איה קרמרמן היתה בלונדון בבין הזמנים, וחזרה עם תובנות

מכירים את שיחת ה״לאן אתם נוסעים בבין הזמנים?״. וואו, כמה שאני שונאת את השיחה הזאת. לצערי, אני בחזקת כישלון חרוץ כסוכנת נסיעות ומפיקת טיולים, ולכן מוצאת בשיחה הזאת משהו מתנשא והשוואתי.

בדרך כלל יוזם השיחה כלל לא מעוניין לשמוע מה השני מתכנן. הוא חמוש באג׳נדה סמויה, שמטרתה קבלת גושפנקא שהוא תכנן נכון את החופש של עצמו, בתקווה להשיג פקיחת עיניים ומבט הערצה מחברו המופתע. וכן, אני זו שתמיד פוקחת עיניים מופתעות מהיצירתיות של אחרים. הכי בלתי נסבלים בעיניי הם אלו שאומרים ״לא סגרנו כלום. נזרום״, ואז פותחים מאהל חמישה כוכבים בפינת חמד סודית על שפת איזה נחל מוצל. מכירים אותם? בלתי נסבלים. הם והתמונות המושלמות שלהם, והילדים בסטלה על המחצלת. כן, כן. אתם יודעים מצוין מי אתם!

השנה ניסיתי למגר את תפקודי הקלוקל כסוכנת נסיעות ולארגן מראש את החופשה השנתית. ממש מראש. ישבנו בסוכה (לפני עשרה חודשים וקצת!) והחלטנו להגשים פנטזיה ארוכת שנים: לטוס עם אמא שלי לאחותי שגרה בלונדון. בניגוד לעצמנו, ולסדרי עולם תקינים, שבהם מכריזים שצריך להזמין כרטיסים מראש ודה פקטו מזמינים אותם בדקה התשעים, הזמנו מתוך הסוכה כרטיסי טיסה פלוס מושבים פלוס ארוחות מהדרין. אם זה לא "ושמחת בחגך"....

כמעט שנה אנחנו מתלחששים בבית: "טסים ללונדון". מה נעשה בלונדון. לא לקנות כלום, יש שופינג בלונדון. אבל בלונדון... פתאום לונדון הגיע. פתאום עבר צום תשעה באב, המשיח לא הגיע. הייתי מעדיפה שהוא היה מגיע. לא מעוניינת לדבר על האכזבה השנתית. בהכחשה. בטור אחר אולי.

חמיצר בכניסה לבית הכנסת

לונדון. בגלגולי הקודם גרתי שם כמה חודשים. בעיקר בתחנות הרכבת התחתית, ממהרת להספיק לאודישן הבא. אחרי שהתחתנתי, העיר האפרורית הייתה אהובה על בעלי ועלי כיעד לסופ"ש רומנטי. אני אפילו לא יודעת כמה פעמים ביקרנו שם. סביר להניח שבעלי זוכר, לפי מספר משחקי הכדורגל וההצגות. שנים שלא ביקרנו שם, ומעולם לא עשינו זאת כשומרי תורה ומצוות. אף פעם לא היינו זקוקים לתפאורה יהודית, לאוכל כשר או למקום תפילה. פרט לכך, אני חושבת שמעולם לא תהינו אם יש יהודים ששומרים על יהדותם בלונדון. בדיוק כמו בארץ, החרדים לדבר השם היו שקופים לנו. בכלל, בכל הנוגע ליהודים הדרים בחו"ל יש משהו לא ברור לי. למה הם נשארים שם? למה הם לא עולים ארצה? אני באמת מתקשה להבין את ההיגיון של יהודי שמתפלל על בניין ירושלים, על ארץ שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ובאותה נשימה נשאר לחיות בחו"ל.

כמה שונה החופש שהיה השנה מהחוויה של פעם. אם אז הדבר הראשון שהיינו מחפשים זה כרטיסים למחזמר, הפעם ישר חיפשנו את בית הכנסת הקרוב. החבר׳ה חזרו המומים. דלתות בתי הכנסת נעולות. לא בזמן שאין תפילה, אלא כל הזמן. למרות ההרגשה שאתה הולך ברחובות בני ברק, עשיו עדיין לא מסמפת את יעקב, גם אם הוא נסתר ומתורבת. על הדלת מותקן מנגנון מכני עם לחצני אותיות באנגלית ומספרים ולצידם תלויה חידת חמיצר בעברית. מי שיצליח לענות עליה נכון, וצריך בשביל זה ידע יהודי בסיסי, יידע להקיש את הקוד.

