במחשבה תחילה לפרשת ראה: זהירות! שהעני לא יראה את הלב!

"שמוליק, למה לא ענית על אף שאלה במבחן?". שאל המורה.

"אה, מצטער", התנצל שמוליק, "חשבתי שהשאלות רטוריות. כמו ששואלים בשיעור"...

* * *

"הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל", מזהירה התורה בפרשתנו, "לאמור קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו", למה דווקא לפני שנת השמיטה חשוב להזהיר על כך? כי המלווה יפחד לתת הלוואה לעני, כיון שתכף תיכנס השמיטה וחובו יישמט.

מה צריך לעשות? "נתון תתן לו", כמובן.

אבל התורה מוסיפה עוד אזהרה, "ולא ירע לבבך בתתך לו".

בעצם, אם המלווה כבר מוכן להלוות, מה זה משנה באיזו הרגשה הוא נותן? בפרט כשהעני לא נביא, הוא לא רואה מה קורה אצל הנותן בלב.

הדרך חזור מהחווילה הנאָה לבית הפשוט, נעשתה בלב כבד ובעיניים מושפלות. יותר מכל היה המחנק שצרב את הגרון ואיכשהו טשטש את הראייה עם לחלוחית חשודה.

לא הייתה לו שום מילה טובה לזכותו של חברו מילדות, שהיום הוא עשיר מופלג, שסירב לסייע לו בעת שהגיע מושפל פנים וביקש ממנו הלוואה בסכום נכבד על מנת לפתוח עסק כלשהו שממנו יתפרנס בכבוד.

כשנכנס צבי לביתו, לא היה צורך להסביר לאשתו מאומה. ממראה פניו לבד הבינה שלא טוב עשתה שדחקה בו ללכת לעשיר. רק בושות יצאו מזה.

יום ועוד יום חלפו. צבי החליף בשוק השתדלויות לפרנסה על בסיס יומי. פעם היה סבל ופעם החליף רוכל לכמה שעות; ניסה להסתובב עם תיבת סדקית ולמכור ואף להיות שוליה לחייט. הוא ומשפחתו חיו מהיד לפה והמזל הרע פשוט רדף אותו.

"אולי אתה רוצה לקנות את זה?".

שאלתו של הנער הבטוח בעצמו ניתקה את פתיל חלומותיו של צבי. בידו של הנער הייתה גלימה יפה, רקומה בחוטי זהב. לשאלתו של צבי, הציע הנער מחיר ששווה כחמישה אחוזים מערכה הרב של הגלימה. הנער הבטיח שמצא אותה בעליית הגג בביתו, וכי היא אינה גנובה, חלילה.

לאחר שתי דקות של תחינה לרוכל מדוכן סמוך שריחם על צבי והלווה לו כסף, חזר צבי וקנה את הגלימה מהנער. עוד באותו ערב מכר אותה ברווח אדיר לסוחר ממולח שאמד את ערכה נכונה.

מהכסף שהרוויח, הפריש צבי סכום הגון, החל לקנות בשוק סחורה ולמכור אותה ברווח.

ביום השלישי לאחר מכירת הגלימה, שוטט ליד צבי בחור שבלש בעיניו נראה כמחפש משהו. אחרי דקות ארוכות שאל אותו צבי למבוקשו. הבחור התקרב בחשאי, וִידֵא שאין רואים ושלף טבעת משובצת יהלומים עדינים ויקרים. "אמי חולה", סיפר בקול נמוך לצבי מחשש לעינא בישא. "אני זקוק בדחיפות לסכום מסוים לקנות לה תרופות. האם תסכים לקנות ממני את הטבעת בחצי מערכה במזומן?".

צבי מישש בכיסו, שם עדיין נח חלק מהסכום שהרוויח ממכירת הגלימה. הסכום התאים במדויק למה שביקש הנער. על אתר בוצעה העסקה וצבי החליק את הטבעת לכיסו.

למחרת פנה צבי לחנות תכשיטים מפורסמת, שם קיבל על הטבעת סכום שעלה פי כמה וכמה מסכום ההשקעה שלו בה.

בשלב הזה כבר שכר צבי חנות בשוק, מילא אותה בסחורות שחלקן קנה במזומן וחלקן בהקפה, והחל לעשות חיל בעסקיו.

יום אחד החליט צבי ללכת לבקר את חברו העשיר. בדעתו היה לנזוף בו על שבהיותו עני התעלם ממנו. אך משהגיע לשער החווילה הנאה, נעצר על עומדו הלום רעם: בחצר שהו בחור ונער שהיו מוכרים לו מאוד. האחד מכר לו גלימה והשני מכר לו טבעת...

בספר "ברכת אברהם", מפרש בדרך רמז את אזהרת התורה "ולא ירע לבבך בתתך לו": אל תשתמש ברגשות הלב שלך להימנע מעזרה לזולת, בכך שאתה מתרץ שאם העני יקבל צדקה ממך - הוא יתבייש.  

* * *

רעיון נפלא זה, אינו שייך דווקא לצדקה. לפעמים התירוץ "שלא לבייש" הוא מפלט נוח לאדישות או עצלות כלשהי, להימנע מלעזור ליהודי בכל תחום שהוא.

ההסבר התמציתי ל"שאלה רטורית", הוא: שאלה שנאמרת כאמצעי להעברת מסר ולא במטרה לקבל תשובה.

אם הלב ממש - אבל ממש - לא מאפשר לעזור לזולת בגלל שהוא יתבייש, נזכור שאין הזדמנות לחסד שהיא רטורית. פשוט צריכים לשלוח מישהו עם טבעת או גלימה. לחשוב מחוץ לקופסה, להתאמץ עוד טיפה ולעזור בצורה שלא תבייש.