222 שנים למפגש: פרק רביעי – שורש לשורשים

לקריאת פרק 1 בספר "222 שנים למפגש" – הקליקו כאן

לקריאת פרק 2 בספר "222 שנים למפגש" – הקליקו כאן

לקריאת פרק 3 בספר "222 שנים למפגש" – הקליקו כאן

"כלל גדול ועיקרי בתורת הוויכוח והדיון" אמר שארפ, כשהוא צולל חזרה אל תוך ערימת הספרים שלו, "קובע שכל וויכוח או נקודת מחלוקת בין שתי דעות או יותר, לא יוכל על פי רוב להגיע לידי הסכמה הדדית, ואפילו לא לידי הבנה הדדית, לגבי השאלה: 'על מה בעצם אנו חלוקים'? אם לא שהתחילו שני הצדדים מנקודת מוצא משותפת שעליה הם מסכימים, וממנה התקדמו שלב שלב עד לשלב שבו דעותיהם נחלקות. נקודת הפיצול הזאת היא סלע המחלוקת, ועליה יש להעמיד את הוויכוח. זה מביא ראיות לשיטתו והשני סותרן, ולהיפך.

במצב הקלאסי והרצוי, אחד הצדדים יודה בסופו של דבר שראיותיו נסתרו וראיות הצד הנגדי אמתיות. אולם אפילו אם לא יגיעו לכך, עדיין הם השיגו הבנה הדדית במה הם מסכימים ובמה הם חולקים. אני מכיר את הדעה שלי ויודע על מה היא מבוססת, ואני מכיר את דעת הצד שכנגדי ויודע על מה היא מבוססת, וברור לי למה אני חולק עליו.

מצב כזה כשלעצמו הוא כבר הישג גדול ושינוי מהותי לעומת ויכוח סתמי ללא יישום של הכלל הזה. ויכוח כזה הוא לא יותר מדו-שיח של חרשים הצווחים זה על זה מבלי לשמוע את הצד השני ולהבין אותו, ובדרך כלל גם מבלי לדעת מהי נקודת המחלוקת האמיתית ביניהם.

לדוגמה, נניח שאני ואתה חלוקים בדעתנו בנושא תזונה. אתה דוגל בחיי בריאות, וכל נושא התזונה נמדד אצלך בראש ובראשונה על פי הפרמטר הזה. אני לעומת זאת חסיד של ג'אנק פוד, וטענתי היא שאדם צריך ליהנות מהאוכל ולכן עליו לאכול מה שטעים לו.

אם נתבצר כל אחד בבונקר שלו, אתה תצרח 'חיים בריאים' ואני אצרח 'בלוטות טעם' לא נגיע רחוק, אלא עלינו להתחיל את נקודת הוויכוח בשלב מוקדם יותר. אם נתחיל מנקודת מוצא בסיסית יותר, נאמר 'השפעת המזון על בריאות האדם', עדיין אין זה מוכרח שזו נקודת המחלוקת האמיתית בינינו. ייתכן שאני אטען, חרף כל המחקרים והסטטיסטיקות שתציג כנגדי, 'חיים רק פעם אחת, לפחות תן ליהנות'. אם כך ייתכן שיהיה עלינו להתחיל ממש מבראשית, מהעובדות שאני ואתה מסכימים עליהן: 'יש עולם, וחיים בו בני אדם'. על זה אין ויכוח. מנקודת הסכמה זו נתחיל להתקדם הלאה: 'האם העולם והאדם נבראו, או שהם תוצאה של קטסטרופה קוסמית?'

אם נגלה שאנו חלוקים בנקודה זו הכול כבר מובן. אתה סובר שיש לאדם 'יצרן', ואם כך יש תכלית לאדם בעולם, שהרי כל יצרן מייצר תוצרת לצורך תכלית כלשהי. גוף חולה, שמן ורווי ברעלים לא יוכל למלא את תכליתו הייעודית, ולכן לשיטתך תזונה בריאה היא אמצעי המסייע לתקינות האדם בהגשמת תכליתו בעולם.

