"אין מקום לשתיים", פרק י"ט: מתאים לילדים

גיטי התהלכה בבית החולים הלוך וחזור. היא עדיין לא מוכנה לדבר עם דבורי. לא שאין לה נכונות, אין לה הכנה מספקת. היא צריכה מרווח זמן כדי לחשוב ולארגן את מחשבותיה. אולי תדבר על כך עם העובדת הסוציאלית. אחרי השיחה הלא קלה שהייתה להן, שבמהלכה האזינה לה גיטי בעיניים קרועות מכאב ובשתיקה מוחלטת, הזדהתה העובדת הסוציאלית בשמה, שרון. היא אמרה שתשמח לדבר עם גיטי בכל זמן שתרצה, ונתנה לה את מספר הפלאפון האישי שלה.

בכל מקרה, דבורי עדיין מחוסרת הכרה.

הן נפרדו, וגיטי החלה להסתובב בבניין בית החולים הגדול, אינה יודעת לאן היא הולכת ומדוע. מראות קשים עלולים להתגלות לעיניה, ולה, נתונה במערבולת הכאב, לא יתרום הדבר מאומה.

אבל היא לא האזינה לקול ההיגיון שביקש ממנה לחדול. מזמן חדלה להאזין לעצותיו.

בית החולים "שיבא" אינו בית חולים. הוא עיר שלמה. היא יצאה מן הבניין המרכזי, והלכה ללא מטרה בשבילים המסומנים. אנשים התהלכו בהם בארשת פנים מודאגת או מחייכת, כן, אפילו חולים שנראו חיוורים וחלשים, ידם האחת אוחזת באינפוזיה וסביב השנייה כרוך צמיד, נראו מחייכים לעתים. מפטפטים עם המבקרים, נחים על ספסל בצל העצים ונושמים אוויר צח.

בית חולים הוא הוויה אחרת, קלטה גיטי לפתע. יש בית ספר, יש חנויות, יש בתים, יש עולם שלם של מכוניות, בתי עסק ומפעלים, אבל בית חולים הוא פלנטה אחרת, שתלושה מכל העולם. הזמן בו מהלך בקצב אחר, שמחה נמדדת בכלים אחרים ועצב נשקל במאזניים שונות. הרגשות אחרים, פעימות הלב משתנות. לכל דבר משמעות אחרת כשמדובר בפלנטה זו. בית חולים, על אגפיו ובנייניו, הוא מקום אחר.

ילד אחד בא מולה, בועט בכדור בצהלה. הוא נראה עליז ושמח, כאילו אין לו כל דאגה. אבל הייתה לו דאגה, בזאת הבחינה גיטי: היה לו צמיד כרוך סביב פרק כף ידו, וזה אומר שהוא לא בא הנה לחינם.

אחריו הלכו שניים, שנראו כהוריו, ודיברו ביניהם בקולות מהוסים. האב קרא לו לפתע, והוא סבב ורץ לעברו. האב הרימו באוויר, הסתובב עמו, וניסה לשכנע אותו, כך נראה, להישאר אצלו בידיים. הילד, שנראה היה בערך בן חמש, סרב ונאבק על מנת לרדת. האב ניסה להפציר בו, אבל הילד התעקש. האב נכנע והניחו על הרצפה. לא קשה היה לזהות את קמטי העצב והדאגה שעל המצח, את הזוויות החדות של הפה הקפוץ מחרדה.

מה יודע הילד על מחלתו, זאת לא ידעה גיטי, אבל הוא בעט את הכול הרחק הרחק, עם הכדור שלו. עיניו זהרו כמו עיניו של כל ילד אחר, שיש לו כדור חדש ויפה והוא בועט בו למרחקים. אמו אחזה בשקית קטנה ושקופה, שהכילה כמה ממתקים, בקבוק של שתייה קלה ודף מקופל. הילד בא וביקש ממתק. אמו התלבטה רגע, ואחר כך שלפה ממתק. בדקה אותו, ונתנה לו לאכול. האב ניסה למחות, אבל הילד החל ליילל בקול. האב ויתר והניח לבנו לאכול את הממתק. הילד קילף את העטיפה ואכל בנגיסות גדולות. הכול נראה היה שגרתי כל כך, ואם לא הצמיד, חושבת הייתה שנקלעה לגן העירוני.

