עת הפרידה הגיעה: עד כמה להתעכב עם ילד שבוכה?

עוד מעט קט תגיע עת הפרידה. הילד יצעד לגן, ואתם תצאו לעבודה.

האם באמת זה יקרה כה מהר? האם באמת הכול יעבור חלק?

הורים רבים חוששים מהרגע הזה, שבו הילד יתחיל לנדנד ולבכות, לצרוח ולרדוף, ומי יודע איך זה ייגמר.

אז דבר ראשון, קחו אתם נשימה עמוקה.

הבהירו לעצמכם שאתם שולחים את הילד למקום הטוב ביותר בעבורו (מקווה שאכן בדקתם שהמקום מוגן מכל הבחינות). סמכו על הגננת שלו, שתעשה עבודה טובה מולו.

סמכו על הילד שיצליח להתגבר על הפרידה וחיש מהר יתחיל לצעוד לגן ברצון ובשמחה.

סמכו על עצמכם שתצליחו לשלוח את הילד ללא נקיפות מצפון.

כבר היום שוחחו עם הילד על היום הראשון. ספרו זאת כסיפור (ומי כמוני אוהבת את הקטע הזה): "מחר, בעזרת ה' תצעד לגן. תפגוש שם גננת חדשה, חברים חדשים, מקום חדש. תוכל לשחק במשחקים החדשים, שלא הכרת, תוכל לשבת על כיסא, שאף פעם לא ישבת עליו ולהקשיב לסיפורים שתספר הגננת, שלא הכרת.

אם יקרה משהו מרגיז, תוכל לפנות לגננת ולספר לה. וכשתגיע הביתה תוכל גם לספר לי, לאימא, או לאבא.

מה יהיה אם תהיה צמא? אהה, אתה יודע שבגן יש מים לשתייה? תוכל לבקש מ...

ואם תהיה רעב? גם לזה יש תשובה. בשביל זה יש לך את התיק החדש. בתוכו יהיה אוכל, שאוכלים אותו בגן. מתי אוכלים? בשעה שהגננת תאמר".

הסבירו לילד שלב אחר שלב כל מה שהולך לקרות לו בזמן הקרוב (מה שאינכם יודעים בררו קודם, שתדעו מה להסביר לילד). עודדו אותו לשאול שאלות, ואתם תענו עליהן.

עכשיו דברו מעט גם על הפרידה. והסבירו שלב אחר שלב, איך תיפרדו.

"אנחנו נצעד לנו ביחד אל הגן. בדרך נראה הרבה ילדים שהולכים לגנים. כל ילד לגן אחר, פתאום נגיע לגן שלך, לגן שביקרנו בו כבר בחופשה, ואז נפגוש את הגננת, את זו שכבר הכרת...

ואחרי שנאמר לגננת בוקר טוב, אנחנו נחבק אחד את השני חזק חזק, וכמה נשיקות ניתן? אחת או שתיים"?

הילד יענה: שתיים!

ואתם תאמרו: "בדיוק כך נעשה! ואז אני אניח אותך בגן, ואלך לעבודה שלי, כי אתה יודע שככה זה, ילדים הולכים לגן ואמא לעבודה.

"בשעה 1 בדיוק, פתאום תראה אותי בפתח. אני אבוא לקחת אותך.

"ברור שלא אשכח. ואז נלך לנו ביחד הביתה, ושם...".

מובן שלאורך כל ההסבר הזכירו את אבא או את אמא לפי זה שלוקח את הילד ומשאיר אותו בגן.

כשתביאו את הילד לגן, ייתכן שעל אף הכול יבכה. אמרו לו: "כן, זה מרגש להגיע לגן חדש, וזה גם קצת עצוב שאני הולך?".

עשו כפי שהסברתם לו. אמרו לו: "ועכשיו הגיע זמן חיבוק"! חבקו אותו והצמידו לו שתי נשיקות.

"וגם שתי נשיקות, כמו שהחלטנו, נכון?".

עכשיו, השאירו אותו ביד הגננת. אתם סומכים עליה, סומכים על ילדכם שיתגבר, סמכו גם על עצמכם שתצליחו לעבוד על אף הצער שגרם לכם בכיו של הילד.

זכרו, שכך בדיוק ילד מתחשל.

(ישנם גנים שבהם ההורים נשארים מעט, עשו זאת. בגן שבו עליכם להיפרד, עשו זאת בלא להיגרר אחרי בכיו).

כשתגיעו לקחת את הילד בשעה היעודה, חבקו אותו, הראו לו כמה אתם שמחים שהסתדר עם עצמו, ואל תרחיבו את הדיבור על הבכי: "בכית? כמה בכית? למה בכית? מה הגננת אמרה?", אלא תנו מקום לחוויה שחווה. תנו לו לספר מה שעולה על ליבו. הקשיבו לו וכוונו אותו בשאלות.

ילד שידע לקראת מה הולך, יקל עליו להיפרד ולהישאר בגן.

הורים שיאמינו בילד, בגננת ובעצמם, יגיעו מהר יותר אל הנחלה ואל המנוחה.

הורים שיסמכו על הקב"ה שנשאר עם הילד, כשהם אינם, בוודאי יהיו רגועים יותר.

שנת לימודים מקסימה ופורייה!