הרבי מסקולען הרים ידיו וזעק: "יש לי בקשה אחת, שתקברו אותי בקבר ישראל"

פחד ואימה. אלו התחושות שהכו ביהודי הונגריה בשנת תשט"ז (1956). זו הייתה השנה בה פרצה התקוממות ברחבי המדינה נגד המשטר הקומוניסטי. הדבר הוביל בין היתר לכך שגם יהודי רומניה, הסמוכה להונגריה, מצאו את עצמם בסכנת חיים מוחשית. עשרות רבות של רבנים, שוחטים, מלמדי תינוקות ושאר כלי קודש הושלכו לבתי הסוהר, וכן ראשי משפחות רבות נאסרו ועונו ונידונו למאסר של שנים רבות.

בימי הרת עולם זו הייתה עבודתו של הרבי מסקולען, הלא הוא רבי אליעזר זוסיא פורטוגאל זצ"ל קשה ביותר. הרבי התגורר ברומניה ואנשי הצנזורה נהגו לפתוח את כל מכתביו, כך שלא היה באפשרותו לפנות ליהדות העולמית ולהרעיש נגד הסכנה הנשקפת ליהודי רומניה. נמנע ממנו גם לגייס כספים לצורך פדיון שבויים והחזקת משפחותיהם של היושבים בבתי הכלא.  

עם השתלטותם  של הקומוניסטים על רומניה, טרחו השלטונות להזהיר מפעם לפעם את הרבי כי "פעולותיו הן נגד רוחם". למרות זאת, המשיך הרבי יחד עם אשתו הרבנית שיינא רחל להתמסר לגידול 'ילדיהם', אשר חלקם אף נרשמו כילדיהם במסמכים רשמיים.

מלווה מלכה חגיגי

הממשלה, שכלפי חוץ רצתה תמיד לדמות את עצמה לדמוקרטית,  ובפרט בנוגע ליהודי מדינתה, הביאה לפרקים אנשים חשובים ובעלי השפעה מחוץ לארץ כדי להראות להם את "החיים הטובים" של יהודי המדינה. כמובן שאורחים אלו באו על חשבון המדינה ובכל מקום בו שוטטו התלוו אליהם אנשי הבולשת, כך שכל שיחותיהם עם יהודי המקום התקיימו בנוכחותם. יהודי המקום נאלצו להלל ולשבח את המדינה, כאילו היא גן עדן עלי אדמות, מפחד עונש המאסר.

אחד מהאורחים הדגולים האלה היה ד"ר יעקב דוד (קורט) וילהלם, רבה הראשי של מדינת שבדיה. הוא היה מסורתי אבל מודרני קיצוני שאת חינוכו קיבל באוניברסיטאות החשובות בעולם. הוא התחבר עם אצילים ואנשי רוח ברחבי תבל, כך שהשפעתו הייתה גדולה מאוד.

את השבוע הראשון בילה ד"ר וילהלם כאורח הרשמי של הממשלה, ואת השבוע השני כאורחה של הקהילה היהודית בבוקרשט. הקהילה ערכה לכבודו מלווה מלכה חגיגי, ובין הקרואים היו כל רבני רומניה שאמנם ידעו ברורות ששום דברי אמת לא ישמעו באותו אירוע, אך מרה תהיה אחריתם אם ייעדרו. תכף עם צאת השבת נחפזו כל הקרואים, בכללם כל הרבנים החרדים אל האולם, חוץ מהאדמו"ר מסקולען שלא היה מוכן לוותר על תוספת שבת הנהוגה אצלו, לפחות כשעתיים אחרי צאת הכוכבים.

סוף כל סוף הגיע הרב. עם בואו, נעמד כל הקהל ביראת כבוד והרבי נתכבד לשבת על ידו של הרב הראשי של מדינת רומניה. הרב ד"ר רוזן, האורח השוודי, התפלא מאוד על הכבוד הרב שחולקים לרב הנמוך שחובש שטריימל ישן נושן לראשו. מה שהוא לא הבין, זה שהרב הצנום שלמולו, הוא היהודי הנערץ ביותר בכל המדינה וכולם פה אחד עונים אחריו: "מקודש מקודש".