לעומת זאת אני אטען כנגדך שהעולם הוא לא יותר מאשר התפתחות אבולוציונית של אטומים, שהחלה את דרכה אי שם בעבר הרחוק ומתפתחת עד היום. הכול מקרי, הכול ארעי והכול סתמי. אנו בסך הכול אפיזודה חולפת על ציר הזמן, היום אוכלים ומחר נאכלים. ולכן חבוב, תתחיל ליהנות ממה שיש כי זה כל מה שיש.

מהנקודה הזאת נובעת המחלוקת כולה, והשוני בדעותינו בנוגע לתזונה הוא רק גרורה רחוקה של המחלוקת השורשית הזאת. לכן אין כל טעם להשקיע אפילו פרומיל אחוז של אנרגיה בעניין התזונה, שהרי סיבת המחלוקת נעוצה בנקודה הרבה יותר יסודית.

ואם נגלה שאנו בהסכמה הדדית בעניין 'עולם נברא או התפתח מאליו?', יש להתקדם שלב אחרי שלב עד שנגיע לנקודת המחלוקת השורשית האמיתית.

אני יכול לומר לך בוודאות שרוב רובן של המחלוקות שיש בעולם היו נפתרות על פי המתווה הזה, וגם אם לא נפתרות, הן לא היו מייצרות ריאקציה שלילית כל כך בין שני הצדדים.

הבעיה היא לצערנו שכל דיון או ויכוח בין שתי צדדים או יותר מצריך תנאי הכרחי יסודי, והוא 'בקשת האמת וקבלתה כפי שהיא'. כמעט כל הוויכוחים בימינו, הן ברמה האישית, הן ברמה החברתית והן ברמה המדינית, מזמן נטשו את התנאי הזה. המגמה הרווחת כיום היא 'אני ודאי צודק, וכעת הגיע הזמן שגם הצד השני יבין את זה!'

הפועל היוצא של הגישה הנפסדת הזאת הוא ששום צד לא מוכן לשים את עמדתו בכור המבחן. או שהוא לא יסכים להגיע לנקודת המחלוקת האמתית ויסתגר בבונקר ויהי מה, או שהוא יסלף את העובדות כדי להגיע למסקנה שמבחינתו חייבים להגיע אליה.

"עצוב." אמר דייב.

"אבל נכון." השלים שארפ.

"כעת, בדוגמה שהבאתי אני ואתה כבעלי שתי דעות חלוקות, היינו צריכים להגיע עד לדיון השורשי המברר את השאלה 'עולם נברא או התפתח מאליו?' כדי להגיע למסקנה אם לאכול גבינה צהובה או לא.

אם כן, בשאלות עמוקות כשלך בוודאי שנצטרך להתחיל מנקודת השורש. ואף על פי שאתה אדם מאמין ואנו לא חולקים בשאלה 'האם יש או אין בורא לעולם?', אנו ניגע בנושא זה מעט כדי לקבל תמונה שלמה בנושא שאנו מסכימים עליו במהותו."

"גם בעניין הזה עצמו יש לי חוסר בהירות." אמר דייב "הצטברה אצלי רשימה של שאלות ושל סתירות בין גישות שונות לנושא ממקורות שונים שעסקתי בהם. למעשה, חוץ מאמונה שהעולם הזה לא נברא מעצמו, כל הנושא הזה מעורפל אצלי."

"זה המצב השכיח אצל רוב בעלי האמונה, ולכן אמרתי שלא נצרך לנו אלא לקבל תמונה שלמה שתספק לנו ידיעה ברורה בעניין אף שבעצם מציאות הבורא אנו לא חלוקים."

דייב סיים את הלגימה האחרונה מכוס הקפה שלו, בדק שמכשיר ההקלטה לא הכריז על שביתה פתאומית, ועבר למצב דרוך של קשב.

"הידיעה השורשית שעליה מושתת הכול וממנה מסתעף הכול היא שיש כוח עליון שיצר את כל מה שיש במציאות ומקיים אותו בכל עת ברצונו, והוא הבורא.

בלי הידיעה הזאת לא רק ששום בניין לא יעמוד, אלא אפילו לאתר הבניה אי אפשר לגשת..."

דייב חייך.

