"תהומות", פרק ב’ - זיכרונות

"אמא, אני לא מוצא את העניבה החדשה שלי".

"אמא, תראי את התסרוקת שצביה עשתה לי".

"אמא, אם אני מטלטלת את הראש, הבייביליס מתפרק?"

"אמא, איפה החליפה של דידוש, אני רוצה להתחיל להלביש אותו".

שיפי מסתובבת בבית, ובועה שקופה אך אטומה היטב, סוגרת עליה מכל כיוון. היא לא שומעת בקשות ושאלות. קולותיהם של ילדיה לא מצליחים להבקיע את הבועה. היא לא רואה לא עניבה ולא בייביליס, וגם לא את חליפתו החדשה והיקרה של דידוש התינוק. ובעיקר לא את שמונת הילדים שחנן אותה ה', שמבקשים נואשות את תשומת ליבה. מצפים שאמם תשמח, תתרגש איתם ותלווה את ההכנות בלב שמח.

היא רואה מול עיניה זוג תאומות ותהום פעורה ביניהן.

"שיפי, מה העניינים?" הקול הזה דווקא כן קורע את המסך האטום, למרות שהוא שקט. הוא חודר לתוכה לגמרי, וגורם לה לצנוח על מיטתה בחוסר אונים. עיניה מתמלאות דמעות שקופות, שמן הרגע שניתן האות, הן מתחילות לגלוש להן במורד הלחיים, בשבילים ישרים ומסודרים.

"היא לא מגיעה. אתה מבין? היא לא מגיעה לבר מצווה של דובי. אני לא מסוגלת לקלוט את זה".

"יש לה כאבים חזקים מאד", מבין אשר.

אבל הוא לא מבין, מדוע שביל הדמעות הדקיק הופך פתאום לנחשול מים אדיר.

אשר בא במבוכה. הוא לא התרגל עדיין לנחשולים האלו שמגיעים לעיתים רחוקות, וכעבור דקות ספורות נבלעים בתהומות, עד שהוא תוהה, האם הרגעים האחרונים לא היו אלא בדמיונו.

"שיפי, אני יודע שקשה לך מאד. אפי יקרה לך, וההיעדרות שלה מכאיבה,  אבל אני מבקש בשבילי, בשביל דובי ושאר הילדים. תחשבי על דובי, כמה הוא ציפה ליום הזה... בבקשה, תתגברי על זה".

שיפי עוצרת בכוח את הגל הבא, ובולעת אותו עמוק אל תוכה, מנגבת את שאריות הדמעות בשרוול חלוקה. די להתבכיין, מצווה על ליבה ונועלת אותו בכמה מנעולים.

אבל אשר, שאינו יודע שהלב של שיפי כבר ננעל, ממשיך להפציר:

"בעוד ארבעים דקות יגיע הרכב שיקח אותנו לאולם. אני אארגן את ידידיה, ואני מבקש מאד מאד, תניחי עכשיו הכל בצד, כדי שנוכל לצאת בזמן ובלב שמח לבר המצווה של הבן הבכור שלנו".

שיפי נוטלת בחוסר חשק את השמלה הכחולה החדשה שלה, זו ששוטטה בגינה שעות ארוכות בחוצות העיר. היא תתארגן כדי לא לאכזב את אשר,את דובי ושאר הילדים.

אשר טועה, והיא לא מתכוונת ליידע אותו בטעותו. היא בכלל לא התפנתה לחשוב על אפי, אנוכית שכמותה. היא חושבת רק על עצמה.

היא חושבת על הערב הגדול שלה, שהתנפץ פתאום. חושבת על המבוכות שיגרמו לה, בשעה שתיאלץ לענות לאורחות שוב ושוב את אותה תשובה. תבואנה הדודות משני הצדדים, הגיסות, החברות מהעבודה ומהקורסים, תבואנה השכנות, וכולן תלחצנה יד, תאמרה מזל טוב חגיגי, ואחר כך תבוא השאלה הצפויה:

"איפה אפי? אפי לא כאן? לאאאא! את רצינית?"

ואז ישלחו לעברה זוגות עיניים המומות ופיות פעורים.

והיא תיאלץ למתוח חיוך מאולץ מאד, ולספר מה אירע לאפי. הסיפור יגרור בעקבותיו שובל של שאלות, תהיות ורגשות חמלה, מובעות בקול או מוצפנות עמוק בפנים. אחר כך תסבנה האורחות סביב השולחנות הערוכים בטוב טעם, ויהיה להם נושא מרתק לשיחה.

שיפי ואפי וכל מה שביניהן. 

שיפי כמעט מאורגנת, אשר מאיץ בה. בעוד כמה דקות הרכב יגיע. הילדים כבר ירדו למטה, פרט לדובי שיושב על הספה בסלון מתוח וחיוור.

היא מזרזת את עצמה, אך המחשבות הקשות גוררות בעקבותיהן זיכרונות מלאי מרירות, ומאיטות את קצב ההתארגנות.

