"נשמה טובה את", פרק י"ג - להרפות בדרך לריפוי

התנערתי כמו מתוך חלום, מבולבלת ועייפה מזיכרונות קשים, אל האנדרלמוסיה שעדיין שררה במטבח.

הזיכרונות מיום הנסיעה לפיליפינים שיבשו לי את תוכניות הבוקר, כך שמצאתי את עצמי קרובה מדי לשעה שבה תהילה אמורה להגיע אליי להמשך התהליך באופן אישי.

גשם עז ירד בחוץ, והטיפות נשמעו גדולות וחזקות. צינה חדרה מבעד לסדק בחלון, ואני פניתי למטבח לשפות מים לקפה חם.

11:55.

אני מביטה לרגע מהחלון המכוסה אדים צפופים. הרחוב מעורפל ומכוניות מעטות מנסות לפלס דרך באיטיות. דפיקות נשמעות מכיוון הדלת, מהירות ומבוהלות מעט.

השעה 12.00 ביום שלישי זו השעה הקבועה של תהילה.

"שלום, תהילה. מה נשמע?" אני זזה מעט מעם הדלת כדי לאפשר לה להיכנס.

"ברוך השם."

"את נראית מהורהרת," אני אומרת בזהירות.

"מה את אומרת, מה יהיה איתי?" תהילה מתיזה את המילים בבהילות, מסירה את המעיל הרטוב מעליה ומניחה אותו בקיפול מרושל על משען הכיסא שלה. אחר מורידה סיבוב אחד בצעיף העוטף אותה, ומשאירה אותו פתוח על עורפה.

"אני אומרת שאת צריכה כוס קפה חם עכשיו, עם עוגה משובחת שהכנתי לשבת."

"אה, תודה," תהילה כדרכה איננה נבוכה. "לעזור לך?"

"בואי איתי רגע למטבח," אני עונה ופונה אל המטבח. "קחי את מגש העוגות ותאמרי לי כמה סוכר וכמה קפה."

"חצי כפית קפה ו-2 סוכר," אומרת תהילה, ואגב כך מורידה מהמדף העליון את קופסת הסוכר ומניחה על מגש יפה שני ספלים ריקים.

אני נכנעת. כרגיל, אני מציעה, והיא מכינה לשתינו. תהילה מרגישה בנוח בביתי, כמו שאני אוהבת, אני מציינת לעצמי בסיפוק.

לאחר דקתיים אנחנו נכנסות אל הסלון עם הכבודה, ותהילה משחררת אנחה: "תגידי, נעמה, הכרת פעם בעיה מסובכת כמו שלי? נראה לך שאפשר יהיה לפתור אותה פעם? זה נראה בלתי אפשרי..."

"זה לא קל, תהילה. כשסיפרת על התחושות שלך, הבנתי שאת ממש סובלת. כך את מרגישה בכל פעם שאת עולה לאוטובוס?"

"האמת היא ששנים לא עליתי על אוטובוס," מודה תהילה.

"אז בואי, ננסה לעשות סדר. קודם כול, אני רוצה להרגיע אותך ולומר שבס"ד בתוך מספר חודשים תצליחי להתגבר על החרדה הזו."

"מנין לך הביטחון הזה?"

"את השלב הראשון עברת. את יודעת מי האויב, ערכת היכרות איתו. עכשיו נשארה ההתמודדות מולו."

"נו, פה הקושי," רוטנת תהילה בשקט.

"בואי, אנסה להסביר לך בגדול את התהליך לתקופה הקרובה בשלושה שלבים, כדי שתחושי רגועה ותדעי מה מצפה לך.

השלב הראשון הוא תרגילי הרפיה. תתחילי ללמד את גופך להיות במצב של רוגע ולהפחית את רמת החרדה שבה הוא נתון. נערוך טכניקות שונות של הרפיה, ובהמשך תוכלי להרפות לבד, גם ללא עזרתי. חשוב מאוד שתקפידי מדי יום על עשר דקות של הרפיה.

"למה את מתכוונת כשאת אומרת הרפיה?" תהילה מתוחה וניתן לראות זאת מהבעות פניה.

"אני מתכוונת למספר דקות של שקט, רוגע, הקשבה פנימית ושחרור מתחים. מיד נתרגל את התרגיל הראשון.