השיר שחשף את הסוד

הנואמים כולם הללו ושיבחו את הממשלה על פעולותיה הרבות לטובת העם הרומני בכלל, ולעם ישראל בפרט. אחרי הנואמים כיבד ד"ר רוזן את הרבי מסקולען בזמירות לכבוד מלווה מלכה. הרבי התחיל לנגן את ניגונו הידוע שלימים יתפרסם בכל רחבי תבל "תבוא לפניך אנקת אסיר", ניגון מלא השתפכות הנפש שחיבר באותו העת; ניגון המבטא את תקוות יושבי חושך וצלמוות ליום שחרורם. הרבי שר את ניגונו בהתרגשות גדולה, ובליווי בכיות עצומות על שבר בת עמו.

כנראה שניגונים שיוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, שכן הרב משבדיה התרגש מאד מדביקותו של הניגון המיוחד הזה והבין היטב את המסר שהרבי רוצה למסור לו אודות המצב העגום של היהודים היושבים בבתי הכלא  הרומניים. בעיקר התפעל מאישיותו האצילית של הרבי ומפקחותו לדעת להעביר את המסר הדרוש מבלי שהשלטונות יבחינו וירגישו שמעבירים מידע שלילי אודותיהם.

משך השבוע ביקר ד"ר וילהלם אצל הרבי כמה פעמים. השפעתו של הרבי עליו הייתה עצומה. הרבי גם חיזק אותו בעניין מצבו, ודרבן אותו להתעלות במעלות התורה והיראה. כשעזב ד"ר ווילהלם את בוקרשט התבטא בפני מארחו, הרב ד"ר רוזן, ש"סוף סוף מצא מצא את שאהבה נפשו – רבי אמתי" ושהוא מחשיב את הרבי מסקולען כרבו. ד"ר וילהלם גם הגדיר זאת במילים: "נפשי קשורה בנפשו".

עברו כמה שנים והמצב ברומניה התדרדר עד כדי כך שבשנת תשי"ט (1959) נעצרו הרבי ובנו ונאסרו לזמן ממושך בו הם עונו בעינויים נוראיים. מכל חלקי העולם נעשו השתדלויות כדי לשחררם, אך ללא הועיל. קשיחות ליבם של אנשי המשטר לא ידעה גבול, וחיי הרבי ובנו יחידו היו בסכנה ממשית וקריטית. בשנת תש"כ (1960), פעל מרן האמרי חיים  למען שחרור הרבי מסקולען ובנו וצאצאיו מרומניה, ושלח מכתב בעניין לעסקן הרב יעקב גריפל ז"ל. האמרי חיים סיים את המכתב במילים: "נא ונא להודיעני מהנעשה, כי מאוד לבי דווי, השם ירחם".

בספר "שם ושארית ישראל" שהוציא בנו של הרב פורטוגל מקובצים דברי תורה של סבו, הרב ישראל אברהם. בספר מובא בקצרה על תקופת המאסר: "וממש היה כפסע ביני לבין המוות, כי לא היה דרך הטבע להינצל מהם, ובדרך נס ממש נצלנו ממוות לחיים".

במשך השנים שלאחר מכן, הרבנית תיארה את מראהו של הרבי זצ"ל: "הוציאו לו את השיניים, הורידו לו את הזקן והפאות, הנעליים לא נכנסו על רגליו, משום שהם היו נפוחות מאד", סיפרה הרבנית מסקולען.

"בזמן שהותו בשבי היכו אותו ה'נאצים' ימ"ש במכות נמרצות, בגלל שניסו להוציא ממנו מידע על שכנו, והוא לא פצה את פיו. בשלב מסוים, כאשר הרבי הרגיש שכלו כוחותיו, הרים הרבי את ידיו כלפי מעלה, ובשארית כוחותיו צעק: 'יש לי בקשה אחת, שתקברו אותי בקבר ישראל'. כשראו ה'נאצים' ימ"ש את עקשנותו של הרבי, הם עזבו אותו לנפשו".

שליח ההצלה

באותה שנה ביקר האדמו"ר מסאטמאר, רבי יואל טייטלבוים בלונדון. בין פגישותיו הרבות בענייני ציבור נפגש עם ר' אהרן גודמן נשיא צעירי אגודת ישראל דאנגליה, שהיה עסקן נמרץ ולוחם מלחמת ה' בעזות יתרה. הרבי מסאטמאר ביקש ממנו שיפעיל את כל כוח השפעתו לטובת שחרורו של הרבי מסקולען. בהטעימו, שחשבונות כספיים לא יעמדו לו בדרך וכי יש לו אצלו צ'ק פתוח על כל צורכי העניין.