חוצניק הולך לאיבוד

באחד מטיולי הלילה הרומנטיים בשדרת גולדרס גרין נכנסנו בעלי ואני לבית כנסת. לקח לנו רגע להבין שיש שני שערים, האחד לנשים והשני לגברים. הם בכלל לא מתערבבים בבית השם. שומו שמיים, היו צועקות הרדיקליות. פה זה עובר, בשקט ובשלווה. מדהים. אפילו הגויים כאן מניחים ליהודים לחיות איך שהם חושבים לנכון, בלי להילחם בשבילם על הזכויות שהם לא יודעים שמגיעות להם.

כשדיברנו על כמות השטריימלים, המגבעות והמסעדות הכשרות המלאות עד אפס מקום, בעלי ניתח את זה במדויק: "אחד הדברים הכי חשובים בעסקים זה בידול. לבדל את עצמך מהמתחרים. לשמור על היתרון היחסי, ה–X פקטור הזה שמיוחד רק לך, ולהעצים אותו". היהודים עושים פה אותו דבר כדי שעסק היהדות שלהם ישגשג. הם לוקחים צעד אחד קדימה את הברכה "לעסוק בדברי תורה". הם מבדלים את עצמם. המציאות של לחיות בין הגויים מחייבת אותם לאחוז חזק בדרך השם, לעשות ולשמור גדרים ברורים מאוד. אחרת הזליגה החוצה תהיה מהירה.

בדיוק כשחשבתי איזה לימוד אנחנו צריכים ללמוד מזה, הייתה לנו שיחה עם מישהו בבית הכנסת. הוא גדל באנגליה ועלה לישראל עם משפחתו. בהסבר שקיבלנו ממנו היה משהו מעציב. דווקא כשחוצניקים עושים עלייה, הם חווים התרופפות רוחנית. הם חוטפים בארץ כאפה בשמירת המצוות. הילדים שלהם הולכים לאיבוד בהווי הישראלי. משהו בארץ הקודש מבלבל את הזהות היהודית שלהם. הם מורידים את המגננות והגדרים. האבחנה שלו, שלחיות בין יהודים זה מחליש רוחנית, היכתה בי. הצביטה בלב לא איחרה לבוא. לצערי קיבלתי תשובה לשאלה למה יהודים מתפללים לתקומת ירושלים ונשארים בלונדון. אולי כי ירושלים לא מחכה להם, היא מחלישה אותם.

פנקייק אוורירי להרגשת חופש

אנחנו משוגעים על פנקייקים, וכל פעם אני מנסה לחדש את המתכון. בגלל שאני משתמשת בקמח כוסמין מלא ולא בקמח לבן אוורירי, קשה להגיע למתכון של פנקייק תפוח כמו בסרטים. המתכון הזה מאוד מתקרב להגשמת הפנטזיה. אפילו שהוא דורש ללכלך שתי קערות ולא אחת, דבר שאני מנסה להימנע ממנו, השדרוג שווה את זה.

המצרכים הדרושים:

4 ביצים / 4 כפות סוכר / 5 כפות שמן / 3 כוסות קמח כוסמין 80% / 3 כוסות חלב (אני משתמשת בחלב שקדים) / 2 שקיות אבקת אפייה / 1 כף חומץ תפוחים

אופן ההכנה:

מפרידים את הביצים ומקציפים את החלבונים עם מחצית הסוכר עד שמתקבל קצף לבן, גבוה ויציב / בקערה נוספת מקציפים את החלמונים עם שארית הסוכר. מוסיפים את השמן בהדרגה תוך כדי הקצפה. מחלישים את מהירות ההקצפה ומוסיפים את הקמח, אבקת האפייה, החלב וחומץ התפוחים (שלושת המרכיבים האחרונים יוצרים את ריאקציית האווריריות בתערובת) / ממתינים כשלוש דקות כדי שהבלילה תתחיל לתסוס / במחבת איכותית וחמה מניחים בלילה בכמות שמתאימה לגודל הפנקייק הרצוי / כשהפנקייק מתחיל לבעבע הופכים אותו על צידו השני, שמוכן מהר יותר מהראשון.

* הכי טעים לאכול חם עם מייפל אמיתי.

* בימי בית הספר אני מורידה מכמות הסוכר והשמן, ושולחת עם הילדים לארוחת צהריים מפנקת.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com