מְקוֹם אָהֳלֵךְ פרק ט"ז: עוקץ

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק השני, "רוכבות בשתיים", לחצו כאן.

לפרק השלישי, תייקנית מדופלמת בשינוי אדרת, לחצו כאן.

לפרק הרביעי, "בין חלה לבהלה, הגיעה שעת פדיונך", לחצו כאן.

לפרק החמישי, "ללא מילים", לחצו כאן.

לפרק השישי, "לא לריב", לחצו כאן.

לפרק השביעי, "בלתי נראית", לחצו כאן.

לפרק השמיני, "בואי בשלום", לחצו כאן.

לפרק התשיעי, "טעם של חולין", לחצו כאן.

לפרק העשירי, "דם ואש", לחצו כאן.

לפרק האחד-עשר, "סודות אפלים", לחצו כאן.

לפרק השנים-עשר, "יד ההשגחה", לחצו כאן.

לפרק השלושה עשר, "טקס ההסמכה", לחצו כאן.

לפרק הארבעה עשר, "פותח את ידך", לחצו כאן.

לפרק החמשה עשר, "מחשבות טובות", לחצו כאן.

"כִּי הִיא זִמָּ֑ה וְהוּא עָו‍ֹ֥ן פְּלִילִים" (איוב ל"א, י"א).

מעטפת נייר כהה וגדושה מעט הושטה לכיוונו, וכמו תמיד, אף בפעם זו לא נדרשו הרבה מילים כדי להגדיר את המשימה שלשמה נשכר. "התמונה והכתובת בפנים?", שאל בקולו העמוק.

"בפנים".

"והתשלום?".

"מאה ירוקים בפנים, וחמישים כתומים לאחר לכידת הצרעה".

"מצוין. העוקץ ייטמן באקווריום כשתקבלי הודעה על השלמת המשלוח".

שני עשורים בשירות החשאי לימדו את ברק קוריאל דבר או שניים על ציתותים בלתי רצויים, ומילות הקוד שהעביר ללקוחותיו התגלו כאמצעי הגנה יעיל מפני אפים מרחרחים למיניהם.

במטרה להסוות את פעילותו, הקים ברק את משרד החקירות הקטן שלו בדירה אחורית הממוקמת בקומת הקרקע של בניין מוזנח בפאתי תל אביב, ועל דלת הכניסה תלה שלט זעיר המודיע כי כאן פועלת חברת "ברק משלוחים בע"מ".

ספריית העץ הרחבה שעמדה משמאלו הכילה עשרות תיקיות ממוספרות הנושאות שמות צופן. ברק כתב את המספר 2557 על התיקיה החדשה שזכתה לכינוי "צרעה", ושתל אותה במדף המסומן "לביצוע".

"מדובר בעניין דחוף ביותר. אם אראה את העוקץ תוך יומיים, תקבל תוספת של עשרים כתומים".

"אשתדל", הפטיר ברק קצרות וליווה את הלקוחה הנסערת אל הדלת הפונה לחצר האחורית של הבניין.

עייפות מצטברת נחתה עליו ברגע בו התיישב ברק על כיסא המנהלים השחור שלו, מותש מהשוואת נתוני החקירה שאסף בשבוע האחרון. אבל פדנט כמותו לא יעזוב את המשרד עד אשר יכלו המשימות מן הלוח.

הצצה חטופה בשעון היד החכם הזכירה לו כי הגיעה השעה לבצע את המשימה האחרונה שקבע לעצמו בטרם יסור לביתו. 00-1-718... הקיש את המספרים בזה אחר זה, משתוקק לבשר ללקוחו אודות ממצאי חקירתו.

"הלו, מיסטר קוריאל? טוב שאתה מתקשרת. אאאמ... ד'ה-בוס חיפש אותך", בקע מהקו קולה הדק של סוזי, המזכירה המתנחמדת מברוקלין.

"אני פנוי כעת", הודיע ברק בנימה עניינית, וקיווה כי השיחה לא תחרוג ממכסת הדקות שהקציב לעריכתה.

