"נשמה טובה את", פרק י"ב - שליחות מסוכנת

ושוב השתרר שקט לרגעים. הילדים יצאו ללימודיהם, וההמולה המסחררת של הבוקר שקטה באחת. נעמה ישבה על הכיסא במטבח חובקת בין אצבעותיה כוס קפה מהבילה.

"העניין דחוף ביותר," שחה לעצמה. "לא ייתכן שבגיל כזה עדיין לא תדע דבר על סוד חייה. כיצד ניתן לאתרה, אם בכלל?

שוב צפו בראשה זיכרונות מהתקופה ההיא של לפני 15 שנה: כמו עכשיו גם אז ישבתי בכיסאי שבמטבח ושתיתי כוס קפה של בוקר. מול עיניי צפה ועולה מודעה קטנה, ממוסגרת בשחור:

דרוש זוג צעיר חרדי לשליחות מיוחדת באזור המזרח הרחוק. תגמול גבוה במיוחד למתאימים.

בעודי אוחזת בכוס הקפה הלוהטת, קרצה לי המודעה מתוך העיתון. תגמול גבוה במיוחד למתאימים! ההצעה הזו עשויה להוות פתרון הולם לבעיה שלנו.

מצבנו הכספי באותם ימים היה קשה. קנינו דירה בפרויקט, ולאחר מכן פשט הקבלן רגל והותיר אותנו ללא הכסף וללא הדירה. נוסף על כך, מיד אחרי החתונה השתמש ראובן ברכב של חבר, ופגע קלות ברכב אחר. הרכב לא היה מבוטח, והיה עלינו לשלם סכום כסף אגדי לבעל הרכב הנפגע. פרט לכך היה עלינו לשלם דמי שכירות חודשיים לבעלי הדירה שגרנו בה. כך נכנסנו למצוקה כספית איומה. ההורים משני הצדדים שהשיאו אז ילדים נוספים לא יכלו לעזור הרבה.

חיפשתי נואשות מקום עבודה, אך לא הצלחתי למצוא. למדתי הנהלת חשבונות והתחום לא משך אותי מלכתחילה, ושוק העבודה היה רווי מאוד. חיינו מחודש לחודש במטרה אחת – לצמצם את החובות.

אולי ההצעה הזו תציל אותנו?

ידעתי שראובן לא יתלהב בכלל מנסיעה הרפתקנית שכזו, אך חשבתי שאולי המצוקה הכספית תטה את המאזניים לכיוון חיובי.

חייגתי ביד רועדת את המספר שהיה רשום בתחתית המודעה.

"בקר טוב. אני מתקשרת בקשר למודעה שפרסמתם," פתחתי.

"בוקר טוב," ענה לי קול טרוד. "כן. אני כבר מעביר אותך לאדם המתאים."

מוזיקת רקע הנעימה את ההמתנה, ואז ענה לקו אדם אחר.

 "שלום וברכה. שמי ישראל. עם מי יש לי הכבוד לדבר?" שאל.

"שם משפחתנו מלצר. אני מתעניינת בקשר למודעה שפרסמתם."

"כן. כן," קטע אותי האיש. "בקשר למודעה נוכל לדבר רק פנים מול פנים. מתי תוכלו להגיע?"

"אפשר אולי לדעת במה בדיוק מדובר?" העזתי מעט יותר.

"אתם מוזמנים הערב בשעה 7.00 למגדלי עזריאלי בתל אביב. קומה 8 משרדי 'ישראל'."

"על איזה סכום אתם מדברים?" שאלתי ודחיפות בקולי.

"מדובר על סכום נאה ביותר. אני מצטער שעליי לסיים. אני פשוט באמצע ישיבה דחופה," אמר כמתנצל.
"אוכל להחזיר לכם תשובה מאוחר יותר?" שאלתי רגע לפני שניתק האיש את השיחה.