"ואני מדגיש שאין זו אמונה, אלא ידיעה. ידיעה מבוססת בלתי ניתנת לערעור ומחויבת המציאות בדיוק כמו מציאות החדר הזה עם כל תוכנו. ולמען האמת, אפילו יותר מחויבת ממנו.

הידיעה הזאת, כמו כל שאר הידיעות, נרכשת ואינה מולדת. והדרך לרכישתה היא התבוננות בבריאה בעין לא משוחדת ובמגמה לחתור אל האמת."

"על איזה חלק בבריאה?" שאל דייב.

"כל חלק."

"לא הבנתי."

"זה בכלל לא משנה אם תפעיל את ההתבוננות הזאת על פיל אפריקאי או על אמבה, על גרגר חול או על כוכב הלכת מאדים. בכל מרכיב בבריאה, בכל נברא באשר הוא, וכל שכן בשילוב כל הפרטים, האדם ישיג בסופו של דבר את הידיעה המוחלטת הזאת."

דייב התקומם "להגיע לידי אמונה מתוך ההתבוננות הזאת אני יכול להבין, אבל ידיעה?! מה יגרום לאדם לדעת בוודאות שכל מה שהוא רואה מסביבו הוא יציר כפיו של הבורא?"

"פשוט" השיב שארפ בשלווה תהומית "כשאני רואה אדם לבוש חלוק לבן, בידיו מכחול ומגש צבעי שמן והוא עומד מוכתם בצבעים בסטודיו לציור, אני לא צריך לראות אותו מצייר כדי לדעת שהוא צייר. בין מקצועי או חובב, אין שום ספק שהוא עוסק בציור. כך זה גם פועל בכיוון השני, ואפילו ביתר ודאות.

כשאני רואה קנבס עומד על כָּן ציור, ועל גביו מצויר ציור מרהיב של נוף או דיוקן מרשים, אין לי צל צילו של ספק שמישהו צייר את הציור. אני לא משער שמישהו צייר את הציור הזה או מאמין שמישהו צייר אותו – אני יודע זאת בוודאות מוחלטת. אני לא צריך לראות את הצייר בשעה שהוא מצייר כדי לדעת את העובדה הזאת, כי ההיגיון הפשוט, הבריא והישר מחייב אותה. בן אדם שיטען שציור מושקע הוא תוצר לוואי של מלחמת צבעים בין ילדים, או של סופת הוריקן מיניאטורית שהתחוללה בסטודיו עם צבעים, הוא לא יותר מאשר מטורף, מסומם, או טיפש ברמה קלינית.

ואל תקשה עליי מאומנות מודרנית, אני מדבר על ציור שניכר שיש בו סדר וצורה" אמר שארפ בחיוך.

דייב לא הצליח למנוע מצחקוק להימלט מבין שפתיו.

"הדוגמה שנקטתי היא שרירותית לחלוטין. באותו אופן הייתי יכול לנקוט דוגמה של שמיעת יצירה מוזיקלית, כי לא יעלה על דעת שום אדם שפוי שהיא לא הולחנה ובוצעה בידי מוזיקאי. כך גם במבנה, פשוט או מורכב. גם האדם בעל מנת המשכל הנמוכה ביותר עלי אדמות לא יגיע למסקנה שהוא נבנה מאליו או מכוח כלשהו שפעל רנדומלית על עצים, לבנים, ומלט שהיו במקרה מונחים על הקרקע.

למעשה בכל אובייקט בעולם שהוא מעשה אדם, אין צורך לראות את האדם העוסק במלאכה. התוצרת עצמה, על הסדר והצורה שבה ועל החוכמה והתכנון שהושקעו בה, מעידה עדות שאין להפריכה – מישהו יצר אותי.

כל הדוגמאות שהבאנו, עוסקות רק באובייקט אחד, ולכן עוד יש סבירות כלשהי, אם כי קרובה לאפס, שאם נחפש מספיק טוב אולי נמצא את האומלל שסבור שהדברים נעשו מאליהם ובאקראי.

אבל אם ניקח דוגמה יותר מורכבת, נניח רשת הכבישים המסועפת של לוס אנג'לס. האם יש אפילו סיכוי בודד שנמצא ברנש שסבור שמערכת הכבישים האדירה הזו, על כל הצמתים, המחלפים, התמרורים והרמזורים שבה, ועם הסדר התכנון המורכבות שבה, הם לא יותר מאשר תוצאה של התפרצות וולקנית של הר געש?"

