרות. עשרים ושש שנים שבהם היה לי ילד נפלא, מתוק, וטוב מאין כמוהו.

מודה אני לך על שהשארת אחריו זרע. אני מודה לך, אלוקים, ולעולם איני שואל שאלות, לעולם לא.

גם באושוויץ לא היו לי שאלות, וגם עכשיו לא....'

"הנה לכן", אני אומרת בשקט בתוך הדמעות שלי ושל כולן, "הנה לכן חסיד..."