"מה זאת אומרת מאוחר יותר? אם אינכם בטוחים חבל על זמנכם, יש לנו כאן רשימה ארוכה של ממתינים, וזמן מיותר חסר פה מאוד," לחץ האיש שמעבר לקו.

"אחזיר לך תשובה עד 1.00 בצהריים. זה יהיה בסדר?" שאלתי בחשש.

"עד 1.00 לא אחכה לכם לתשובה. יום טוב ובהצלחה," צליל הניתוק כבר נשמע, ואני הרגשתי תחושת החמצה נוראית. ראובן לומד כרגע ב'כולל', ואני חייבת לחזור אל האיש ולענות לו תשובה לגבי הפגישה הערב, לפני שמישהו אחר יתפוס את מקומנו ויזכה בשליחות הפשוטה ששכר כה גדול בצידה.

בהחלטה חפוזה התקשרתי אל ראובן וביקשתי ממנו לחזור הביתה בדחיפות.

"מה קרה?" נבהל מעט, "את וטלי מרגישות טוב?"

"הכול מצוין. יש פה איזו הצעה שיכולה לפתור את הבעיה הכספית שלנו טוב יותר ממה שהיינו מסוגלים לחלום." שמחתי שראובן נענה לי וענה שישתדל לחזור בתוך שעה.

גם ראובן מודאג מחומרת המצב הכספי שלנו. עכשיו, כשטלי בגן, אנחנו יכולים לשבת בניחותא ולדון בהצעה הקוסמת.

"למזרח הרחוק? לא בא בחשבון. ההשתדלות הזו לפרנסה היא הרבה מעבר להשתדלות שאדם מחויב לעשות כלפי שמים," היה ראובן החלטי.

ניסיתי לשכנע, לדבר אל ליבו. לפחות ניסע לפגישה, רק כדי לבדוק במה דברים אמורים.

 "תראי, אין לנו מספיק פרטים בשביל להחליט," אמר ראובן לאחר שהקשיב בכובד ראש לדברים. זה נשמע באמת מסתורי ומוזר. בואי ניסע למגדלי עזריאלי ונשמע במה המדובר. התקשרי אליו שוב ונקבע פגישה.

 "אין ספק שהמאזן הכספי שלנו באמת זקוק לשיקום רציני, וכל דבר שיכול לעזור לנו יתקבל בברכה רבה. הסכום שאנחנו חייבים עבור התאונה הוא בלתי נתפס, ובשל הקפאת הפרויקט עלינו לשלם דמי שכירות גבוהים מדי חודש. ב'כולל' כבר לא משלמים מספר חודשים, ולך אין עבודה. בואי נתפלל שאם זו ההצעה שאכן תקל עלינו, שיהיה ברור לנו בלי ספקות שהיא שלנו."

דבריו אישרו את תחושתי שגם הוא לחוץ מאוד ממצבנו הכספי הדחוק.

עוד באותו ערב הגענו למגדלי עזריאלי להיפגש עם ישראל.

הערב הזה חקוק בזיכרוני היטב. המגדלים המסוגננים בצורות שונות קידמו את פניי, ורוח ערב קלה הניעה את תלתליה הרכים של טלי הקטנה בת השנתיים ומחצה.

עלינו במעלית נרגשים כשחשש מה מלווה אותנו. האם הגיוני הדבר שזוג חרדי צעיר יחפש לעצמו הרפתקאות כאלו במזרח הרחוק?

אך מיד כשנכנסנו אל החדר המרשים של ישראל נרגענו.

ישראל, בחור חרדי נמרץ מאוד, ישב על יד שולחן ענק ועמוס. הוא ענה לכמה שיחות טלפון בבת אחת, ובמקביל הזמין אותנו לשבת.

"ערב טוב," פתח ישראל. "אתם בוודאי רוצים לשמוע עוד על השליחות המדוברת. ברשותכם, הרשו לי, לפני הכול, לשאול אתכם שאלות אחדות."

"בשמחה," ענה ראובן.

"במה אתם עוסקים?"