"או, אני מצטערת", אמרה סוזי בדרמטיות מוגזמת. "הבוס עכשיו נכנס לפגישה. אתה רוצה אני מוסרת לו הודעה?", הגייתה המשובשת של סוזי שעשעה את ברק בכל פעם מחדש.

"תמסרי לו שאיתרתי את השועל", אמר.

"סליחה, מיסטר קוריאל. מה זה אומרת שועל?", שאלה תוך עיוות מוחלט של המילה החדשה ששמעה זה עתה.

"פוקס, שועל... את יודעת מה? לא משנה. רק תגידי לו שהתקשרתי ושיש לי חדשות בשבילו". מיותר היה לערב את המזכירה בפרטים אודות מהלך החקירה, הלקה את עצמו קלות. הבשורה על איתורו של העובד הסורר מישראל תמתין כנראה למחר.

*  *  *

"סיבכת אותי. פשוט סיבכת לי את החיים!", צווחה רות, וזינקה אל עבר החלון הפתוח שבקצה החדר, טורקת את שני חלקיו בפראות שהרעידה את תמונת הנוף התלויה על הקיר הסמוך. אין שום צורך שהשכנים ישמעו את תוכן השיחה המפלילה שעומדת להתרחש כעת. 

"ידעתי שלא הייתי צריכה להתעסק עם טיפוס כמוך! כמה טיפשה הייתי כשלא הקשבתי לאמא שלי. היא קלטה אותך כבר אז, כשעוד הסתובבת עם החליפה המהודרת שלך מאמריקה".

"הנמיכי את המפרשים, יקרה. חבל שאת משקיעה את עצמך במרה שחורה", ניחם אותה קובי בלשונו החלקלקה, והתכווץ אל תוך משענת כורסת העור השחורה. "שום סירנה לא נשמעת באופק, צאי מהסרט".

"סרט?! איך אתה לא מתבייש, נוכל שכמותך!", אמרה בכעס וחלצה את נעליה הלוחצות.

"הרגעי, הרגעי. ששש... הכעס מזיק לעור הפנים, וכבר אינך צעירה כל כך. שמת לב לשקע שנוצר לך בין הגבות? בואי, אמזוג לך כוס מ..." – נעל עקב חדה הושלכה לעברו, ולולא חושיו החדים, הייתה זו וודאי מנקרת אחת משתי עיניו.  

"אני לא אשתוק. שמעת אותי?! אם יעלו עלי, אגרור אותך יחד אתי. אתה תראה!".

"למה שיעלו עלייך? אמרת לי שמנהל הבנק אישר את הפעולה. ובכל מקרה, השמדת את אישור ההעברה, נכון?".

"נכון, אבל מיכל עלולה לגלות את הפעולה החריגה ביום מן הימים, ואז הלך עלי. למה הקשבתי לך?!".

"יקירתי, 'למה' היא לא יותר מגמל ננסי שעיר. עזבי אותך משאלות מיותרות. העיקר שהורדנו מהגב שלנו את החוב המעיק לשוק האפור. מהם באמת היה כדאי לך לחשוש. למיכל ייקח עוד זמן להחלים מהתאונה הקטנה שארגנתי לה. וגם נשאר לנו קצת עודף לאיזו חופשה קטנה. מה דעתך?".

"אל תזכיר לי את התאונה. גם ככה קשה לי לישון בלילה בידיעה שהיא סובלת כל כך בגללנו".

"ייסורי מצפון אינם הצד החזק שלך. התאונה היתה רק תגמול קטן על היחס המכוער שהעניקה לך, יפתי. אני זוכר היטב את מצב הרוח העכור שהיא גרמה לך בתקופה האחרונה. שתגיד תודה שלא נטרלנו אותה לחלוטין אחרי שפגעה ככה בגוזל שלי. וחוץ מזה, את לא קשורה לעניין בשום צורה. אני לוקח את כל האחריות על הפציעה, על הכאב והסבל ועל כל הבלה, בלה-בלה מסביב. בואי, אכין לך תה צמחים מתוק".

"אוף, למה אני תמיד נכנעת לך?", אמרה רות בתבוסה והתיישבה על מיטתה.

"כי אנחנו זקוקים זה לזו כדי לשרוד את פגעי העולם. את יודעת כמה את חשובה לי, נכון?", נתן בה קובי את מבטו הרך.