הצחקוק של דייב התגבר בעל כורחו "אין סיכוי" אמר, תוך שהוא מנסה לרסן את הצחוק שהחל להשתלט עליו.

"יפה, אם כך, יש לנו לקחת את התובנה הזאת כעת ולהתבונן על חלקי הבריאה. לבחון מה רמת החוכמה, הסדר, והמורכבות שיש בהם, ולבצע את אותה הבדיקה בדיוק: האם יש סיכוי הגיוני כלשהו שהדברים נעשו מאליהם באופן אקראי או לא?

אם ניקח תא חי אחד, ולו מאורגניזם נבוב ופרימיטיבי כמו שלשול, ונתבונן במרכיביו ובקשר התפקודי שבין חלקי התא, נגלה רמת סדר, מורכבות וחוכמה, לא רק יותר ממערכת הכבישים של לוס אנג'לס, אלא יותר מהעיר כולה. וזה בתא אחד, לגבי מוח של שלשול אין לנו שום אובייקט בר השוואה מעשה ידי אדם, ועל שלשול שלם בכלל אין מה לדבר..."

בשלב זה הוכרע המאבק הסמוי בקֶרֶב דייב, והוא פרץ בצחוק חסר מעצורים.

שארפ הרים את ראשו מתוך 'עֶמֶק הספרים' "מה אתה צוחק?" שאל משועשע מהמראה שלפניו.

"זה...זה...מצחיק." פלט בדיבור מקוטע.

"אבל נכון." השלים שארפ.

"זה לא הסוף." המשיך שארפ בהסברו "כשנעלה את רמת ההתבוננות שלנו מרמת התא לרמת האטום, נבין מיד שנכנסנו למציאות הזויה. שם נגלה שמיודענו השלשול, האדמה שהוא נמצא עליה, השולחן שלפנינו, אני, אתה ובעצם כל הקוסמוס כולו, עשויים מאותם חלקיקי יסוד בדיוק – אלקטרונים, פרוטונים ונויטרונים. כל ההבדל בין אובייקט למשנהו הוא מספר החלקיקים שבכל אחד.

זאת אומרת שתיאורטית אם ניקח חומר מסוים, ברזל לדוגמה, ויעלה בידנו לשנות את מספר החלקיקים ברמת האטום לפי רצוננו, נקבל איזה חומר שרק נרצה מהטבלה המחזורית של היסודות. האמת היא שבטכנולוגיה של ימינו זה כבר מעשי ולא רק תיאורטי. הסיבה היחידה שלא הופכים חומרים פשוטים למתכות יקרות היא משיקולים של רווחיות, התהליך הזה יקר ביותר.

ואם כל זה לא מספיק לחקוק אצלנו ידיעה גמורה שהעולם הזה נברא בידי כוח עליון, נוסיף ונציין את העובדה שהאטום עצמו מורכב כמעט כולו מחלל, מרִיק מוחלט. כמות החומר שניתן להפיק מריכוז של כל האטומים המרכיבים אדם בוגר, ואנו מדברים על מספר אסטרונומי של אטומים, הוא הרבה פחות מחוד של מחט. על פי תחשיבים מתמטיים, את כמות החומר של כל כדור הארץ אפשר לדחוס לתוך קופסת גפרורים.

כל מה שאנו רואים במציאות שמסביבנו כמסה חומרית, אינו יותר מאשר אחיזת עיניים. אשליה אופטית הנוצרת על-ידי תנועה סיבובית במהירות עצומה של האלקטרונים סביב גרעין האטום. הכול כמעט ריק, החושים שלנו משדרים לנו מציאות חומרית אבל למעשה הכול אנרגיה. כל המציאות שביקום כולו היא למעשה אנרגיה הומוגנית רוטטת.

שלשול אנרגטי רוטט על אדמה אנרגטית רוטטת בעולם אנרגטי רוטט בגלקסיה אנרגטית רוטטת השוכנת בין מיליארדי גלקסיות אנרגטיות רוטטות.