זו לא הפעם הראשונה שאפי הורסת לה תכניות. אפשר לומר שהיא הורסת תכניות סדרתית, מאז שהיא זוכרת את עצמן, לאורך כל השנים...

הזיכרון החזק והמאכזב ביותר, הוא טיול חול המועד פסח. כשהיא ואפי היו בנות שמונה, בכיתה ב', אמא קנתה להן סרפנים פרחוניים עם חגורת סטן עבה ומבריקה. הבגדים החדשים נקנו חודש לפני פסח. תמיד היתה אמא מאורגנת מאד. חודש שלם ספרה שיפי את הימים. בכל יום היא פתחה את הארון לבדוק את שלום הסרפן, למשש את הבד הבוהק וליהנות מיופיו. וכל יום שאלה את אמא, מתי כבר יגיע חול המועד. היו גם בגדים חדשים לליל הסדר, אבל את הסרפן הפרחוני היא אהבה במיוחד. כל כך ציפתה לרגע שתוכל ללבוש אותו.

והרגע החגיגי הגיע. ביום הראשון של חול המועד, נקבע טיול משפחתי, עם כל המשפחה המורחבת מצד אמא. אבא הזמין רכב גדול. אמא הלבישה אותה ואת אפי בסרפנים החדשים, וקשרה לראשן סרט תואם. גם לציפי היה סרפן כזה, אך בצבע צהוב.

תמיד זה היה כך. היא ואפי בדיוק- בדיוק אותו דבר, מסיכת ראש ועד גרב, וציפי דומה, אבל שונה. כי היא לא תאומה שלהן. זה היה בנפשה של אמא, שהכל -הכל יהיה תואם לגמרי.

הרי גם ה' הביא אותן לעולם זהות לגמרי בחיצוניותן, אבל הפנימיות היתה שונה באופן תהומי, חד ומכאיב. והניגוד הזה בין החיצוניות הזהה בדיוק מושלם, לפנימיות השונה כל כך, גרם לשיפי ללא מעט תסכולים.

הם יצאו לדרך נרגשים ומצפים. שיפי חיכתה בחוסר סבלנות מופגן להגיע לנקודת המפגש של בני הדודים, והכינה הרבה מקום בלב לקלוט את שלל המחמאות שיורעפו על ראשן. היה לה תפקיד כפול, לקלוט את המחמאות של שתיהן גם יחד, כי אפי בדרך כלל הסתתרה מאחורי החצאית של אמא.

ואז היא עשתה לה את זה. ההתרגשות וטלטולי הרכב חברו להם יחד והשפיעו לרעה על מעיה הרגישות של אפי. ולפני שהספיק אי מי לארגן שקית, הקיאה אפי על הסרפן החדש את תכולת ארוחת הבוקר. שיפי הביטה בה בעיניים המומות ומבוהלות, ואחרי רגע פרצה בבכי נוראי, בכי שלא נרגע זמן רב... היא בכתה כשהרכב עצר ואמא ירדה עם אפי לאויר הצח, שטפה, ניקתה אותה והחליפה את בגדיה. אמא שלה המאורגנת הביאה תיק גדול עם בגדי החלפה מגוהצים ויפים לכל הילדים, וכעת היתה אפי לבושה בחולצה לבנה עם פרחים תכולים רקומים, וחצאית קפלים שחורה עם חגורה מוכספת.

זה היה הבגד שאפי אהבה ביותר, אולם שיפי לא סבלה. הוא הזכיר לה תלבושת של ראש חודש, והוא היה פשוט וסתמי, מן שחור-לבן שכזה.

שיפי הגבירה את בכייה, כשראתה את אמא אורזת את הסרפן המלוכלך בשקית אטומה ומוציאה מהתיק תלבושת נוספת, זהה, בעבורה. הגיעה תורה, והיא ירדה מהרכב בלי לשאול שאלות, כשים גדול של צער ואכזבה יורד יחד איתה. היה ברור שהן חייבות להיראות בדיוק אותו דבר. זו היתה המציאות, ובגילה הצעיר היא מעולם לא ערערה על עובדה זו.

אמא החליפה לה את הסרפן החדש והמופלא בשחור לבן העלוב, וליטפה את פניה.

"צריך לדעת להתגבר על אכזבות, יקירה", היא ניגבה את דמעותיה והחליקה את שערותיה מחדש. הרכב הפליג לדרכו, ושיפי בתוכו מתמוגגת בדמעותיה עוד זמן רב אחר כך.

אפי ישבה לצדה חיוורת ואומללה, וניסתה להרגיע את תאומתה הנסערת בגללה.

"אני מצטערת", היא לחשה בעליבות.

"תצערי לפני המעשה", חתכה שיפי בחדות לשונה. ומול מילותיה של שיפי היתה אפי נאלמת תמיד.

"אני אתן לך במתנה את הלורדים הזורחים שלי", היא הבטיחה בייאוש. גם לשיפי היו לורדים כאלו. מעולם לא קיבלה אחת מה שלא קיבלה השנייה, אך שיפי כבר איבדה אותם מזמן, ואילו אלו של אפי היו עדיין כחדשים, כאילו אתמול נקנו.

