"אין מקום לשתיים", פרק י"ח: מה היא בשבילך

"את רוצה לומר לי מי הייתה דבורי בשבילך?" גיטי אפילו לא ידעה איך קוראים לעובדת הסוציאלית שהצמידו לה. כן ידעה, שיש לה קול מתוק-מתוק, שאין בו אפילו קורטוב נחמה. אולי יש כאלו שאוהבים את הנימה הזאת, שהיא מעניקה להם עידוד וחמימות, אבל היא לא אוהבת את זה. מלכתחילה לא אהבה את העובדה שמצמידים לה עובדת סוציאלית, אבל ידעה שזו גזירה שאי אפשר לוותר עליה. היא עברה משבר נפשי עמוק, זה ללא ספק, והיא צריכה תמיכה, ליווי וייעוץ. אין ספק, היא צריכה את שלושת הדברים הללו. אלא שלו היה הדבר בבחירתה, הייתה בוחרת במישהי אחרת. היא לא אוהבת את הרכות הזאת, גם אם היא אמתית ולא מדומה. לא אוהבת את הסגנון המתייַלֵד הזה, את הנימה בטון המדברת, אשר נראה לה שהיא חושבת אותה לתינוקת. או לכל הפחות לחסרת בינה.

גיטי לא ענתה. זה לא מנומס, היא ידעה. היא נשאלה שאלה, ועליה לענות. גם אם אינה מחבבת את השואלת.

"את רוצה לדבר על החברות שביניכן?" גיטי חשבה שזו אותה שאלה, בסגנון אחר. בנוסח אחר. אולי מלמדים אותן שם, בקורס לעובדים סוציאליים, לשאול המון שאלות שהן בעצם אחת. גיטי לא הגיבה.

"את רוצה לדבר על מה שיהיה מעתה?" הנה, ניתחה גיטי במחשבתה, זאת כבר שאלה אחרת. מה יהיה מעתה? ובכן, גיטי, מה יהיה מעתה? היא אינה יודעת. אבל לענות אינה עונה. איך זה שהעובדת הסוציאלית הזו לא נבהלת משתיקה? אולי גם את זה הן למדו. בעצם, ברור שהן למדו זאת: לנהוג בסבלנות ובהבנה בכל מיני נפגעי הלם וצער. לא להיבהל משתיקות.

"את רוצה לדבר עלייך, או על דבורי?"

די, היא חייבת לענות. לא יכולה לנהוג בחוסר נימוס כזה. אבל מה לעשות שהיא לא מצליחה? מנסה להניע את שפתיה, אבל אף מילה לא נפלטת. אם תכריח עצמה לפלוט הברות ולא מילים, משהו כמו "אה-בה-גה", תחשוב העובדת הסוציאלית שהיא השתגעה. אולי אז ישלחו אליה פסיכיאטרית, שתדבר בטון מתוק יותר. אבל לא, בעצם היא שמעה שפסיכיאטרים, בטיבם, הם אנשים נוקשים יותר. 'בלי להכליל, כמובן', הצטלצל קולו של האומר. קולה של האומרת. זאת הייתה דבורי, שיודעת הרבה כל כך. הכאב שב ולפת את לבה. מה מבינה האישה הזו במה שאבד לה? ברור לה ומחוור מה יהיה מעתה? דבורי לעולם לא תהיה מי שהייתה. לא ברור מה כן יישאר מכל אשר הייתה. לא רק הרגל אבדה לדבורי, כי אם גם דברים עמוקים יותר: חדוות חיים, עליצות נעורים, רצונות ושאיפות. מאווייה ישתנו, חייה יתהפכו. היא לא מי שהייתה, ולעולם לא תהיה.

"את רוצה לדבר עלייך ועל דבורי?" העובדת הסוציאלית לא התייאשה.

הפעם היא השיבה במשיכת כתף. בטח העובדת הסוציאלית מסמנת את זה לעצמה ביומן, בתרועת ניצחון שקטה.

"את רוצה שנדבר על הקשר המיוחד שהיה לכן?"

המהום לא ברור. כעת ניצת בה זעם של ממש. היא רוצה לדבר על הקשר המיוחד? מה היא יודעת עליו? מה היא יודעת על העבר שלה, שבו לא העזה לקשור קשרים, עד שדבורי העניקה לה מה שהעניקה? היא שותקת בכוח. שפתיה מתהדקות מעוצמת הכעס.