כל החוכמה הזאת נחשפת לפנינו עוד לפני שנכנסנו למכניקת הקוונטים, תורת הכאוס וחקר הקוורקים. שם המציאות ההזויה מכפילה ומשלשת את עצמה.

לסיכום העניין, בשכל ישר והגיוני הידיעה הברורה היא שלא ייתכן שיהיה סדר ללא מסדר, לא ייתכן שיהיה חוק ללא מחוקק. וככול שרמת הסדר והחוקיות מסועפת יותר ומתוחכמת יותר, הסבירות שואפת יותר ויותר לאפס מוחלט.

היקום שאנו בתוכו על כל חלקיו, מרמת המיקרו ועד רמת המקרו, עשוי באיכות תכנון וחוכמה גאוניים, הרבה מעבר לתפישת אנוש. למעשה, ככל שאנו מגלים אודותיו יותר, אנו נשארים פעורי פה לנוכח הגאונות הצרופה שבו. הדבר לא משאיר לנו הרבה ברירות אלא להודות שאנו יודעים בוודאות שמישהו או משהו ברא את כל זאת."

"אם כך" שאל דייב, שבינתיים הספיק להירגע קצת, "איך זה שיש כל כך הרבה אתאיסטים, שחלקם אפילו מדענים מתחומי מחקר שונים. הרי עבורם הדברים היו צריכים להיות ברורים וחדים פי כמה?"

"שאלה מצוינת ומתבקשת מאליה. התשובה איננה אחידה עבור כולם, יש כמה סיבות לכך, ובכל אתאיסט, בין אם הוא חכם או לא, יש מינון מסוים של כמה מהן או של כולן גם יחד.

הסיבה הדומיננטית והנפוצה מכול היא מבט נגוע ומשוחד.

תהליך החשיבה האנושי, תהליך ההערכה, השיפוט, והסקת המסקנות, הוא פגיע ושברירי עד מאוד. כל דעה מוקדמת בנושא, כל ניגוד אינטרסים או משאלת לב, משפיעות על תהליך החשיבה שלנו בצורה דרסטית.

למעשה, אנו כל כך מלופפים בנגע הזה עד שאנו אפילו לא שמים לב לקיומו.

דוגמה קלאסית של התהליך.

כשאדם רוכש חפיסת סיגריות ועל הקופסה כתוב באותיות מאירות עיניים: 'העישון הורג אותך!'. מאבק סמוי מתחולל בתוכו, והוא מתנהל פחות או יותר כך: 'מצד אחד אני רוצה לעשן, אני אוהב לעשן ועישון גורם לי עונג. מצד שני כתוב פה שזה הורג אותי, ומאות או אלפי מחקרים תומכים בכיתוב הזה, ואני רוצה לחיות, אני אוהב לחיות'. המערכה הזאת צריכה להגיע לידי הכרעה, אחרת הבן אדם ייתקע עם החפיסה ביד עד זקנה ועד שיבה.

אם תהליך החשיבה שלו עדיין נקי, הוא יגיע למסקנה שהנזק שהסיגריה מסיבה לבריאותו אמיתי, והוא מקדם את עצמו בכל שאיפה ושאיפה למגוון בעיות בריאותיות, ולקיצור חייו וחיי הסובבים אותו.

אבל אם תהליך החשיבה שלו נגוע, וזה לא משנה אם הוא נגוע מכוח התאווה לעישון, מלחץ חברתי, או מכוח התלות שיוצר הניקוטין במוח, הוא יתרץ לעצמו תירוץ בסגנון 'לי זה לא יקרה', או כל תירוץ אחר שמסקנתו להדליק סיגריה.

ככל שהמאבק הסמוי הזה חוזר על עצמו, המאבק מתעמעם יותר ויותר עד שבסוף אין מאבק כלל. הדיון מוכרע אוטומטית מבלי לשמוע אפילו את שני הצדדים.

התהליך הזה מתרחש בחיינו בכל יום ובכל שעה, כמעט בכל נושא שבו אנו צריכים להכריע או לאמץ עמדה. רוצה או לא רוצה, אוהב או לא אוהב, להתאמץ או לא להתאמץ."