ר' אהרן ענה שהוא ורעיו כבר עשו את כל ההשתדלויות האפשריות בעניין, והעיכוב לא נבע מטעמים כספיים, אלא מקשיחות ליבם של אנשי המשטר הקומוניסטי ברומניה. הוא הדגיש שלפי דעתו אין שום דרך לשחרר את הרבי, כי האיש היחידי בעולם שיוכל להשפיע על ממשלת רומניה הוא מר דוד הומרשלד, מזכיר האו"ם. אולם דא עקא, שעסקני לונדון אין להם גישה אליו. אמנם, יש למר הומרשלד ידיד יהודי שקרוב מאוד אל ליבו ושגם למד איתו באוניברסיטה ושמו הרב קורט וילהלם, רבה הראשי של מדינת שבדיה. "אולם מטבעו", הוסיף העסקן, "הוא איש קר ובפרט בנוגע לחרדים".

הרבי מסאטמאר שמע בהתעניינות את חוות דעתו של ר' אהרן, אולם טען, שלמרות הכל צריכים להשתדל אצל ד"ר וילהלם ולהסביר לו את אישיותו היוצאת מן הכלל של הרבי מסקולען והתמסרותו המופלגת בעד יתומי השואה ולכל מרי לבב, אולי יתרכך לבו ויפנה אל מיודעו באומות המאוחדת.

ר' אהרן צלצל תיכף למעונו של ד"ר וילהלם בשבדיה, אולם נענה שכעת הוא לא נמצא במדינה מאחר שנסע לאנגליה וכי הוא נמצא במלון מסוים בעיר הבירה. בשמעו את זאת, נראו בעיני ר' אהרן ניצני ישועה, כשהבין שבהשגחה פרטית נמצא האיש כעת בעירו, לונדון. הוא התקשר למלון ולמזלו השיג את ד"ר ווילהלם על הקו והם קבעו פגישה עוד לאותו היום.

השניים נפגשו, ור' אהרן הסביר לו שהוא בא בעניין רגיש מאד, היות ורב חשוב וצדיק בשם פורטוגאל (שם משפחתו של הרבי מסקולען) הושלך לבית האסורים יחד עם בנו על ידי שלטונות רומניה על לא עוול בכפם, ומרוב עינויים הם נמצאים במצב של סכנת חיים. ר' אהרן לא הספיק להרצות את דבריו, וד"ר ווילהלם פרץ בבכי נוראות. "אוי ואבוי לי ממה שאוזניי שומעות" פכר את כפיו שוב ושוב, "הלא הוא הרבי שלי, צדיק תמים שעצם מציאותו היא קידוש שמו יתברך".

הרב השבדי צלצל מיד למשרד החוץ הרומני בבקשה לקבל אשרת כניסה למדינה. לשאלתם לתכלית נסיעתו, ענה בתמימות שהוא רוצה לבקר ברומניה בנוגע לתיקו של הרב פורטוגאל. בקשתו נדחתה ברוגזה. "הלא פורטוגאל נאסר בעניין פלילי, ובתי המשפט הרומניים הם עצמאיים ולא נתונים ללחצים מן החוץ כמו בתי המשפט בארצות המערב".

כשהבחין הרב השבדי שבאופן זה לא יצליח דרכו, הוא החליט לפעול בעקיפין. הוא טלפן לבני ביתו להודיע שלא יחזור כעת לביתו, אלא ייסע לניו יורק כדי לסדר שם איזה עניין דחוף. בהגיעו לניו יורק הלך תיכף לבית ידיד נעוריו - מר דוד הומרשלד, מזכיר האו"ם. הוא תיאר בפניו את אצילות נפשו וטוהר ליבו של הרבי מסקולען כאחד מבחירי האנושיות, ושייתכן וכל תכלית עלייתו לרום מעלת משרתו כמזכיר האו"ם היא אך ורק בשביל עניין נשגב זה. כמאמר מרדכי לאסתר "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".