"את רוצה שאסביר לך מה זה אומר לגבייך, גיטי?"

גיטי הניעה ראשה מימין לשמאל. הזעם גואה בתוכה, והיא עדיין שולטת בו. היא יודעת מה זה אומר לגביה? היא רואה אותה כך: נערה פשוטה ורגילה. היא לא יודעת מה עבר עליה במשך שנות חייה.

העובדת הסוציאלית, מורגלת בשתיקות, לא הרפתה, "אני בטוחה שמה שהיה לכן היה קשר מיוחד ויפה, שלא מצוי כמעט. אל תחשבי שהוא ייהרס בגלל מה שקרה, גיטי".

גיטי שנאה לשמוע את צליל השם שלה נהגה על ידי זרים. בייחוד כשקולם מתקתק עד בחילה. אולי היא סתם שופטת את העובדת הסוציאלית הזו בחומרה.

"את רוצה לדבר על מה שאת מרגישה כלפי דבורי?"

בנקודה זו הגיעה נקודת הרתיחה של גיטי לגבהים שלא הכירה. היא הרפתה מעט את שפתיה המהודקות, ועדיין משלה בעצמה.

"את רוצה שנדבר עלייך ועל דבורי?"

הפצצה התפוצצה. שפתיה החשוקות של גיטי התכווצו, והיא התפרצה, "מה את מבינה? הייתה לי חברה טובה. היו לנו חיים מאושרים ביחד. את יודעת מה זאת ידידות אמת? מה את יודעת על זה?" קולה גאה בכאב, "את באה ומספרת לי את זה, ומחכה שאשתף אותך. אני לא יכולה לשתף אותך, את לא תביני אותי. הייתה לך פעם חברה טובה?"

העובדת הסוציאלית הנידה בראשה בתנועה בלתי ברורה.

"את יודעת מה אני מרגישה כלפיה? אני מרגישה את הכאב זורם בכל חלק מגופי, מענה אותי ומשתק אותי לנצח. אני מרגישה את הייסורים העוברים עליה, בעוצמה ובכאב, ואת... הרגשת פעם דבר כזה? אמרו לך שהחברה שלך איבדה את רגלה?"

ניע ראש לשלילה.

"איך את יכולה להבין אותי? למה את חושבת שאני ארצה לדבר אתך על דבורי? את יודעת מה דבורי בשבילי?"

ניע ראש לשלילה.

"את דיברת פעם עם חברה שלך אחרי שהיא איבדה את הרגל שלה?

ניע ראש לשלילה.

"אז איך את יכולה להבין אותי? איך???"

גיטי קמה וברחה מן החדר בריצה. לו הייתה בדעה צלולה, הייתה מהרהרת מה חושבים עליה אנשי הצוות, שבכל פעם היא בורחת מחדריהם. זאת דרכה להגן על עצמה. אבל היא לא חשבה על דבר לבד מאשר על דבורי, שעתידה להתעורר בימים הקרובים, ולגלות את אשר היה ואיננו. לגלות את האובדן הנורא, את השבר הגדול.

היא התיישבה בחדר ריק, מליטה פניה בידיה ולא בוכה. דמעות צורבות את לבה, מענות את נשמתה, ואינן מסוגלות לפרוץ החוצה. בכי הוא פורקן הלב, מזור כלשהו לנשמה. גיטי עוד לא הייתה בנקודה זו. טרם הגיעה למקום זה.

היא שמעה רחש של מישהו נכנס לחדר, ויכול היה להיות לזה רק פירוש אחד: העובדת הסוציאלית החייכנית והמתקתקה, נכנסת כדי להמשיך לדבר אתה. זעמה של גיטי גאה בה להשחית, והיא לא הרימה את פניה מידיה. אולי כך תניח לה אישה זו. היא אפילו לא תרים מבט כדי להביט אם אכן זו העובדת הסוציאלית.

"לא", הנכנסת דיברה בשקט, בקול עצור, וגיטי קלטה את קולה אכן העובדת הסוציאלית היא, "לא דיברתי עם חברה שלי אחרי שאיבדה רגל. כן דיברתי עם הבת שלי".

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.