סיון רהב מאיר על בחירות ועל סוגים של אנטישמיות

1. לפי המדגם ב"פיצה בראבו" וב"פפריקה", הנה תוצאות הבחירות עד עתה: אף אחד לא יודע למי להצביע, ולאף אחד לא ממש אכפת. יצא לי לשבת בשתי מסעדות ישראליות במנהטן בימים האחרונים. המוני ישראלים גדשו את העיר בסוף אוגוסט, והדבר האחרון שעניין אותם הוא בחירות. רבים מהבוחרים שפגשתי השבוע לא זכרו מי רץ בסוף עם מי ("רגע, כחלון חזר לליכוד? גם פייגלין? ואיך קוראים למפלגה של אהוד ברק?"), ובטח שלא יודעים למי יצביעו.

"אני רוצה להצביע אותו דבר, אבל אם כולם יצביעו אותו דבר שוב ניתקע", אמרה לי מישהי, והחלה לפרט את ההתלבטויות האסטרטגיות שלה למי לתת הפעם את קולה, בעוד בעלה מזכיר לה שהטיול שלהם בכלל נמשך עד סוף ספטמבר, והם לא יחזרו להצביע.

ואולי יש בנמנום האזרחי הזה גם היבט חיובי: הרי זו אחת ממערכות הבחירות הקולניות והמכוערות שידענו. רף חדש של גועל נקבע כמעט בכל יום, מהסרטון של לפיד על החרדים והמתנחלים תאבי הדולרים ועד להשוואה של נתניהו בין עיתונאים לבין אויבינו. אז אחרי כל זה, איך לא רואים מלחמת אחים, תגרות רחוב וקללות בין מגזרים? האם ייתכן שכל הסרטונים, ההקלטות והקמפיינים מסעירים קבוצה קטנה של עיתונאים ופוליטיקאים, ועוברים בינתיים מעל לראשו של הציבור העייף?

2. "אם חס וחלילה ייכנס לכאן מישהו ויתחיל לירות, די הגיוני שהוא יהיה גבר לבן", אמרה ברי וייס לקהל המופתע. "אבל זה לא אומר שזה סוג האנטישמיות היחיד שמשתולל עכשיו".

וייס, ילידת 1984, בכירה ב"ניו יורק טיימס", משיקה בימים אלה ספר שכותרתו היא הנושא שמסעיר יותר מכל את יהדות אמריקה: "איך להילחם באנטישמיות?". כמעט בכל יום נרשמת בארצות־הברית תקרית אנטישמית חדשה. בימים האחרונים חסיד חב"ד הותקף באלימות בברוקלין ונפצע עד זוב דם, ובניו־ג'רזי נוקבו צמיגי מכוניות בשכונה יהודית.

וייס היא ילידת פיטסבורג. בפיגוע בקהילת "עץ חיים" הבינה לראשונה את הסכנה: "תמיד אני מחפשת חברים שלי בישראל כשיש פיגוע, ומסמסת להם: 'הכל בסדר?'. פתאום גל של מסרונים מגיע אלי מישראל, וכולם שואלים: 'הכל בסדר?'. לא קלטתי שזה מגיע בחזרה אלינו. אנטישמיות אמורה להיות משהו כזה של אירופה, של צרפת, לא שלנו. אני זוכרת את הצמרמורת ברגע ששמעתי בחדשות מה היה המשפט שהרוצח בפיטסבורג צעק כשהחל לירות: 'כל היהודים חייבים למות'".

היא מייצגת את הדור המבוסס, המצליח, שפשוט לא מאמין שזה קורה לו. "ההורים שלנו קראו למדינה הזאת 'דה גולדן מדינה', מדינת הזהב. אנחנו התפוצה הכי מצליחה, הגלות הכי בטוחה. ידענו שכאן זה לא יקרה. האם רימינו את עצמנו? האם השנאה העתיקה ביותר מופיעה גם כאן?".

בערב שבו פגשתי השבוע את וייס בניו־יורק היא ניסתה למפות את הסכנה החדשה: "יש אצלנו כעת אנטישמיות של מוסלמים, יש אנטישמיות בימין, ויש אנטישמיות בשמאל. לא תמיד זו סכנה פיזית של יורה שיוצא לבצע טבח. גם דעות רעילות ואנטי־ישראליות של מרצים בקמפוסים הן אנטישמיות. זה מתוחכם יותר, עדין יותר, אבל מסוכן".

היא מבחינה בין "אנטישמיות פורים" ל"אנטישמיות חנוכה": "אנטישמיות פורים היא הרצון להשמיד, כמו במגילת אסתר. זה התחיל בעמלק דרך היטלר וממשיך עד היום. הרצון לרצוח, להרוג, לחסל. אבל אנטישמיות חנוכה מטרידה יותר. בחנוכה אמרו לנו: תהיו יהודים, אבל יותר בשקט. גם היום אומרים: אל תלכו עם כיפה, אל תחצינו, לא נהרוג אתכם אבל כן נשנה אתכם. אנחנו עלולים לא לשים לב לאנטישמיות כזאת".

אבל הפתרון הוא לא רק באכיפה ובענישה ובהצפת הסוגיה. "העובדה שרודפים אותנו צריכה לגרום לנו לשאול שאלות עמוקות יותר: למה שונאים אותנו? מה אנחנו מסמלים? מה התפקיד שלנו? לא מספיק ללכת עם שרשרת של מגן דוד, שזה נחמד, מה המסר הגדול של היהדות לעולם? מה מחבר את יהודי אמריקה ויהודי ישראל? מה יש לנו לומר?".

3. שלום כיתה א'. ברכות למיליוני ילדים, הורים ומורים שמסיימים שבוע ראשון של שגרה ברוכה. הרבה איחולים ומכתבים ובעיקר סטטוסים נרגשים נכתבו השבוע. ב־1949, שנתה הראשונה של מדינת ישראל, כתב שר החינוך זלמן שזר מכתב ארוך לתלמידים הצעירים של המדינה הצעירה. יש לי הרגשה שסערה הייתה פורצת, לו שר כלשהו היה מפרסם בימינו איגרת כזאת. הנה רק כמה קטעים מעוררי מחשבה: "תגדלו, אחים ואחיות צעירים. תפתחו את חדרי לבבכם לרווחה בפני תורת ישראל. תיווכחו לדעת מה רב מחיר הנאמנות אשר שילמה שרשרת הדורות, מה מר היה טעם השעבוד, ומה ייעוד צפוי לחזון התקומה הישראלית.

זכרו: אתם נתבעים להיות ממשיכים. כל ערכו ההיסטורי של מפעל תחייתנו תלוי בכך. אהבו את מורשת עמכם. למדו נא להחיות בקרבכם את המאור שבשאיפותיו הקדושות וייעודיו הנצחיים. הוקירו נא את גדולי יוצריו ומוריו, הקדמונים והחיים איתנו היום. למדו להתקשר קשרי נפש ולב עם המורשת הנצחית, המתחדשת. יהא חזון נביאי ישראל חזון חייכם העתידים. מדינתנו - תקוות האומה. ותקוות המדינה - הנוער. אספו כוח, למדו היטב, העמיקו דעת, דעו תורת ישראל, הוקירו את הרוח היוצרת של האדם, אהבו את החירות. ושמרו, שמרו על הפיקדון".

אמן.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".