מה לשלוח להם לארוחת עשר לבית הספר?

והנה שאלת השאלות של הימים האלו.

"טוב, ברוך ה', הם התחילו ללמוד והכול בסדר, אבל מה אתנו? ממהרים לעבודה, והנה, איך שכחנו? הסנדויץ' של הילד! מה יהיה אתו? מה עושים? מה מכינים?".

"ילדים, מה אתם רוצים בכריך שלכם?".

איך גורמים לזה שהילד לא יחזיר את הכריך שלו הביתה?

איך גורמים לזה שהוא לא ישליך את האוכל ויספר שאכל?

איך פותרים את בעיית הילד שלא רוצה כלום?

בקיצור, הנה הגיע פרויקט התחלת הלימודים של האימהות (ובחלק מהמקומות של האבות): ארוחת עשר!

מי יכול להספיק גם לצאת לעבודה וגם להכין לכל אחד סעודת עשר כלבבו?

אז לפני שאתן שוטחות את השאלה לפני הילדים שלכן, ושואלות: "מה תרצה היום בלחם?",

ולפני שהם עונים כולם יחד וכל אחד לחוד משהו כזה: "אני רוצה מחר פיתה עם מיונז וקטשופ מרוחים עד הפינות, מעל זה גבינה, לשים הכול בטוסטר, ובסוף להניח חביתה ולצפות הכול בשומשום" -

שזה במקרה הטוב,

ובמקרה הגרוע: "תקשיבי אימא, אני אוהב לחם עם שוקולד. וזהו!".

אז לפני כן, אני רוצה להבהיר: ארוחת העשר שלהם לא צריכה להיות העבודה שלך. לא צריכה להיות העול שעל ראשך, ולא צריכה להיות נטל, שאת מתלוננת ושואלת: "עד מתי???".

ילדים הלומדים בבית הספר הם ילדים שמסוגלים להכין את הכריך שלהם בעצמם. הם מסוגלים להכין אחד לשני, ותתפלאי, אבל מסוגלים להכין גם כריך בעבורך.

אלא מה?

סיגלנו לעצמנו את המחשבה שכריך לכיתה זה תפקידה של אמא, עד שהילד מתחתן ומתחיל להכין לילדיו.

מהיום, שוחחי על כך עם הילדים, אבל לא בצורה של: "כאן מסעדת כהן, מה לשים לך בלחם, בבקשה?", אלא בצורה אחרת. ושימי לב, הצורה האחרת מלאה גם היא באהבה לילד: "בבית שלנו כל הילדים אחראים על הכנת האוכל של ארוחת עשר שלהם. אבל, כדי שיהיה לנו נחמד, שלפעמים מישהו מכין לנו, נערוך טבלה שלפיה נכין את האוכל.

כל ילד אחראי להכין את הכריכים לעצמו, לאחים ולהורים באחד הימים.

מי שרוצה משהו מיוחד, משולב ומיגע - מוזמן להכין בעצמו ולעצמו.

מי שמוכן להסתפק בכריך מרוח במה שהוא רוצה, מוזמן להצטרף אלינו.

לפי התכנון הזה, יוגשו לילדים 3 ברירות של מריחות על הפרוסות, בחירה בין פרי לבין פרי ובחירה בין ירק לירק. אם יהיה קשה לזכור מה כל אחד רוצה, הכינו את הבקשות כתובות על המקרר.

עכשיו, לאחר שכל ילד יבחר לו יום, אמרי גם את, אמא: "ומה אתם חושבים, שאני לא רוצה להיכנס לטבלה? גם לי מתחשק לפעמים להכין כריכים לילדים שלי, ולנו ההורים. אז אני בוחרת את יום שלישי".

קחי לך את יום שלישי, או את היום שאת בוחרת לך, וביום הזה, אם קשה לך עם זה שאת לא מכינה להם בכל יום כפי שהיית רגילה עד כה, אז הפעם התפרעי, הכיני מכול טוב לכל מי שרוצה. מכל הלב ועם כל הנשמה.

מה שהרווחת בצורה הזו, אמא, שאם קודם ילדיך כפו עליך להכין בעבורם מה שהם רוצים, הרגשת שאת כבולה לסנדוויצ'ים, שאת עבד של הילדים, שנמאס לך לחשוב מה לשים להם בכל יום - אז, עכשיו, כמו כולם, את מחכה ליום שלך. לשמח אחרים, לתת לאחרים, לפנק אחרים.

אני בטוחה שביום הזה, שאת תפנקי אותם, הם לא יפסיקו להודות על מה שעשית למענם.

הם כבר יודעים מניסיונם כמה זה קשה, והם גם מבינים שאת עושה מעל ומעבר, כי מתחשק לך לפנק, ושאת לא חייבת, ולא שפחה בבית הזה.

אז אימהות יקרות, כבדו את עצמכן. לא פתחתן מסעדה, והילד לא נזרק לרחוב.

הוא הולך לבית הספר, עם אוכל טרי ונקי בכל יום. כשיחזור תשבו אל השלחן לאכול, ואז יהיה לך זמן לפנק ולהגיש כלבבך. עדיף לתת כשנוח לך וכשאת יכולה, ולא לתת כי את חייבת ואין לך ברירה.

אז אם את רוצה להשתעבד פחות למה שאת לא חייבת, אם את רוצה לגדל ילדים מוקירי תודה, אם אינך רוצה שיגיעו להתלונן על מה שהכנת להם, כי זה מה שהם עושים היום, אם את רוצה לתת לילדים מרצונך, מבלי שהם מנצלים את טוב ליבך - הורידי מעל ראשך את העול הכבד הזה של הכנת הכריכים. הראי להם את אהבתך בדרכים אחרות.

בצורה הזו לא חסכת מהם אהבה, נתת להם עצמאות והרגשה שהם מסוגלים.