אבל כלום לא עזר לאפי. אי אפשר היה לרצות את שיפי המאוכזבת. היא המשיכה לבכות במשך כל הנסיעה עד לנקודת המפגש המיוחלת. רק שם מחתה סוף סוף את הדמעות, הדביקה את החיוך המתוק והכובש שלה, וסיפרה לכל בני הדודים על אירועי הדרך המבישים. ועד שציפי לא משכה אותה הצידה כמעט באוזניה, וציוותה עליה להפסיק לבייש את אפי, היא לא קלטה. מה יש להתבייש? זה הרי עלול לקרות לכל אחד...

"אמא", דובי דופק על דלת חדרה הנעולה ומחזיר אותה למציאות העכשוית. "אבא ביקש שתבואי, ההסעה הגיעה".

"אני יורדת, רק עוד כמה דקות, ואני באה".

היא מציצה על עצמה במראה ופניה הולכות ומסמיקות. היא רואה מולה אישה בוגרת, אפילו קמטוטי הבעה קלושים מקשטים את פניה בזווית העיניים והפה, אבל מבפנים משהו נשאר כפי שהיתה בגיל שמונה.

לא מבינה. לא רגישה. אנוכית. רוצה לתפוס את כל הבמה, ובכל מחיר.

היא נזכרת בשיחה שניהלה עם ציפי לפני שעתיים, והאדמומית הקלה הופכת לארגמן בוהק. גם ציפי נחשפה היום לאנוכיות הילדותית שלה. היא מרגישה עכשיו כל כך רעה וקטנה.

נוטלת בכבדות את תיק הצד התואם לשמלה, ומציצה מבעד לחלון. רוצה לראות רק לרגעים אחדים את הנחת, מזווית אחרת, מלמעלה. 

הנה בעלה אשר. הנה דובי שלה, בכורה, שרק אתמול עוד היה תינוק, בחליפה ובמגבעת חדשים, גבוה ורציני. יעלי, בת השתיים עשרה, אחראית ובוגרת. אליהו ומרדכי, שולמית ותמרי, מרימי וידידיה.

שמונה אוצרות מדהימים. היא עשירה ומלאה עד אפס מקום.

ואפי אחותה התאומה, שתמיד היתה בדיוק בדיוק כמוה, אין לה אפילו אוצר אחד...

איך היא מסוגלת להיות אנוכית וקטנונית כל כך?

היא יורדת אל אוצרותיה, מדביקה במאמץ עילאי חיוך גדול על פניה. חיוך שלא מגלה מאומה מהמתחולל בקרבה, רק העיניים המהבהבות בכאב, יוכלו להסגיר מעט מסודותיה, למי שיחליט להציץ לתוכן.

מקבלת על עצמה, מעכשיו ועד לסיום הערב, להשתדל להיות שמחה ולהניח בצד את האבנים המעיקות.  אשר מביט בה בתודה, הילדים מאושרים ומתנפלים עליה עם צרורות של שאלות ובקשות.

היא מחבקת את מרימי ודידוש, ומרגישה שקל לה, כל כך קל לה לשמוח.

פתאום היא מרגישה הערכה לאפי, והתחושה הזו חדשה לה. לאפי יש תמיד חיוך זמין לכל דורש, ואין לה אוצרות שיסיחו את דעתה מן הצער. החיוך שלה הוא תוצאה של עבודת חיים מתמשכת.

הטלפון שלה מתעורר לחיים. אמא מודיעה לה בקול עצור, שמנסה להישמע חגיגי, שהיא ואבא בדרך לאולם.

"ואפי?" היא שואלת בלחישה.

"השארתי אותה לבד", אנחתה של אמא ממלאת את הקו. "עם משככי כאבים, תרמוס של תה וחומר קריאה. מקווה שלא יהיה לה קשה מדי. היא שם בבית לבד, ואנחנו חוגגים לנו ביחד".

אחר כך מתקשרת ציפי.

"חנוך והילדים בדרך לאולם, ואני אאחר קצת, שיפי".

"מה קרה?" נבהלת שיפי. מה קורה לכולם דווקא היום?

"אני קופצת רק לבקר את אפי. קניתי לה כמה דברים טובים שהיא אוהבת. את יודעת, ביקור של כמה דקות, שלא תרגיש לגמרי לבד".

ציפי משתתקת בחשש. היא מצפה ששיפי שוב תתקיף, 'לא מספיק היא הרסה לי, אז עכשיו היא גוררת גם אותך בעקבותיה. עכשיו כולם ישאלו אותי, לא רק איפה אפי אלא גם איפה ציפי. נהדר, אחיות למופת'.

אבל שום דבר מכל זה לא נאמר. הדממה בקו סמיכה. כבדה.

ואז לוחשת לה שיפי במאמץ:

"אני מאד מעריכה את זה, ציפי. הייתי צריכה לחשוב על זה בעצמי".

לפרק הקודם, לחצו כאן.