"תהומות", פרק ג’ - איפה שבי?

אפי:

עכשיו צריך לישון. עכשיו אני מוכרחה להירדם. זו הדרך היחידה שלי לברוח, ואם לא אברח, יעלה מתוכי צונאמי אדיר. ישטוף את כולי, ויסחוף אותי למעמקי האוקיינוס, למקום בו מצויים, כידוע, מערבולות ענק וכרישים שוחרים לטרף.

אני עוצמת עיניים.

לאחר הפצרות מרובות, הואילה אמא לתרום לי חצי כדור שינה מן החפיסה שלה. לאחר ויכוח מתיש שניהלנו: 'אני פוחדת עליך, אפי, כדור אחד יגרור חברים נוספים ויגרום לך להתמכר... מספיק שאני מכורה לגלולות השינה, ולא יכולה להירדם בלעדיהם. את צעירה, החיים לפנייך, וגם אין לך על הראש את הדאגות שיש לי'.

הסברתי לאמא שהכאב בקרסולי לא יאפשר לי להגיע בשום אופן למצב שינה, לולא הכדור. לבסוף היא נעתרה לבקשתי.

אבל איך ייתכן שגם הכדור לא עוזר?

אני מוצאת את עצמי פתאום, בלי שארצה, במסיבת פורים של כיתה ה'. הנושא הכיתתי הוא "עיירה יהודית". שיפי הגתה וגם ביצעה את התחפושת המקורית ביותר, שני בדחני העיירה. אנחנו חבושות בכובעים ישנים ועניבות אדומות בוהקות. שיפי הכניסה כרית תחת החולצה, אני לא הסכמתי. והיא, לאחר שידולים והפצרות בלתי פוסקות, ראתה שאני איתנה בדעתי והסכימה להתפשר. יהיה בדחן שמן ובדחן רזה. זה לא נורא. לא נורא בכלל.

היה דבר אחר נורא בעיניה עד מאד.

שיפי הכינה "תכנית פיצוצית", כלשונה. היא חיברה בדיחות מצחיקות, ואימנה אותי שעות ארוכות איך לספר את הבדיחות בצורה עילגת ומשעשעת. לא רציתי להציג. לא רציתי בכלל. התביישתי אפילו מהקהל הביתי המצומצם שלנו, אז בפני שתי הכיתות והמחנכות, ידעתי שאאבד לגמרי את לשוני.

וזה מה שקרה בפועל. הסמקתי, החוורתי ושתקתי. נאלמתי לגמרי. ושיפי המסכנה העמידה מופע סטנד-אפ לבדה, כשאני עומדת לצדה כבול עץ, ומתפללת שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותי מהר. שתציל אותי מהחרפה השורפת הזו.

ועכשיו אני עומדת במרכז הכיתה, ושיפי לצדי. כובע מצחיק יושב לו מעל פאתה החדשה, ופניה ארגמניות כצבע העניבה הנוצצת.

"נמאס לי, נמאס ממך כבר, את כל התכניות את הורסת לי". כל בנות הכיתה עומדות סבבינו, מקיפות אותנו בטבעת חנק, צופות בעניין בתאומות הרבות. פתאום מתרחב המעגל ומגיעות עוד ועוד מכרות שלי ושל שיפי. גם דובי הבכור של שיפי במגבעת חדשה ובוהקת, ויעלי שלה ומרדכי ואליהו ושאר הילדים המתוקים שלה.

ומגיעה גם שבי, בצעדים נמרצים, שבי ידידתנו המשותפת. היא סמוקת פנים וגונחת.

"די שיפי, תרפי ממנה, למה לפני כולם?"

אני מקיצה בבהלה מהחלום הטרוף, שערבב בתוכי עבר והווה, מציאות ודמיון, למרקחת סמיכה ומבחילה.

כאב ראש עז מצטרף לרגלי הדואבת. עיגולים שחורים טסים סביבי במעגלים מבהילים, כנראה תופעת לוואי של כדור השינה חסר התועלת. במציאות שיפי לא צעקה עליי לפני כולם. היא אצרה בתוכה את דמעות הזעם והתסכול עד שהגענו הביתה, רק שם היא הבטיחה לי, שיותר בחיים, בחיים היא לא עושה איתי תכנית.