"יש פתרון לקטסטרופה הזאת?" שאל דייב.

"ברור שיש, אבל אין זה מענייננו כעת, עוד נגיע לזה בהמשך." הבטיח שארפ והמשיך בשצף קצף הלאה.

"אם כך, כשאדם כלשהו נכנס לדיון בינו לבין עצמו בנוגע לשאלה על מהות הבריאה, על שולחן הדיונים וההכרעות שבראשו לא עולות רק הראיות שדיברנו עליהן מקודם. עולות גם השאלות שיצוצו מיד ברגע שהאדם יכריע שהעולם נברא.

עולה החשש להתגמדות עצמית מול כוח נשגב שברא אותי. עולה הפחד מהאפשרות שהבורא הזה מצפה ממני לפעול או לא לפעול דברים מסוימים, ואם כן אז חופש הפעולה שלי יצטמצם לפי זה. ערכי המוסר האישי שלי ישתנו, תוכן החיים ודרך החיים שלי יקבלו עיצוב מחדש – הכול עולה על כף המאזניים בדיון הפנימי. ופעמים רבות, זה מצליח לעמם את הראיות הנוקבות ולשחד את ההיגיון הפשוט כדי להצליח להתעלם מהנושא.

במקביל, כל תיאוריה או הסבר שיש בו רמה מינימלית של אחיזה מיד מתקבלים בחום וקונים שביתה במוחנו, שהרי הם מאשרים ומחזקים את הבחירה הנגועה שלנו.

במילים אחרות, כשרוצים לחיות כמו קופים אז התיאוריה שמוצאנו מהקוף מתלבשת כמו כפפה ליד.

כשרוצים להכחיש את שואת יהדות אירופה, חרף כל הראיות המצולמות, הדוממות, והנושמות, אז גם טענה מגוחכת שהכול זו בעצם קונספירציה יהודית על מנת ליצור לחץ בין לאומי להשגת מדינה, מתקבלת כאמת טהורה טבולה בהיגיון צרוף. תוכל למלא כרכים עבי כרס של דוגמאות הפועלות על פי העיקרון הזה.

הסיבה השנייה היא טיפשות ורדידות מחשבתית. אדם טיפש לא יכול לחשוב רחב ולא לחשוב עמוק. זה גדול עליו ומתיש אותו. מצד שני העולם שלנו מלעיט אותו בשפע ריגושים עצביים למיניהם כך שזה גם לא ממש מפריע לו. הוא בכלל לא ניגש לשאלה. הוא מסתפק במאמץ להשיג כמה שיותר רגעי הנאה, והדבר ממלא את ישותו בתוכן, ואם יש תוכן, מה זה בכלל משנה מה התכלית?

יש בורא, אין בורא? יש תכלית לחיים, אין תכלית לחיים? למי בכלל אכפת בזמן שיש לי אפליקציה חדשה כל יום, שני גאדג'טים חדשים כל שבוע, וגלידה בשמונים וחמישה טעמים.

הסיבה השלישית היא השעבוד האכזרי של החיים –חייהם של אחוזים לא מבוטלים מהמין האנושי, הם חיים רוויי סבל, פיזי או נפשי. מצוקות כלכליות או בין אישיות, סביבה סוציו-אקונומית נמוכה, תכנים קשים, פשע, אלימות וכן הלאה.

צורת חיים כזו יש בה כדי לעקוד את הדחף הבסיסי של נשמת האדם להבין את עצמה ואת תכליתה בעולם על מזבח מאבק הקיום היום יומי. כשאותו הדחף מנוטרל, מתבטלת ההתבוננות על הראיות שעליהן דיברנו קודם, והקיום השטחי וההישרדות היום יומית, הם התכלית היחידה הנותרת.

הסיבה הרביעית, שהיא אולי העוצמתית מכולן, היא המציאות עצמה.

העולם על כל הנבראים שבו – דומם, צומח, חי והמין האנושי מעל כולם – חיים בתוך מציאות שכול כולה משדרת סתמיות טבעית זורמת. כל המתרחש תחת השמש נראה כמו נוהג במקריות ללא דין וללא דיין. חוקי ג'ונגל יבשים, החזק שורד, הנוכל מצליח וכן על זו הדרך.

