הקטגורים כמעט גברו, ואז אמר קולו של הרב: "בזכותו ענו אמן"

הרב שמחה הכהן קוק, רב העיר רחובות, שמע לאחרונה סיפור מדהים מפיו של אחד מבכירי הרופאים של בית החולים "שערי צדק", פרופסור אברהם.

אל בית החולים "שערי צדק" הגיע, לדברי הפרופסור, אדם מבוגר אשר סבל מדלקת ריאות חריפה, עם חום גבוה, שהיה עלול להידרדר למצב של סכנת חיים במהירות. הרופאים נתנו לו תרופות בהקדם, ומצבו, אכן, החל להשתפר. כעבור מספר ימים, לקראת השבת, החלו הרופאים להתכונן לשחרורו.

אולם כעבור יומיים נוספים, עלה שוב חומו של האיש. הרופאים נבהלו וחזרו לתת לו תרופות, אך המצב חזר על עצמו – החום ירד במהלך סוף השבוע, אך לאחר השבת – עלה מחדש, ומצבו אף החמיר.

הרופאים הציעו טיפול בתרופה חזקה יותר, שעלולה לגרום לתופעות לוואי משמעותיות, כולל סיכון שהמצב יחמיר במקום להשתפר. בני משפחתו של המטופל בקשו להתייעץ עם גדולי ישראל, ורק לאחר שקבלו ברכת רב – אשרו את הטיפול בתרופה החזקה. בינתיים, החמיר מצבו של המטופל, והרופאים מהרו לטפל בו בתרופה החדשה.

התרופה פעלה. כעבור זמן מה התעורר המטופל, וכאשר התאושש, החל לספר להם את שחווה כאשר לא היה בהכרה. "הגעתי עד שערי מוות", הוא סיפר, "ומצאתי את עצמי ניצב לפני בית דין של מעלה".

היהודי סיפר כי שמע את בין הדין דן בשאלה כלשהי, וכשהקשיב, הבין כי הדיון עוסק בו – ובשאלה האם להחזירו לעולם הזה או להשאירו בעולם הבא. סנגורים מול קטגורים דנו שוב ושוב, וידם של הקטגורים כמעט גברה. אלא שאז, שמע היהודי קול מוכר. תחילה לא זיהה את הקול, אך לאחר מכן הבין שהיה זה קולו של הרב בבית הכנסת שבו התפלל מזה 30 שנה. קולו של הרב העיד בפני הדיינים כי במהלך 30 השנים האחרונות – מעולם לא הפסיד היהודי המדובר את השיעור שלפני תפילת שחרית, שהתקיים בכל יום ויום.

טיעון זה לא סיפק את הדיינים, והרב המשיך ואמר כי היהודי גם מעולם לא אחר לתפילה, ולא זו בלבד, אלא שהיה מגיע מוקדם, שומע את ברכות השחר של המתפללים ועונה עליהן "אמן". עוד הגדיל ועשה, ומשך אחריו מתפללים נוספים לשמוע את הברכות ולענות אמן, עד ששמו של בית הכנסת נודע כ"בית הכנסת של עוני אמן".

הטענות הללו הכריעו את הכף. כרוז יצא מבית הדין והודיע כי נפסקו לאיש חיים, וכי הוא יכול לשוב לעולם הזה. זה היה הרגע שבו פקח היהודי את עיניו.

כעבור מספר ימים שוחרר המטופל מבית החולים, וילדיו הגיעו להודות לפרופסור אברהם על הטיפול המסור. הפרופסור ענה בתגובה כי התודה לא מגיעה לו. הוא אמר כי הוא ושאר הרופאים כבר התייאשו מחייו של אביהם – ורק הקב"ה הוא שהשיב לו את חייו.

הרב שמחה הכהן קוק סיפור כי הסיפור ריגש אותו מאד, בעיקר משום שהוא הזכיר לו את דבריו של החפץ חיים בהקדמה לספרו "שמירת הלשון", בהם הוא משיב לתמיהה שתוהים אנשים רבים: מדוע אנו מתפללים לבניין בית המקדש במשך שנים כה רבות, ולמרות זאת לא נענים? תשובת החפץ חיים היא כי כאשר אדם מדבר לשון הרע, פיו נעשה "מלוכלך", ותפילות היוצאות מפה מלוכלך, מתלכלכות גם הן, וכוחן מוגבל. מעשה זה, אמר הרב קוק, ממחיש דברים אלה: כל הטיעונים של הסנגורים לא הועילו, אלא רק הדברים שתלויים בפה.