אבל מעולם לא עמדה בהבטחתה. תמיד ניסתה שוב ושוב בלי להתייאש.

אני נוטלת משכך כאבים נוסף מהחפיסה שליד מיטתי. הכאב ממש בלתי נסבל. אני מנסה למצוא תנוחה טובה יותר ולא מוצאת. כל כך הרבה דברים אינני מוצאת היום.

ואז, מצלצל הטלפון, ובו זמנית נשמעות נקישות על הדלת.

לפני שאני מספיקה להגיב, מסתובב המפתח על צירו, ציפי וריחות מהבילים נכנסים פנימה.

"מה את עושה כאן?" אני שואלת בבהלה.

"ביקור חולים", ציפי פותחת את השקיקים. עוגיות גבינה ופחזניות, בורקס פטריות ועוד מטעמים האהובים עליי במיוחד.

"לא אכפת לך שאשמין?" אני נוזפת בה.

"דיאטה ממחר", פוסקת ציפי, שהמילה שלה היא תמיד האחרונה.

אני מנסה להתיישב וצעקת כאב נוראית בוקעת מגרוני.

"כואב לך מאד", ציפי חומלת.

"מאד מאד", אני מאשרת, ועיני מסתמאות דמעות. כעת, בחסות הכאב, אני מאפשרת להן לזלוג מתוכי בחופשיות. אני הרי לא בוכה על רווקותי ובדידותי, אני בוכה בגלל סדק בקרסול, וזה הרבה פחות מעורר רחמים...

אחר כך אני מאיצה בציפי לצאת, יש לה עוד נסיעה עד לאולם, והשעה מתאחרת. אני לא רוצה ששוב יהיה לשיפי עצוב בגללי. מספיקה לה בהחלט ההיעדרות שלי.  

ציפי יוצאת ושוב אני לבד. בדרך כלל אני לא פוחדת להיות לבד. להיפך, לאחר שעות ארוכות של פעילות אינטנסיבית עם התלמידות והמורות, לאחר אין סוף ריצות וטלפונים, הזמנות ובירורים, אני מצפה כבר להגיע לפינה הפרטית שלי, לשקט שלי.

אבל  היום הבדידות קצת מעיקה עליי, על אף שיש בתוכי חלק נסתר, ששמח בתירוץ המוצדק להיעדרות מהאירוע. נגמר לי הכוח לחייך בלי סוף, לספוג לחיצות ידיים איתנות ומכאיבות ולקבל ברכות, עצות וסגולות מכאיבות עוד יותר. כאן בבית, בין ארבע הקירות הנאמנים שלי, שקט וטוב לי. אני לא חייבת לחייך לאף אחד, ומותר לי לגנוח ולבכות בלי שאף אחד ישמע.

גם המחשבה ששוב אכזבתי את שיפי, ששוב הרסתי לה תכנית יפה, תורמת את שלה למצב רוחי העגמומי.

צערתי גם את אמא, שיצאה מהבית דואגת וכואבת, וחזרה לפחות ארבע פעמים כדי לשאול, להזכיר או להכניס לי לחדר עוד דבר שאולי אזדקק לו בשעות הקרובות.

שוב, כמו תמיד, אני מקלקלת לכולם. לציפי המסורה שטרחה והגיעה עד לכאן, ולשאר אחיי ואחיותיי שכל כך אכפתיים ודואגים. האחרונה שבהן, חיהלה הקטנה והמתוקה שלי. היא התחתנה לפני שנה, וכמעט כמעט סגרה מעגל, לולא אפי המזדקנת... זו שתקועה לכולם כמו קוץ בשדה כלניות, או נכון יותר, כמו עצם דוקרנית בגרון.

דבר נוסף מציק לי, אני נוברת במוחי בקדחתנות, מנסה לזהות אותו בין נבכי מכאוביי.