"תפסיק, נו. אתה טועה אם נדמה לך שאמכור בחזרה את האמון שלי. לא כל כך מהר".

"אז מה דעתך על גיחה קצרה לגיאורגיה? אני בטוח שאתריה הקסומים של טביליסי העתיקה והאוויר הצח בהרי הקווקז הקסומים ישפרו את מצב רוחך", הסיט קובי את השיחה ממוקד האש, מתעלם מהצהרותיה של חברתו על אמונה האבוד. "יאללה, תארגני לנו נעליים נוחות, ונטוס לנו לנוח קצת. טעמת פעם חצ'פורי?", שאל והבעיר סיגריה.

"ומה יהיה על המשרד?". ליבה מנבא לה רעות. אם ייוודע למיכל שהיא זונחת את תפקידה מבלי להודיע לה, מיכל עלולה לשוב לעמדת הפיקוד, וכל תוכניתם תרד לטמיון. 

"ממתי המשרד מעניין אותך כל כך? גם ככה בשבוע הבא מתחילה פגרת הקיץ בבתי המשפט. אני בטוח שהעובדות המסורות שלך יסתדרו כמה ימים בלעדייך". עשן סמיך מילא את חלל החדר, ותחושת מחנק פשטה בגרונה.

"כמה פעמים אמרתי לך..." – השתעלה – "לא לעשן בחדר?".

"טוב, 'אמא'. אבל לפני שאת נחנקת לי פה, אולי כדאי שנפתח קצת את החלון שסגרת". קובי קם באיטיות, ובתנועה ג'נטלמנית  מובהקת הסיט את שני חלקי החלון לצדדים. רוח לילית חמימה המבשרת על שרב קרב חדרה לחדר הממוזג. "כך טוב יותר?", שאל בקול שלו שעורר מחדש את עצביה הרגישים של בת שיחתו.

אך במקום להיענות להזמנתו ולדרג את מידת זיהום האוויר בחדר, חטפה רות מידו את הסיגריה הבוערת והטביעה אותה בכוס המים שעמדה על השידה הסמוכה.

"קשוח מצדך", הגיב קובי בפליאה, "אבל אני מכבד גם את החלקים הפחות נעימים באישיותך", אמר בחנופה.

*  *  *

היא הכירה את קובי מימון לפני שנתיים במהלך טיול שערכה במנהטן. "הכירי רות, זהו קובי מימון, מנהל בכיר בסוכנות הרכבים ביי-קאר", הציגה אותו קלי, חברתה לשעבר לספסל הלימודים.

"רות היא עורכת דין ותיקה לענייני עבודה במשרד השווה ביותר בתל אביב", אמרה קלי ודחקה ברות לשתף פעולה.

רות נעצה את עיניה בקובי, והרגישה סלידה קלה מהג'ל המרוח על שיערו המתארך וממבנה הגוף הצנום המסתתר תחת החליפה הכחולה והיוקרתית בה התהדר האיש.

"נעים מאוד", אמרה רות, תוך שהיא מתאמצת להישיר מבט בטוח אל עבר מכרה החדש.

"אני מת על תל אביב. לולא המשרה הטובה שיש לי כאן, זה המקום הראשון שבו הייתי בוחר לגור בישראל. את מבינה? ההורים שלי היגרו לכאן כשהייתי נער בן 15. השתקענו כאן, ולא הספקתי אפילו לעשות צבא. היום אני כבר בן 35, עדיין רווק, מחפש את האחת לבנות איתה חיים מאושרים", פצח קובי במונולוג מוחצן.

"נשמע מבטיח", סיכמה רות את רשמיה – ספק בהערכה, ספק בעוקצנות סמויה.

"מה דעתך להיפגש לארוחת ערב? תוכלי לספר לי קצת על עצמך, ומי יודע, אולי אוכל להמליץ עלייך בפני המנכ"ל שלנו. אני די בטוח שתוכלי לתרום לחברה מהניסיון המשפטי הרב שצברת במשך השנים".