היא הוסיפה לעקוב אחרי השלוש, מרותקת ומנותקת. הם הגיעו אל בניין "אדמונד ולילי ספרא", הצעצועים המעוצבים הבנויים בקומת הקרקע, גינת החושים וכל שאר המתקנים שאמורים היו להעניק תחושה שאין מדובר בבית חולים, רק העצימו בגיטי את תחושת הכאב והאובדן. שום דבר לא יחפה על העובדה שזה בית חולים. והילד הזה, שמחלתו אינה ידועה לה, אינו אלא חייל קטן בקרב נואש על החיים.

חיילים צעירים מדיי, חשבה גיטי, ושדה קרב מסוכן מדיי.

הילד טיפס על האנייה הגדולה בכניסה.

"רועי, היזהר", אמר לו האב.

"אתה סתם מלחיץ אותו, אלון", אמרה האם.

"את יודעת שאסור לו להתאמץ יותר מדיי, אלמוג".

"הוא צריך לרוץ ולהשתולל קצת, אלון. הוא ילד".

"בטח, הוא ילד", האב נראה מותש. איך נראים אבות של חיילים קטנים בשדה הקרב? עייפים מן המרוץ, תשושים מדאגה. "אבל את יודעת היטב שהוא..."

"אל תגיד, אלון, אל תגיד".

"כאילו זה משנה".

"לא אמרתי. אבל אני רוצה שהוא ישחק כמו כל ילד".

"את חיה באשליות, אלמוג, או בחלום?"

"ואם אני חיה בחלום? בחלום שלי הילד בריא, וכל הבדיקות שלו תקינות".

"זהו, שאני לא רוצה שזה יהיה חלום. אני רוצה שזו תהיה המציאות".

"לכן אתה חונק אותו? תן לו לשחק. לא זה מה שימנע ממנו את הבריאות".

"הוא לא משחק. הוא משתולל. הרופאים אומרים שהוא צריך לנוח".

"שום ילד לא מת מזה שהוא נהנה קצת".

"אם הוא חולה, אולי".

"אתה מתעקש לפתוח פה לשטן?"

"את מתעקשת להיות לא מציאותית?"

"למה זה מפריע לך כל כך?"

"למה קנית לו כדור?"

"ראית בעצמך איך הוא שמח. אני יודעת מה הילד שלי אוהב".

"גם אני יודע. לא שמעת שהרופאים אמרו שהוא צריך להימנע ממאמץ?"

"שמעתי, ושמעתי גם מה עושה הנאה לילדים. אל תכבול אותו".

"אני כבלתי? המחלה כבלה. אני רוצה שהוא יבריא. אני דואג לו".

"בדיוק לכן קניתי לו את הכדור".

"ולכן את נותנת לו לשתות הרבה כל כך? שוקו וקולה ומים קרים מהמתקן? לא אמרו לך לא לתת לו לשתות הרבה?"

"הוא היה צמא".

"בטח, הוא השתולל עם הכדור, אז נהיה צמא. למה את לא שומעת למה שהרופאים אומרים? את לא חושבת שהם מבינים טוב יותר ממך מה טוב לילד?"

"שום רופא לא יודע מה טוב לילד יותר מאמא שלו".

"לצערי, הם כן יודעים טוב יותר ממך. את פשוט..."

"די, אלון".

האב שתק. כמה שניות, אחר כך הוא קם, ניגש אל הילד ולקח אותו בזרועותיו. הילד מחה קצת, ואחר כך הניח ראש על כתף האב. גיטי חשבה שהוא באמת נראה מותש. קל היה לראות כמה הוא חלש ופגיע. נואשותה של האם להעניק לבנה ילדות נורמלית, הייתה נוגעת ללב, כמו רצונו של האב להיות בטוח שאם יציית לרופאים, יביא לבנו בריאות וחיים. הילד נרדם בזרועות אביו.

"את רואה כמה חלש הוא נהיה?"

"כי הוא השתולל".

"טוב שאת מודה שהוא השתולל".

"לא הכחשתי את זה. אבל אני רוצה שהוא ייהנה. כל ילד שמשתולל נחלש, אלון, אל תהפוך את זה לאסון".

"לא, לא זה האסון", האב הביט בילד הישן, "אבל הוא נחלש מהר יותר מכל ילד אחר, זה האסון. כל ילד אחר לא היה נחלש ככה".

"אני לא יודעת. יש לי רק ילד אחד".

כאן החריש האב. דמעות התקשרו בעיני האם, והוא השפיל מבטו אל הילד שלו. אחרי הכול, מערכתם משותפת, הקרב אחד הוא, והילד, הילד שלהם, עומד לבדו בחזית.

בית חולים הוא לא מקום מתאים לילדים.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.