שבי. שבי מן החלום. פניה היו שונות, כאובות וגונחות. העיגולים השחורים גדלים ומצטמקים, מתקרבים ומתרחקים, רוקדים סביבי במחול מבהיל.

אני מחייגת אל שבי בלב הולם. רוצה לשמוע שהיא כבר באולם, וחוגגת עם כולם, אבל שבי לא עונה לי. שבע פעמים אני מחייגת אליה ומתייאשת, מטיחה את הטלפון על השרפרף הנמוך שליד מיטתי.

לאחר רגע אני לועגת לעצמי. כדור השינה גרם לחלום הזוי לעלות מירכתי הלא מודע שלי, ואני כהרגלי לוקחת כל חלום ברצינות גמורה. מפלחת אותו לפלחים ומנתחת לנתחים, כאילו דבר נבואה נכנס לו בחלום השווא שלי.

אבל למה שבי לא עונה לי?

השינה לא גואלת אותי מייסורי נפשי, אני זקוקה להסחת דעת דחופה, אך הראש ההולם לא פנוי כעת לבניית תכניות גרנדיוזיות לבית הספר. הוא גם לא מסוגל לנתח את השיחות האחרונות שהיו לי עם בנות, שהתייעצו עמי.

אני פנויה. פנויה לגמרי, וזה הרגע שתמיד יראתי ממנו.

אמא השאירה ליד מיטתי שני ספרי קריאה וערימת עיתונים, אך הכאב בראשי ובליבי לא מאפשרים לי לקרוא אפילו שורה אחת. וחוץ משבי, אין לי בפני מי להשיח את כאבי ובדידותי.

שבי היא האחת והיחידה שמצליחה להבין אותי, ולהגיב ברגישות ובמידה המדויקת, התואמת למצב רוחי.

שוב לוקחות אותי מחשבותיי אל האולם העליז והקולני. אולי כעת נעמדים בני משפחתי לתמונה יפה וכמעט מושלמת. בעצם למה כמעט? אף אחד לא אמור להבחין בחסרונה של דמות אחת בודדת במשפחה בת חמישים נפש, כן ירבו.

תמונות. זה מה שיעסיק אותי כעת. עדיף לשקוע בתמונות מן העבר ולא לחשוב על תמונת ההווה.

אני מכופפת במאמץ את פלג גופי העליון, נזהרת כמה שפחות להזיז את קרסולי הפגוע. מצליחה להגיע למגירה התחתונה בשידה הצמודה למיטתי ולמשוך משם את אלבום הילדות שלי.

'את מתעקשת להכאיב לעצמך', מתריע קול קטן מתוכי.

לא. אני הודפת אותו. אני מתעקשת להסיח את דעתי מבר המצוה של בנה הבכור של אחותי התאומה. רק זה.

הנה אני ושיפי. שתי בובות ורודות זהות לחלוטין. איך אמא הצליחה להבדיל בינינו? אני לא יודעת מי זו אפי ומי זו שיפי, בתמונה. אנחנו הולכות וגדלות, ולקראת גיל שלוש אני כבר מבדילה. אני יודעת להצביע בבטחון, זו שיפי וזו אני. אבל למה כואב לי עכשיו כל כך? חשבתי שאני כבר מיודדת עם עצמי.

אנחנו עומדות יחד, ידי בתוך ידה. החיצוניות זהה, אותו לבוש בדיוק מהנעל ועד סיכת הראש. הקוקו עומד באותה זווית, אבל  ההבדלים חדים, והם מדרדרים אבנים משוננות על ראשי.

לשיפי עמידה בטוחה, יציבה וזקופה, חיוך זחוח וברק בעיניים. אני מופיעה בכל התמונות בכתפיים שמוטות, גב קצת כפוף, חיוך ביישני מאולץ ועפעפיים חצי עצומות. אף פעם לא אהבתי להצטלם. העמידה מול המצלמה גרמה לי למצמץ הרבה, מעבר למצמוצי המבוכה הרגילים שלי, מה שגרם לעיני להיראות עצומות בתמונות רבות.

ייתכן שזה עדיין מפריע לי? מה מכווץ לי את הלב עכשיו?

