כך תרכשו משמעת עצמית

במאמר הקודם עסקנו בחשיבותן של השאיפות וההתלהבות על מנת להתקדם בחיים. עם זאת, אף על פי שההתלהבות, השאיפה, הרצון והמוטיבציה, הינם כלי עזר נפלאים בדרך להצלחה, לא ניתן להתבסס עליהם באופן מוחלט, משום שבמציאות, הם לא יעמדו תמיד לרשותנו. בעיקר משום שלרצון יש קיום מוגבל – היום הוא כאן ומחר איננו, לכן אי אפשר לסמוך עליו יותר מדי. אין דבר העומד בפני הרצון, אבל רק כשהוא ישנו. בשל כך עלינו לייצר מנגנונים חילופיים, שיוכלו להבטיח את התקדמותנו, גם בזמנים בהם אנו מרגישים חסרי מוטיבציה ומעוף, בזמנים שבהם ההתלהבות הינה בשפל.

כאן נכנסת לתמונה המשמעת העצמית.

משמעת עצמית משמעותה, לדעת מה צריך לעשות – ולעשות את זה!

משמעת עצמית, יכולה לבוא לידי ביטוי בהרבה תחומים, והיא אמורה להפוך לחלק בלתי נפרד משפת החשיבה בחיי היום יום.

למשל, אנו יכולים להחליט שאנו אוכלים מאכלים מסויימים לארוחת הבוקר, שאנו אוכלים את הארוחה בקצב איטי, ואנו לא מפריזים בכמויות. לחלופין אנחנו יכולים לבטא את המשמעת העצמית בדיאלוג מול אנשים אחרים - להחליט להיות קשובים יותר, להתמקד בצדדים החיוביים שבכל אדם, ולהימנע מרכילות והתייחסות שיפוטית וביקורתית. אנו יכולים לדוגמא להביא את המשמעת העצמית שלנו לידי ביטוי בשעת הקימה בבוקר. להחליט לקום עשר דקות מוקדם יותר, עם מרץ וחיוך, ולשדר תחושה של שמחה, אף שאנו לא ממש מרגישים כך. שכן זו משמעותה של משמעת עצמית - לעשות את המעשה הנכון אף שההרגשה אינה כך (נעשה ואחר כך נשמע ונפנים).

משמעת יזומה

משמעת עצמית אינה אירוע שמתרחש מדי פעם, אלא צורת חשיבה והתנהגות שמתפרסת על פני החיים לכל אורכם. זו החלטה שנוגעת למכלול הרגלי החיים שלנו, וכדי לאמץ אותה – יש ליזום אותה.

אם נחכה עד שהמשמעת העצמית תופיע מאליה – אנו עלולים להמתין עד בוש. כדי לקנות משמעת עצמית, עלינו ליזום אותה - להחליט החלטות, ולעמוד בהן. וכך נגלה בשלב מסוים את הקסם - ככל שמשתמשים יותר ויותר במשמעת עצמית, מתחברים אליה יותר, אוהבים אותה יותר, והיא נהפכת לחלק בלתי נפרד מהחיים! (רק ההתחלות קשות, לאחר מכן נעשה קל יותר). וכמובן, גם להיפך: ככל שנימנע יותר מלפגוש את המשמעת העצמית שלנו – כך היא תהפוך לקשה ומעיקה יותר.

כעת תצוף השאלה מתי עלינו להתחיל לעבוד על רכישת המשמעת העצמית, והתשובה חד משמעית: היום! המוח שלנו ימצא תירוצים לכך שעדיף להתחיל מחר, כי מחר יהיה מזג אויר טוב יותר, מחר הסביבה תהיה חיובית יותר, מחר נהיה מרוכזים וממוקדים יותר, ועוד שלל המצאות.

אלא שלאמיתו של דבר מדובר באשליה. יום המחר לא יהיה שונה במאומה מהיום הנוכחי. לכן, במקום לחכות ליום המיוחד שיבוא, מוטב שנצא כבר היום לדרך, וכך ניצור במו מעשינו את היום המיוחד של מחר.

האשליה כביכול "מחר" נצא לדרך חדשה – מהווה ביטוי של הממד העצל שבאדם, האשליה משמשת את האדם כדי להרגיע את המצפון ומאפשרת לו להמשיך לצעוד עם ההרגלים השליליים. בפועל יום המחר, בדרך כלל, יהיה קשה יותר לשינוי, ולו משום שכל ההרגלים של האדם התקבעו חזק יותר במהלך היום החולף.  

