איך משיגים סיפוק רוחני? רמז: לא מה שחשבתם

השאיפה לסיפוק רוחני הינה אחד מהמאפיינים הברורים של בן אנוש בכלל ויהודי בפרט. בדיון פילוסופי האם האדם הוא יצור ביולוגי מפותח או שהוא נעלה באופן מהותי מעל בעלי החיים האחרים – ניתן להוכיח את מעלת האדם ואת עובדת קיומה של נשמה אלקית באדם – מאותה תשוקה בלתי נלאית לחויה רוחנית ולסיפוק נפשי. כל מי שחווה חופשה – טיול שלא היו בו חוויות רוחניות – נפשיות, עלול למצוא את עצמו בסופו של יום די מרוקן...

המרדף אחרי ההישרדות הקיומית או אחרי נהנתנות יכול להשתיק לזמן מסוים את הדחף האנושי לסיפוק נפשי ורוחני. ברגע שאדם מגיע לרוויה מסוימת, או שהמרדף פוסק מאיזו שהיא סיבה – מתעורר בו הצימאון הנפשי... על כך אמר החכם באדם "וגם הנפש לא תמלא". זהו למזלנו אחד מגלגלי ההצלה בים החיים הסוער...הנשמה האלקית שבקרבנו משתוקקת אל בוראה, וכפי שמנסחים זאת קדמונים בסגנון פילוסופי, "העלול חושק בעילתו".

זהו ה"אני" האמיתי שלנו, ומכאן ההשתוקקות המתוארת בשיר השירים "אני לדודי" – האני שלנו צמא לקשר עם האוהב – האהוב... וכך רמזו קדמונים את ראשי תיבות "אלול" ברמז הידוע ביותר "אני לדודי ודודי לי" - כאשר הנשמה משתוקקת לבוראה, והאני של האדם פונה אל ה"דוד" אזי היחס הוא "כמים הפנים לפנים" – ו"דודי לי" – הקדוש ברוך - הוא מפנה את אהבתו וגעגועיו אלינו.

זהירות מזיופים!

אולם לעיתים מנצלים את השאיפה הכמוסה הזו לחוויה וקשר רוחני כל מיני שרלטנים המציעים סיפוקים מזויפים, ולא אחת במשך ההיסטוריה רכבו על הגל הזה חוזים (ליתר דיוק – "הוזים") ו"נביאים" שהובילו אחריהם רבבות לדרך שהיה בה סיפוק נפשי מזויף או רגעי. לעיתים גם את עצמו היה מטעה ושוגה בדמיונות, ולעיתים קרובות אותו חוזה - הוזה - מתחזה - מנצל את כוחות הנפש של ההמונים לסיפוק המגלומניות שלו - או הופך אותם למכרה זהב...

זהו פשר האזהרה המוקדמת המופיעה בפרשתנו (דברים י"ג), "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת...". בני ישראל אינם עדר כבשים שניתן לפתות אותם על נקלה. גם משה במצרים חשש "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי", ולכן ה"נביא" מגיע מוכן ומציע אות או מופת על טבעי, שיוכיח את היותו שליח אלוקי. הוא יצפה מאורעות עתידיים או יפעל לעיני הקהל שינוי על טבעי.

התורה ממשיכה לתאר את ההתרחשות: "ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם". הנביא מציע "תורות חדשות" אשר לא ידעתם, והנטייה לגיוון ולחדשנות מטה את לב ההמונים אליו... הוא אף מצליח להוכיח את הכוחות העליונים העומדים לצידו - באות ומופת על טבעי! ובאהאות והמופת...!

התורהצופהזאתמראש,ובורא עולםמודיעלנוכיתתכןאפשרותכיהנביאאכןיציגבפניךאותאומופת אמיתי! אין הכרח לנסות לסתור את האות והמופת ולהזים את ראיותיו – מה שבדרך כלל אכן ניתן לביצוע – לפחות בשרלטני זמננו. אין צורך בכך. גם אם האות והמופת נכונים, אין זאת אומרת כי דברי החוזה והמתחזה נכונים. התורה מודיעה לנו מראש כי כדי לנסות את העם - ה' נותן אפשרות לבעלי כוחות רוחניים להתעות את הציבור ולהסיט אותם מדרך התורה והאמונה.

כללים ביחס למקרים אלו מופיעים בהלכה ברמב"ם על פי המקרא והתלמוד, ובקצרה: כאשר נביא מצווה לעבוד עבודה זרה - לא ניתן לשמוע לו בשום אופן, ואילו כאשר הוא מצוה לעבור עבירה - ישנו הבדל אם זו הוראת שעה או הוראה קבועה.

גם בדורנו העני, יתכן שישנם אנשים היודעים להשתמש בכוחות רוחניים, ואפילו ב"קבלה מעשית" (שימוש בשמות קדושים כדי לפעול דברים על טבעיים – שעל כך ישנה אזהרה במסכת אבות "דאשתמש בתגא חלף"), ויש המנצלים זאת שלא כהוגן. כלל הוא, כי כל הוראה שאינה תואמת את התורה - אינה בת תוקף גם אם היא ניתנת כהוראת שעה – היא צריכה בדיקה כפולה ומכופלת אודות האיש הנותן אותה, שבדרך כלל יתברר כשרלטן ויגרום חילול שם שמים כמו רבים לפניו...

ויש סיפוק אמיתי...

התורה אינה מסתפקת בשלילה, אלא יורדת לעומקו של הצורך הנפשי הגורם מצב זה, וכהמשך לפרשת נביא השקר, קובעת לנו את הדרך הנכונה להשיג סיפוק רוחני ונפשי. אין צורך ללכת בגדולות ובנפלאות. לאו דווקא חוויות מיסטיות או ריגושים עוצמתיים הם הדרך לסיפוק רוחני, ודאי שלא הם הדרך לדבקות בה'. מיד ובסמוך לפרשת נביא השקר אומרת התורה "אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבדו ובו תדבקון".

השיא של כל הדרגות המוזכרות בפסוק היא הדבקות בה'. ניתן היה לצפות כי ישנה איזו דרך הירואית להגיע לדבקות בהשם, נדרשים סיגופים והשראות, אורות והארות... לא כן! הנה פירושו של רש"י על "ובו תדבקון" – "הדבקבדרכיו,גמולחסדים, קבורמתים, בקרחולים, כמושעשההקדושברוךהוא! מעשים אנושיים, הומאניים, הנעשים מתוך מגמה ללכת בדרכי ה' - גמילות חסד על שלל צורותיה - היא היא הדבקות בה'!

אףבסיומהשלהפרשההקודמתאנומוצאיםאתההליכהבדרכיה' - כשלבמקדיםלדבקות, כאמור"לאהבהאתה' אלקיכם,ללכתבכלדרכיוולדבקהבו". ומההיאההליכהבדרכיו?-  "הוארחוםואתהתהארחום, הואגומלחסדיםואתהגומל חסדים" (רש"י). בדורהאינסטנטשלנו המשימהקשהעודיותר, כיווןשהציפייהלהישגיםמהיריםבכלתחום דוחפתאףהיאלכיווןשלקיצורידרך. ידיעתהאזהרותדלעילתעזורלנולכווןאתדרכנובקצב הנכון – להישגיםאמתייםהחודריםלעומק! - ולהגשים את הקשר "אני לדודי ודודי לי".