רות נתנה בו את מבטה, וגועל עמום פשט בה. היא מעולם לא אהבה טיפוסים מחויטים בעלי מראה מלוקק מדי, ולו היו לה תוכניות אחרות לערב זה, היא וודאי היתה מסרבת להצעה. אבל מצד שני, לא בכל יום היא זוכה להזמנת כבוד שכזו על ידי צעיר אמריקאי מצליח, ובהתחשב בבטנה המקרקרת ובשטרות המועטים שנותרו לה בארנקה, היא נענית אחר כבוד להזמנה.

"אאסוף אותך בשמונה", אמר בחיוך מרוח. ואף שכבר אז היא התקשתה לתת טיפת אמון בטיפוס חלקלק זה, היא מסרה לו את כתובתה ונפרדה ממנו לשלום.

*  *  *

רוח סתווית קרירה חדרה לעצמותיה. השעה כבר שמונה וחצי, והאיש עדיין לא כאן. "ידעתי שאסור לסמוך על טיפוסים כמותו", חשבה ופנתה לשוב לחדרה במלונית.

צפירות רועמות נשמעו לאורך הרחוב השקט, ומכונית וולבו שחורה עצרה בחריקה מאחורי גבה.

"גברת וינר, אני מתנצל על האיחור", אמר קובי ומיהר ללוותה למושב העור המרווח מאחור. ריח של בושם גברי מתקתק למדי קידם את פניה של רות, והיא מיהרה לפתוח את החלון ולאוורר מעט את חלל הרכב.

"הבוס שלי ביקש שאבצע שיחה עסקית דחופה לישראל. לא התכוונתי לאחר, אבל בסופו של דבר השיחה התארכה מעבר למתוכנן, אני מצטער", אמר תוך שהוא מסב את פניו אל עבר האורחת שכבר הספיקה להתמקם בנוחות מאחור.

"אתם מנהלים עסקים עם לקוחות מישראל?", התעניינה.

"וודאי. הבוס שלי הוא ישראלי לשעבר בעצמו, יוצא אחת היחידות המובחרות, מלח הארץ ממש. הוא וויתר על קריירה צה"לית מובטחת לטובת עסקים, ולא נראה לי שהוא מתחרט על כך", אמר בגאווה מופגנת, כאילו היה מדובר בו.

"מרשים", אמרה ביובש.

"אולי תרצי לספר משהו על עצמך? יש לפנינו נסיעה של רבע שעה לפחות".

טוב שנזכרת שאתה לא לבד ברכב, חשבה בלבה. למען האמת, לא היה לה כל חשק לספר על חייה לטיפוס שהיא אינה רואה כל עתיד לצדו. "רווקה, 34, עורכת דין. מה עוד תרצה לדעת?", שאלה, מקווה כי בכך יצאה ידי חובת נימוס. היא מעולם לא פגשה טיפוס כל כך אנוכי המרוכז רק בעצמו, וממש לא התחשק לה להפגין אפילו נימה קלה של התלהבות מהמפגש הראשוני עם אגואיסט כמותו.

"הייתי רוצה לדעת הכל. על מה שעבר עליך ועל שאיפותיך לעתיד. על הרצונות שלך, ועל..." צלצול הטלפון קטע את דבריו. "הלו?... כן, בוס. שוחחתי איתם, כן... הם מעוניינים להתקדם, וודאי... אסגור קצוות, בוס. אל תדאג. אני מיד מחייג לשם שוב".

נורה אדומה המתריעה מפני שתלטנות נדלקה במוחה, ורות גמלה בלבה לסיים את הקשר המעיק בטרם ירקום עור וגידים מחניקים. "אני מבינה שאנחנו הולכים לסעוד הערב עם נציגי החברה הישראלית ברקע. לא, תודה". רכב הפאר נעצר ברמזור אדום, ורות ניצלה את העצירה המבורכת, וללא התראה מוקדמת, יצאה מהרכב ומיהרה לסור לתחנת הסאבוויי הקרובה. 

"חכי, שכחת את הארנק!", צעק קובי, אך רות כבר היתה רחוקה מכדי לשמוע. 

קובי חתך לנתיב הימני, עצר את רכבו בשוליים והחל לרדוף אחרי מכרתו החדשה, אך לא לזמן רב.