אני מדפדפת לאמצע האלבום. הנה תמונה שלנו מן השנה הראשונה בסמינר. קריעה חדה וזועקת.

הרבה שנים שיחקנו את המשחק. שיחקנו ונשחקנו, ואז בלי מילים, ובלי לתאם בינינו דבר, החלטנו לקרוע את המסכות.

זו התמונה הראשונה שבה אנחנו לבושות שונה.

וזו היתה דווקא אני. השאלתי קמצוץ אומץ ועוד קורט עזות מהתאומה שלי, ויום אחד העזתי לומר, שהבגד שבחרה לא מוצא חן בעיני. שיפי תמיד בחרה בשביל שתינו.

אמא הזדעזעה מן הרעיון, אבל אני עמדתי על דעתי שלא אלבש את הסרפן הירקרק עם החגורה המוזהבת שרצתה שיפי.

הייתי ילדה טובה וממושמעת, נוחה ורכה. אמא התחבטה מעט, ואז השתדלה להבין. מאז החל תהליך איטי של היפרדות שקטה ונסתרת, אך עקבית ומהותית.

עכשיו אני תוהה, האם באמת נפרדנו פעם? אולי כאשר התחתנה שיפי, ואני נותרתי מאחור? אולי כאשר החל ביתה של שיפי להתמלא בברכת שמיים, ואילו אני נותרתי ריקנית?

אני מביטה בכעס בתמונה ההיא מכיתה ט', זה היה רק חיצוני. רק חיצוני.

אני מדפדפת הלאה. הודפת את המחשבות הזרות שמתעקשות להשתרבב לתמונות מלאות האור. אנחנו הולכות ומתבגרות, הולכות ומשתנות, והנה שבי מצטרפת אל התמונות.

מעולם לא רבנו בגלוי. שיפי ואני. היינו חברות הכי טובות בעולם. הכי קשורות זו לזו מכל האחים בבית, אבל בגלל שבי. נאבקנו שנים. מן תחרות סמויה שזרה ביני לבין אחותי מבוך של חוטים בלתי ניתנים להתרה. של מי שבי חברה הכי טובה? שלי או שלך? זו השאלה שמעולם לא נשמעה בקול, אך היתה נוכחת בינינו, לוחצת ומעיקה. גורמת לנו להילחם מלחמות פנימיות. נסתרות. דמיוניות.

תמיד ויתרתי לשיפי, אך כאן לא התכוונתי לעשות זאת. אהבתי את שבי והייתי חייבת אותה רק לעצמי.

לאחר נישואיהן של שבי ושיפי, משהו נרגע אצל שיפי. חשתי זאת בברור. שבי ואני היינו לרכזות חברתיות בשני בתי ספר שונים. אני ב'אוהל חוה' והיא ב'בנות שרה'.

מצד שני, שיפי קיבלה חינוך בבית הספר של שבי. לשיפי נדמה היה שהיא ניצחה. כעת שבי 'שלה' לגמרי, עובדת איתה ונפגשת איתה פעמיים ביום בחדר המורות. גם הבעלים שלהם לומדים ב'חברותא', ואני נותרתי רחוק. מאחור. כך היא חשבה, ולא ניסיתי לגרום לה לחשוב אחרת.

הטלפון קורע אותי מהזיכרונות ומהתמונות. שיפי! שיפי תאומתי על הצג! באמצע בר המצווה???

"שיפי", אני נבוכה. "מזל טוב. מזל טוב. הרבה נחת מכולם".

"אפי", הקול של תאומתי לא נשמע טוב, היא מתקשרת לנזוף בי על הקרסול? "איפה שבי?"

"לא אצלי", אני עונה מיד. הבהלה של החלום הטרי חונקת את מילותיי.

"שבי לא הגיעה לבר מצווה וגם לא עונה לטלפונים, בטוח שהיא לא אצלך אפי?" שיפי חושדת בי!

אני כועסת, מתחשק לי להטיח בה סוף סוף את כל האמת, אך שום הגה לא מצליח לצאת מפי.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.