הידברות לנוער: בואו נדבר על זה – התחלות טובות

זהו זה חברים, הנה זה מגיע, הרגע ש(חלקנו) לא חיכינו לו, סוף החופשה ותחילת שנת הלימודים. אני היחיד, או שגם לכם יצא לראות פעם אנשים לוקחים ברצינות את מות חופשת הקיץ ותולים שלטי "פטירה" כדי להכריז על היום הקודר? כן-כן חברים, התחלה חדשה, דף חדש, הרפתקאות חדשות, ביום ראשון הקרוב – זה קורה!

אבל בואו נודה באמת, יש איזשהו רגע קסום כזה בלחזור ללימודים, לא? לחברים, למורים (שכן התגעגענו אליהם קצת), לציוד החדש וכו', לא ככה? ובכל זאת, הרבה מאוד מאתנו לוקחים ברצינות ובדיכי את סיום החופש. אפשר להבין, כי רובנו מעדיפים לעשות מה שמתחשק לנו בלי שישבו עלינו עם מבחנים ושיעורים, אבל השאלה היא האם כדאי, בלי שום קשר להרגשה הלא נעימה, להתחיל שנה בדיכי?

מכירים את המשפט הזה שאומרים לאנשים אומללים – "קמת על רגל שמאל"? לכולנו יש הימים האלה, שזה פשוט לא זה – זה לא מרגיש שזה היום הכי מוצלח שלנו. חלק מאתנו כבר קבעו את סיום החופשה כיום האבל הלאומי ביום ראשון, אם לא מספיק שזו תחילת השבוע, זו גם תחילת הלימודים, ועל כן נפסק פה אחד שזה בהחלט לא הולך להיות היום שלהם... אבל חשוב שנדע – אסור לנו לחשוב ככה.

למה? מה העניין? כיף לחזור ללימודים? אני צריך לאהוב את זה?! לאהוב – לא, להתחיל בטוב – כן.

בואו נשבר מיתוס ביחד, בסדר? מעולם, אף פעם, אף אחד, לא קם על רגל שמאל ואמר לעצמו – כן, היום זה יום של דיכי! על אף אחד בשמים לא צופים תחזיות ואומרים – "והרי התחזית לפלוני, כל השבוע הולך להיות נעים עד נחמד חלקית, אבל ביום ראשון הולך להיות קודר "באסה" עם טפטופי ייאוש מקומי בעין ימין", אף אחד לא קובע האם נתחיל בחיוך או בדיכאון עמוק בכל יום שעובר עלינו, בסופו של דבר, היום החדש יתחיל כפי שאנחנו נבחר ונרצה להתחיל אותו! יש מבחן? המורה נכנסה עם הפרצוף החמוץ על הבוקר? החליטו להושיב אתכם ליד החבר לכיתה הלא נכון? זה לא פשוט, צודקים. אבל האם באמת אנחנו ניתן לקצת הקטן הזה את כל המרחב שלנו למהלך היום? כל היום מתפקשש בשביל משהו שלא נראה לנו? על משהו שבכל מקרה נתרגל או נעבור אותו וזה יהיה עוד פסיק בספר "דברי הימים" שלנו כתלמידים בבית ספר?
לא חבל? – חבל.

בעבר גם דברנו על זה שכל יום הוא יום בפני עצמו, כל יום הוא יום חדש – מתנה פרטית במיוחד בשבילנו, יום שלם לעשות את הכי טוב שלנו, ליהנות, להצליח, להוכיח את עצמנו, לשאוף גבוהה ולעשות את המקסימום שרק אפשר כדי להוציא את הטוב ביותר מהיום שניתן לנו במתנה, כי באמת, אף אחד לא מבטיח לנו שהיה מחר, או במילים פשוטות, מי אמר שנזכה להוכיח את עצמנו ולשמוח ביום שלמחרת? אולי לא יהיה מחר... האם שווה לבזבז יום שלם על דיכי ועצבות רק בגלל שלא הלך לנו כמו שרצינו? בואו נרשה לעצמנו לחייך, לשים את המסכות של העצבות והכעס בצד, ננשום עמוק ונגיד לעצמנו שגם אם יום ראשון, או כל יום אחר, זה לא בדיוק היום שאנחנו הכי מייחלים אליו, היום זה היום שלנו – עושים את המקסימום, בלי "אבל" ובלי "אולי". לחיות את הרגע עד הסוף ועל הצד הטוב ביותר, כאן ועכשיו!

ההתחלות שלנו הן אלו שבסוף יכתיבו לנו את המשך הדרך. ביום הראשון הקרוב, כשנחזור ללימודים, כל אחד יתחיל את השנה כמו כולם, אבל כל אחד יתחיל אותה במסלול ובדרך שונה. יש כאלה שיסללו את הדרך עם דכאון ועצבות, ויש כאלה שיסללו אותו עם שמחה ואומץ. בסופו של דבר כולנו נגיע בע"ה לסוף השנה, רק עם פרצוף אחר מזה של השני.

לא משנה כמה מבחנים יהיו, אם נצליח או נכשל, כמה חברים יתקרבו אלינו או יתרחקו חלילה, הקב"ה מלווה אותנו לכל אורך הדרך. לפני תחילת המבחן נתפלל להצלחה; לפני תחילת שיעור עם קצת לחץ נבקש מה' שיעזור לנו להרגע; אם נכנסנו לריב או מחלוקת עם חברים, נבקש מה' שייתן לנו דעת נכונה להשלים ולמצוא את האהבה ולהתאחד מחדש גם אם זה אומר לוותר; גם אם קבלנו ציון לא טוב – נודה לה' יתברך על הכשלון ונתפלל על הצלחה והתעלות בפעם הבאה, ונדע שבסוף – הכל לטובה, כי הכל בהשגחה מדויקת, באהבה גדולה ללא תנאי מאבא'לה שבשמיים.

גם מי שבחר ללכת על הצד הקודר יותר של תחילת השנה, תמיד יכול במרחק החלטה אחת להכנס למסלול השמחה והתקווה. הדרכים תמיד מקבילות, ואין שום מחיצה ביניהן, חוץ מהרצון שלנו באיזה דרך נבחר לפתוח את היום.

אני מאחל לכולנו שנזכה באמת להעריך את עצמנו וללכת לאורך כל הדרך עם אמונה וחיוך גדול מרוח על הפנים! אמן.