"אני אברך כולל," ענה ראובן בשמץ של גאווה, "ואשתי עדיין לא הסתדרה בעבודה, לצערנו."

"והתינוקת כאן בעגלה היא שלכם?" התעניין ישראל.

"כן. שלנו. והיא כבר לא כל כך תינוקת. בת שנתיים ומחצה," הפעם עניתי אני בגאווה, שולחת מבטים אוהבים אל טלי המתוקה שישבה בעגלתה כמו נסיכה, שערה הבהיר קשור בסרט ורוד גדול, ולחייה שמנמנות וורדרדות.

"ומדוע אתם מתעניינים בשליחות?" שאל ישראל.
"אנחנו זקוקים נואשות לכסף."

"הבנתי. אז בואו ניגש לעניין בעצמו," ישראל היה נראה מעשי ותכליתי.

"היעד הוא הפיליפינים, מדינת האיים שבה 1107 איים גדולים וקטנים. מדובר על האי הגדול סבו. באי פועל מפעל ענק לייצור שימורי סרדינים שמייצא לישראל כמויות גדולות מאוד של שימורי סרדינים מדי שנה.

לאחרונה התעוררה בעיה. לא ברור לנו מה אירע ומדוע, אך משגיח הכשרות, רווק מבוגר ונמרץ ששלחנו לשם כדי לפקח על האריזה, הסתכסך עם אחד ממנהלי המחלקות, לא ידוע לנו בעקבות מה. העניין הגיע עד כדי כך שהמשגיח דרש להפסיק את החוזה עליו סיכמנו ולחזור ארצה באמצע השליחות.

כעת אנחנו לחוצים מאוד למצוא את האדם המתאים, ומהר ככל האפשר.

העבודה במקום קלה ביותר. דגי הסרדינים לכשעצמם אינם זקוקים להכשר. יש צורך רק לוודא שהפועלים אינם מכניסים בהיחבא דגים מסוגים אחרים, טרפים, ולהשגיח על אריזת המוצרים ועל תהליך היצוא." ישראל הביט בנו כשניצוץ של סקרנות בעיניו, בוחן את תגובתנו.

"מהו משך הזמן שנתחייב להיות שם?" שאל ראובן.

"מדובר על התחייבות לחצי שנה לפחות, ובהמשך יש באפשרותכם לסגת מהרעיון. בתוך חצי השנה הראשונה ביטול חוזה משמעו הפסד כספי מצידכם."

"ומה באשר לאוכל כשר במקום? מגורים?" שאלתי אני, ולפתע מילאה אותי בהלה איומה על כך שבכלל עלה על דעתי רעיון נועז והזוי כזה, לנסוע לפיליפינים עם ילדה קטנה, ולחיות שם למשך תקופה, על כל המשתמע מכך.

ישראל הקיש באצבעותיו הקצרות על השולחן. "יש בבעלותנו דירה נחמדה באזור מפותח יחסית, קרוב לבית חב"ד. את רוב האוכל תצטרכו לקחת אתכם. לחם תאפו כמובן בעצמכם. חלב ניתן לחלוב מפרה מושכרת. תלמדו לעשות שם דברים שלא עשיתם מעולם... זה בטוח," חייך ישראל. ופתאום לא מצא חיוכו חן בעיניי.

"ומהי המשכורת שאתם משלמים עבור חודש של שהייה שם?" ראובן היה סקרן.

ישראל נקב בסכום גבוה מאוד.

השיחה נמשכה עוד כעשרים דקות, ולאחריהן נפרדנו מישראל במילים: "כרגע השליחות הזו אינה נראית לנו. אם נחליט אחרת, ניצור בעצמנו קשר. תודה רבה."

חזרנו הביתה כשההחלטה ברורה לנו מאוד. שליחות כזו אינה מתאימה לזוג צעיר עם תינוקת.

לאחר שבוע עניתי לשיחת טלפון מישראל, שבה ביקש להיפגש עימנו שוב.