אחר כך תלמדי להקשיב לגוף שלך, לזהות את הסימנים הראשונים שהוא מאותת עליהם, ולשאול את עצמך את השאלות הנכונות כדי לקבל את התשובות המדויקות. זה בעצם שינוי ההתייחסות שלך למה שקורה בגופך בזמן ההתקף. שימי לב שאת לא משנה את המצב אלא את ההתייחסות שלך למצב.

ולבסוף, בשלב השלישי, נתחיל בעדינות בתרגילי חשיפה. בהם ניחשף ביחד לאט לאט למקומות שמביאים אותך למצב של חרדה, עד שתהיי מסוגלת להיות שם לבד."

"הו, לא!" תהילה נחרדת, וכבר אפשר לזהות אגלי זיעה עגולים מצטופפים על מצחה במהירות. "אני לא מתכוונת לחשוף את עצמי לפחדים שלי. די לי במה שאני חייבת מכורח המציאות. את לא באמת חושבת שאסע באוטובוס למשל."

"בואי נעמיד דברים על דיוקם," נעמה שלווה מאוד. "ראשית, את לא תעשי שום דבר שלא תרצי, או לא תהיי בשלה אליו. ושנית, אנחנו נצעד שלב אחר שלב, בעדינות, באיטיות, ואם נצטרך גם נסוג לאחור. אני איתך, תהילה. וזו הדרך היחידה שאני רואה כרגע שתעזור לך."

"טוב. עד שנגיע לזה... ה' יעזור," תהילה ממלמלת ומיד מהדקת את שפתיה בחוזקה.

"אז בואי, נתחיל בשלב ההרפיה."

"גם את מרפה איתי?" חשוב לתהילה לדעת.

"כשאני עורכת הרפיה, אני מנסה ככל שזה אפשרי תוך כדי דיבור להרפות ביחד איתך."

"ואם אירדם?"

אני מחייכת אליה ומחזירה את השאלה: "ואם תירדמי?"

"לא יודעת, זה לא לעניין."

"נכון. זה לא לעניין."

"אז מה נעשה?"

"מה את אומרת?"

"טוב, מקסימום אני אירדם," תהילה אומרת מהר. "מה כבר יכול לקרות?"

היא אוחזת ברישול בספל הקפה, לוגמת את מעט המשקה שנותר בספלה בלגימה אחת ואז מתמקמת בנוחות על הכיסא.

אני מדליקה את מערכת השמע ומפעילה את סונטת אור הירח של בטהובן.

"עצמי את העיניים, הישעני אחורה ושבי בתנוחה נוחה עבורך, יחד נגיע להרפיה עמוקה שתשחרר את שרירי הגוף שלך."

תהילה נעה וזעה על כיסאה עד שהיא מרפה בתנוחה שלה.

"בזמן ההרפיה אינך חייבת לשמוע כל מילה, או לזכור את דבריי. פשוט תהיי בהקשבה לעצמך.

נשמי נשימות עמוקות ומלאות לאט לאט, כך שאת מכניסה את מלוא האוויר בשאיפה אל תוך הראות, סופרת באיטיות עד 3, ורק אז משחררת את האוויר החוצה."

אט אט תהילה מרפה והופכת למשוחררת הרבה יותר. עם כל נשימה עמוקה משחררת תהילה עוד את המתח שהצטבר בגופה. אחרי כל כיווץ שרירים הופך השחרור שלאחריו להיות מרפה יותר ויותר. ניכר עליה שגופה נמלא באנרגיות חיוביות ונטען בכוחות חדשים.

אני מדריכה אותה להקשיב אל הקולות שבחדר, לפקוח את העיניים ולחזור אל המציאות.

"וואו..." תהילה מתמתחת ובריסיה הארוכים נתלית דמעה קטנה. "זה היה כמו חלום. אני מרגישה רוגע ושלווה שלא הרגשתי כמותם כבר תקופה ארוכה."

הזמן כמו עומד מלכת. האוויר נעשה קליל ומשוחרר יותר, וריח של גשם טרי וצמחייה שטופה ורעננה חודר מבעד לחלון. אנו שותקות יחד מספר דקות, נושמות לתוכנו את ההרפיה. את הרוגע. כמה נחוץ ביום יום העמוס והתובעני הזה מעט זמן להרפיית הגוף והנפש.

 "נסי לתרגל את ההרפיה הפשוטה הזו פעם ביום, למשך 10 דקות בשבוע הקרוב. אני אישית חשה שההרפיה היא אי של שקט ושפיות בתוך המרוץ המטורף של החיים."

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.