מר הומרשלד שוכנע והתרצה לפעול בעניין. הוא שלח תזכיר לממשלת רומניה בלחצים עזים לשחרר את הרב פורטוגאל ובנו. כעבור זמן מה ראה שממשלת רומניה לא ענתה בחיוב, ואז הטריח הומרשלד את עצמו ונסע במיוחד לרומניה להשתדל אישית למענם. בעת ובעונה לחץ גם נשיא ארה"ב אייזנהואור על ממשלת רומניה, ומצד יהדות אמריקה נשלח על ידי קהל עדת יראים הזמנה אל הרבי לבוא לאמריקה כדי לשרת כרב בית כנסת, וממילא נחשבה עזיבתו את רומניה כחיונית בשביל קהילה גדולה של כאלף חברים.

"למענכם אני נוסע"

שומע כל תפילות עמו בית ישראל ריחם על עמו ונענה לתפילתם. כך הגיעה הבשורה הטובה ביותר בעולם - הרבי ובנו משוחררים. מועד השחרור היה בערב שבת 'נחמו', אך גדלותו של הרבי ושיא דביקותו במצוות השם, הגיעה לידי ביטוי בכך שלא אבו לחלל את השבת, ולכן נשארו לשבת במאסר עוד מספר ימים.

עם שחרורם ניתנו לו ולמשפחתו וויזות, ובראש חודש ניסן תש"כ (1960) הם עזבו לחלוטין את אדמת רומניה, כשהרבי אומר ליהודים שבאו להיפרד ממנו בדמעות: "אינני נוסע מפה בשביל עצמי – למענכם אני נוסע". באותו בוקר, חיבר הרבי את לחנו על מילות הכתוב: "שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו", וכך עזב את ארץ הדמים בדרכו עם משפחתו לאנטוורפן, כדי להגיע ליעדם הסופי - אמריקה.

עם בואו לאמריקה התחיל הרבי מסקולען לעבוד נמרצות כדי לשחרר את היהודים יושבי חושך וצלמות שבבתי הסוהר הרומני. גם כשהמצב היה נראה כאבוד הצליח מאוד, ועשרות יהודים השתחררו וניתנו להם אשרות-יציאה מרומניה.

מתוך צוואת הרב פורטוגל המוקדשת ליתומים כתב הרבי מסקולען בדם לבבו:

"...זכרו נא שהייתי מסור לכם מיום דעתי אתכם. לא היה אוהב קרוב ממני. בגוף, בממון, בייסורים רבים שעברו עלי לא-עלינו. כמעט כל יום ערב ובוקר עמדתי על המשמר להשגיח אם כבר אכלתם, שתיתם, וכדומה. גם שכרתי לכם מלמדים מצוינים ושילמתי שכר לימוד כראוי כדי ללמד אתכם, להאיר עיניכם בתורת השם, ולהדריככם בדרך הטוב והישר. אבקש מאד להישמר מביטול תורה ומדברים בטלים. הלא מימי ילדותכם נתגדלתם אצלי כבנים, אבקשכם מאד, עשו נא נחת רוח לנשמתי, הוסיפו נא ללמוד תורה באהבה ושמחה. מלבד שתקיימו מצות תלמוד תורה, מלבד זה יתוסף לכם מצות חסד של אמת שתעשו עם נשמתי".

באשמורת הבוקר של יום רביעי כ"ט באב, ערב ראש חודש אלול תשמ"ב, עלתה נשמתו הקדושה של הרבי מסקולען לשכון בגנזי מרומים, והוא בן 84. על פי צוואתו נחרתו המילים הבאות במצבת קברו:

פ"נ הרב ר' אליעזר זוסיא הנקרא סקולענער רבי, בן הרהגה"ח ר' ישראל אברהם זצ"ל הרב דק"ק סקוליען – נשאר ממנו הרבה חדו"ת (חידושי תורה), שחלק מכתביו יצא לאור ע"י בנו הנ"ל, ועוד נשאר בכתובים כמה תשובות ודברי תורות. ר' אליעזר זוסיא הנ"ל עסק בעניני הכלל, החזיק וגידל יתומים ויתומות שהוריהם נהרגו על קידוש ה', ויסד את ה"חסד לאברהם" לפדיון שבויים וחינוך והצלת ילדי ישראל. התחרט על חטאיו. יצאה נשמתו בטהרה ער"ח אלול שתמ"ב לפ"ק. תנצב"ה.