"לא שינינו את דעתנו," עניתי לו בנחרצות.

"כן. אני יודע. אך יש לי בשבילכם הצעה כספית משתלמת במיוחד, ואני מניח שתרצו לשמוע עליה. מדובר על סכום אחר, לא דומה בכלל לסכות הגבוה שנקבתי בתחילה." ישראל נשמע בטוח מאוד בעצמו.

"אדבר עם בעלי ואשתדל ליצור איתכם קשר בהמשך," אמרתי בעודי שוקלת האם לפתוח שוב את הנושא.

באותו ערב חזר ראובן הביתה באיחור משמעותי כשמצב רוחו ירוד במיוחד.

"אנחנו מסובכים הרבה יותר ממה שאת מתארת לעצמך." הוא פרס לעצמו פרוסה עבה של לחם שחור ומרח עליה שכבה דקה של גבינה לבנה פשוטה.

"קרה משהו?" נבהלתי.

"לא משהו חדש. אך המצב מחמיר. אין לי מנין לכסות את החובות, ואנשים מזכירים לי ללא הרף חובות ישנים וחדשים." 

ראובן היה נראה חסר אונים ממש. לרגע חשתי צביטה בליבי. ראובן בחור צעיר מכדי לשקוע רובו ככולו בעול כבד כל כך של חובות במקום לשקוע בלימוד כשאר האברכים. איך קרה שדווקא אנחנו הסתבכנו כל כך?

"ישראל התקשר היום." בחשתי את הקפה ואדים כיסו את עדשות משקפיי, מטשטשים את ראייתי.

"והלוא סיכמנו איתו שאנחנו יורדים מהעניין!" הבעה של פליאה הצטיירה על פניו של ראובן, והוא הרחיק מעט את פרוסת הלחם.

"נכון. אך הוא טוען שיש לו הצעה כספית משתלמת יותר בעבורנו." הקפה היה לוהט ולשוני נצרבה מן המשקה המריר.

"את יודעת מה, נעמה, אולי נבדוק את הנושא לעומק? השליחות הזו עשויה להוציא אותנו מהמבוך הכספי הפתלתל הזה, שלא נראה שיש לו סוף או קצה. נעבור את מחצית השנה הזו מהר מאוד, וכשנחזור יהיה מצבנו הכספי טוב הרבה יותר. לפחות נכסה את החובות המעיקים," ראובן נראה רציני מאוד.

מכאן ואילך התגלגלו העניינים במהירות מטורפת.

ישראל סיפר שיש לו מועמדים נוספים לשליחות המתגמלת הזו, אך טען שרוצה דווקא משפחה עם ילד כדי ליצור רושם נחמד ולא מבקר מדי במפעל. ראובן מצא חן בעיניו ונראה לו טיפוס נוח ונעים, שיוכל להסתדר עם מנהל המפעל בלא להסתכסך עימו.

למרות הצהרתו אני מניחה שלא זוגות רבים הסכימו להרחיק נדוד עד לפיליפינים הרחוקה.

וכמו בתוך חלום מצאנו את עצמנו שלושה שבועות לאחר השיחה הזו בשערי הטרמינל בשדה התעופה לוד, סוחבים אתנו עגלות משא ענקיות עם מזוודות רבות, תיקים וצידניות לשמירת מזון.

העגלה של טלי הונחה מקופלת על עגלת המשא. טלי בעצמה הייתה לבושה כמו נסיכה, ישבה מעל משא המזוודות, חייכה ללא הרף והתעניינה בסובב אותה. היא אחזה בחוזקה בשני צדי העגלה, מאושרת וזוהרת מתשומת הלב הרבה שקיבלה מסבא וסבתא משני הצדדים שבאו ללוות בדאגה רבה אך גם בהבנה למצב.

איש מאתנו לא תיאר לעצמו שנשוב הביתה לאחר שלושה שבועות בלבד, בפתאומיות, אבלים וכואבים בלב שרוט ופצוע.

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.