אנו חיים בעולם שאין בו ביטוי מורגש של הבורא בקרב הנבראים, וכל הפעולות והתהליכים הנעשים בעולם נראים סתמיים בעיני המתבונן. לא נראה שהם משתייכים לתכלית כלשהי, וכל שכן מייצרים איזה מכנה משותף שיעיד שכל מארג הנבראים העצום הזה משתתף בתוכנית כללית של מי שברא אותו. הכול מקריות אחת גדולה.

לכן אפילו אם האדם הרים את הכפפה והתבונן על הסדר המדהים שבבריאה, הוא יכול להגיע למסקנה הפוכה. כיוון שהמציאות הכלל עולמית נראית משוללת תכלית כללית המכוונת בידי יוצר ומנהיג, המרחק בין הכחשה של המסקנה המתבקשת מהסדר והחוכמה שבבריאה קצר. ובפרט אם אחת או יותר מהסיבות האחרות תורמות גם הן את חלקן.

"הו-הו" שרק דייב "את הסיבה הזאת אני מכיר היטב על בשרי."

שארפ הנהן, ניכר היה שהוא מבין היטב את כאבו.

"יש כאן למעשה טענה זהה משני צידי המתרס."

"מה הכוונה?"

"זה הולך ככה, מצד אחד עומד האתאיסט, הרציונלי, המדען, איך שלא תקרא לו. הוא טוען טענה כזו: 'תראה יקירי, העולם על כל מרכיביו הוא כל כך מורכב ומגוון, כל כך מסועף ודינמי. והוא בסך הכול נקודה עמומה בתוך הגלקסיה, הכול מתנהל בו בטבעיות בנאלית, כמו אסופה אקראית של תופעות כימיות. לבוא ולטעון שיש מישהו או משהו ששולט על כל זה, או שיש גורם עליון המכוון את זה בכל צורה שהיא לתכלית מסוימת – זה פשוט לא רציני!'

מצד שני עומד המאמין, וטוען טענה דומה: 'תראה חומד, היקום כולו מרמת המיקרו ועד רמת המקרו כל כך מסודר ומאורגן, כל כך גדוש בחוכמה פלאית ומורכבות לא נתפסת. הוא מנוהל בחוקיות עקבית ובסדר מופתי. לבוא ולטעון שכל זה יד המקרה, שהכול התהווה מאליו ומתנהל מאליו – זה פשוט לא רציני!'"

"אז מה עושים?"

"ללא ספק הסיבה הזאת מחייבת התייחסות מקיפה, ומצריכה עיון גדול כדי לפרק את הקושי העצום שבה, שהרי גם בקרב מאמינים גדולים היא מפילה מבוכה וספקות רבים. אנו בהחלט נטפל בנושא.

ישנה סיבה חמישית המסתעפת מהסיבה הרביעית, אך היא נושא נרחב ועמוק בפני עצמו: עניין הרע שבבריאה. נצטרך לעסוק בה רק בשלב מתקדם של לימודנו.

נוסף לכל הסיבות שמנינו, יש עוד עניין ששמור לבעלי מנת משכל גבוהה ומדענים למיניהם, והוא הקושי להכיר בעובדה שיש דברים שהם מעבר לשכלנו ולתפישתנו. ולמי שסוגד לשכלו וכישוריו, זה דבר קשה ואפילו פוגע.

מבחינת המדען הממוצע הכול מדיד והכול ניתן לכימות ולהגדרה.

הכרתי מדענים שמבחינה רעיונית היו כל כך משוכנעים שמיפוי שלם של סוד הקיום בהישג ידם. מבחינתם זה רק עניין של זמן עד שהבורא בכבודו ובעצמו יצוץ ויעלה מתוך מבחנה מעלת עשן ויאמר להם: 'אאממ...אאממ...מכובדיי גיליתם אותי, כל הכבוד!' וזה, עם כל האכזבה שבדבר, לא משהו שעומד להתרחש.