"שכחתי את הארנק", הודיעה כשהיא מתנשפת לקראתו מהמאמץ הגופני שהשקיעה בחיפוש אחר הרכב שעזבה דקה קודם לכן.

"אני יודע, עצרתי כדי להחזיר לך אותו. תשמעי, אני מבקש סליחה. זה לא היה תלוי בי. את יודעת מה? אני מוכן לדחות את השיחה למחר. זה באמת לא היה הוגן מצדי להמשיך לעבוד מרחוק כשאת ברקע. הנה הארנק שלך, ובהחלט אבין אם תבחרי לבטל את הפגישה ולחזור למלונית. מצד שני, אשמח מאוד אם בכל זאת נוכל לסעוד יחד, כמו שקבענו".

תשומת הלב המוגברת שקיבלה הערב עשתה את שלה, ורות מצאה את עצמה נכנעת ושבה למקומה ברכב החונה בצידי הדרך.    

בימים שלאחר מכן הוסיפו השניים להיפגש, ועד מהרה כרתו ביניהם ברית חברות שהובילה את קובי להתפטר מתפקידו בחברה, לשוב חזרה לארץ מולדתו ולהתחיל את חייו מחדש בתל אביב האהובה, לצדה של עורכת הדין המבטיחה שקטף לעצמו באמריקה הגדולה.

*  *  *

גיאורגיה קידמה את פניהם בזריחה קסומה. קרני השמש האירו בזוהר בוהק את הטבע הפראי המשתרע על האדמה הכפרית בדרך הראשית החוצה את הרי הקווקז.

אח, כמה טוב לשכוח מטרדות השגרה ולהישאב להרפתקאות מרגשות מעולם אחר, הרחק מתל אביב המזוהמת.

ביומיים הראשונים למסעם טיילו השניים בטרק נידח, ובהמשך סיירו בטביליסי העתיקה, לצד זו המתקדמת. רות התלהבה מביקורם במרתפי היין העשירים, ונהנתה מתוצרת הענבים המשובחת שהוצעה לה.

"כן, לא עכשיו", מלמל קובי אל תוך המכשיר הסלולארי שסחב עמו לשוק למרות מחאותיה של רות.

"שליח בשם ברק חיפש אותך. הוא אמר שמדובר במשלוח דחוף, ושהשולח הורה לו למסור אותו אך ורק לידיך. מה לומר לו?", שאל איציק, שותפו הבלתי רשמי לעסקים.

"מה השטויות האלה? תגיד לו שיחכה עד שאחזור שבוע הבא".

"אמרתי לו, אבל הוא טוען שזה דחוף".

"תקשיב, אני לא יכול לדבר עכשיו. תגיד לו שאני בחו"ל, ואם זה כל כך דחוף הוא מוזמן להצטרף אלינו לארוחת חינקלי עם כוסית צ'צ'ה בשוק בטביליסי".

"טוב, אחי. אמסור לו".

"שוב עסקים? לא דיברנו על זה כבר?", התרעמה רות מאחורי גבו.

"ניתקתי אותו, יקרה", אמר בפיו, אבל לבו החל להשתולל מסקרנות.

"למה אתה לא אוכל? זה דווקא טעים", אמרה ותחבה לפיה את כיסון הבצק האחרון שנותר בצלחתה.

"שמתי לב שזה טעים לך. רוצה את שלי? איבדתי פתאום את התאבון".

רות העיפה לעברו מבט חשדני. "זה קשור לשיחת הטלפון המקוללת הזאת, נכון? ידעתי. פשוט ידעתי! אי אפשר לסמוך עליך. חשבתי שסיכמנו שמשאירים את העסקים בארץ, לא?".

"כן, כן. את צודקת". קובי הכריח את עצמו לסיים את צלחתו. עוד מעט, כשלא יהיה בה עוד צורך, הוא כבר ידאג להיפטר ממנה. סבלנות, קובי, סבלנות. בקרוב ממש כבר לא תצטרך לרצות את העלוקה שקטפת בארצות הברית. הסוף שלך מגיע, יקרה. תתכונני להצגה הגדולה שמחכה לך כשנשוב לארץ.