בלי צעדים קיצוניים

ובכל זאת, ההחלטה להתחיל את השינוי עכשיו, היום, אינה מחייבת אותנו להלחיץ את עצמנו במהפך קיצוני. אדרבה, אם ננסה להפעיל את שריר המשמעת העצמית בעוצמה רבה מדי, בבת אחת, אנו נתעייף, ונמצא את עצמנו מתוסכלים ומיואשים.

כדי להצליח, יש להתחיל נמוך נמוך ולהגביר את הקצב ככל האפשר. למשל, להחליט בכל יום להשליט משמעת עצמית על תחום אחד בחיינו - לא להלחיץ מדי אבל גם לא לוותר באופן גורף. כאשר נתרגל בכל יום את המשמעת העצמית בתחום אחר, נטמיע אט אט את דפוס החשיבה הזה אל תוך מערכת החשיבה.

חשוב לזכור: המשמעת העצמית כרוכה בקושי בתחילת הדרך. אולם לאחר זמן, כאשר היא מוטמעת כחלק ממערכת החשיבה, היא מתבררת כהרבה יותר קלה לביצוע וליישום.

לדוגמה: אדם עשוי לומר לעצמו, שהוא אינו יכול למצוא בסדר יומו העמוס חצי שעה פנויה להליכה, או שעתיים ללימוד תורה. אולם בפועל, כאשר אותו אדם יגייס את המשמעת העצמית כדי להטמיע את הערכים החשובים הללו בחייו, הוא יגלה שביכולתו לעמוד במשימות הללו ואפילו בקלות יחסית.

כאן יש להוסיף, שלפעמים אדם אומר לעצמו שהוא רוצה להתגבר על עצמו בצורה קיצונית, לדוגמה להמנע מאכילה לא בריאה בצורה קיצונית. כלומר הוא סובל מאכילה רגשית והוא מבין שאם יתגבר על עצמו חמש דקות מול תאוות האכילה הרגשית, זה הישג יפה. אלא שברגע הבא הוא אומר לעצמו "מה שוות חמש דקות של התאפקות אם אחריהן בכל זאת אפול לתאוות האכילה?!". כתוצאה מהמחשבה הזו הוא מוותר לעצמו על הקרב מלכתחילה ואין לו יותר שאיפה לשפר את המצב, מכיוון שהוא מוריד מחשיבות ההשקעה ולכן בכלל לא מתחיל להתאמץ.

אבל זו טעות, כי "פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול", ובאופן גורף הרבה יותר מכפי שנדמה לנו.

וכסיפורו המופלא של ה"סטייפלר".

ה"סטייפלר" גויס לצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה, ושם שמר על התורה והמצוות במסירות נפש. באחד מלילות שבת הקרים מאוד, הוטל עליו לשמור על המחנה. הסדר היה שהחייל השומר לובש מעיל פרווה עבה במשך זמן השמירה, ובהתחלף המשמרת היה מעביר את המעיל לבא אחריו. החייל שה'סטייפלר' החליפו היה גוי, ובגמר משמרתו הוריד את המעיל ותלאו על עץ שהיה שם. ואז בא הבחור היהודי מהורנסטייפל וראה את המעיל תלוי על עץ.

הקור היה עז עד כדי פיקוח נפש, אך מאידך גיסא הלא אסור להשתמש באילן. עם זאת ברור מאליו שפיקוח נפש דוחה איסור דרבנן. בכל זאת אמר הסטייפלר לעצמו שהוא ימתין חמש דקות עד שייקח את המעיל. הוא העריך שחמש דקות הן פרק זמן סביר שאותו יוכל לשרוד בלי המעיל. לאחר 5 דקות שוב אמר לעצמו שייקח את המעיל בעוד חמש דקות, ובינתיים ישרוד גם את חמש הדקות הבאות ללא מעיל. כך עשה לאורך כל המשמרת, אותה פירק לפרקי זמן קצרים של חמש-חמש דקות. כאשר הסתיימה המשמרת, חזר הסטייפלר לצריפו, כשהוא מאושר על שלא נזקק לעבור על איסור דרבנן.

כך עלה בידו גם לשמור על קדושת השבת, וגם להשאיר לנו מסר כיצד ניתן לנצח בעבודת ה'. אם היה אומר לעצמו מלכתחילה שהוא חייב להחזיק מעמד 24 שעות, מסתמא היה נואש מלכתחילה. החכמה הייתה לומר לעצמו מה אפשר לעשות בטווח הקצר, ואחר כך להרפות לגבי העתיד.

ההצלחה תבוא כאשר נחלק את רכישת המשמעת עצמית והמטרה ל"תשלומים", ולא ננסה להשיג הכל בבת אחת!