לאחר שטיפלנו בשאלה השורשית ביותר בכוח הגיון פשוט וישר, על בסיס אותו הגיון נטפל בשאלה הבאה בתור. אחרי שהסקנו שהקוסמוס האדיר הזה, על כל המורכבות והחוכמה השזורים בו, נוצר על-ידי אינטליגנציית-על, האם יש סבירות שאותה אינטליגנציה פעלה את כל המעשה הגדול הזה ללא סיבה ותכלית?

אם נגיע למסקנה שכן, לא נוכל להימלט מהעובדה שאותה אינטליגנציה היא משועממת קשות, ואפילו מוזרה. הרי לא נמצא שום בעל חי, וכל שכן אדם, על פני האדמה שיטרח וישקיע פעולות שיש בהן תכנון וחכמה ללא שום סיבה ותכלית. יוצא שעל כורחנו יש להגיע למסקנה ההגיונית המחויבת שיש סיבה ותכלית לבריאה.

נמשיך שלב נוסף.

יש לנו קוסמוס שנברא על-ידי חוכמה עליונה ומופלאה לתכלית מסוימת. האם ההיגיון הפשוט אומר שהחוכמה הזאת תדאג ליידע את הנבראים שלה מה התכלית שלמענה בראה אותם? או שהיא משאירה את הידע הזה לעצמה ושהנבראים "ישברו את הראש"?

אם נגיע למסקנה שהתכלית לא נמסרה לנבראים, שתי קושיות יעמדו לפנינו: האחת, אם הדבר מסור למסקנת הנבראים ללא הדרכת החוכמה העליונה, התכלית שבעבורה נברא העולם לא תוכל להגיע לידי מימוש. ייתכן מאוד שהיא אף תגיע למצבים הופכיים לתכלית שבעבורה נברא העולם.

השנייה, נצטרך לומר בעל כורחנו שהאינטליגנציה העליונה הזאת היא לא כל כך חכמה, שהרי היא בראה את הבריאה לתכלית מסוימת, והתכלית לא יוצאת מהכוח אל הפועל.

ונוסף לכך היא אף אכזרית וסרקסטית על חשבון הנבראים שלה, שהרי היא מניחה מיליארדי מיליארדים של נבראים בחושך, בלבול ומצוקה מבלי לתת להם מפה ומצפן שיכוונו אותם אל המטרה שבעבורה נבראו.

שוב ההיגיון הפשוט מאלץ אותנו להגיע למסקנה שהחוכמה העליונה שבראה את הקוסמוס כולו, יצרה את העולם לתכלית מסוימת ומסרה את ידיעת התכלית הזאת לנבראים."

"כעת, שיעורי בית!" הכריז שארפ בקול.

אוזניו של דייב נדרכו בבת-אחת. הוא לא ציפה לזה.

"על פי מסורת ישראל, הפעם היחידה שהבורא גילה את כבודו ברבים והדריך את הנבראים בנוגע לתכליתם היא מעמד הר סיני.

בתרבויות שונות במין האנושי יש עשרות טענות דומות. אני מבקש ממך לסקור אותן ככל שתוכל, ולדווח לי אם לפחות אחת מהן התרחשה מול קהל רב."

"בסדר גמור." השיב דייב כמו חייל ממושמע.

"שאלה נוספת, נסה לתמצת במילה אחת בלבד מה מעסיק בעיקר את המין האנושי, מה הוא מבקש ורודף אחריו יותר מכול?"

"התשובה לזה ברורה לי" ירה דייב באינסטינקטיביות "כסף."

"חשוב טוב יותר ועמוק יותר." השיב שארפ.

כשיש בידך את התשובות חזור אליי, עדיין אין צורך לסכם את החומר.

דייב יצא אל הרחוב, חרף השעה המאוחרת הוא היה ערני ודרוך כחתול.

כשנכנס לחדרו הסתער מיד על המחשב בחיפוש אחר תשובה לשאלתו הראשונה של הרב שארפ.

ארכיונים נקראו, מנועי חיפוש סרקו, אתרים נבדקו.

בשעה רבע לתשע בבוקר, מובס על-ידי עיניים אדומות מקריאה מתמשכת מול המחשב ועייפות שהצטברה בו במשך 24 שעות רצופות בלא שינה, צנח על מיטתו כשתשובה אחת כבר מונחת בכיסו.

המשך בשבוע הבא.